newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הכחשת הקורונה וחמישים גוונים של אדישות לחיי הזולת

בישראל משגשגת תעשייה שלמה של מכחישי קורונה. המשותף להם הוא תפיסת הנכים, החולים הכרוניים והקשישים כעול, והנכונות להקריב אותם כדי לאפשר לבריאים "לחזור לחיים נורמליים"

מאת:

בחודש שעבר, מדינת ישראל זכתה בכבוד מפוקפק ועלתה למקום הראשון בעולם בשיעור ההדבקות בקורונה לנפש באוכלוסיה. שיעור החולים, המתים והניהול הכושל של הממשלה ביחס למגפה הפכו לשם דבר, וכבר אין כמעט ויכוח על העובדה שהסגר שזה עתה הסתיים נוצר אך ורק על מנת להפסיק את ההפגנות נגד ראש הממשלה. גם הפרות הסגר הרבות של ראשי הממשל הפכו זה מכבר לבדיחה, ואיתם חוסר ההיגיון והעקביות בהנחיות ובהוראות השונות שמוציאה הממשלה חדשות לבקרים.

נכים, חולים כרוניים וקשישים הם לא עול, אינם חסרי ערך ואינם נחותים (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

נכים, חולים כרוניים וקשישים הם לא עול, אינם חסרי ערך ואינם נחותים (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

על רקע כל זה, לא מפתיע לראות את ההתפשטות הרחבה של דעות על הקשת של הכחשת הקורונה. לא נדרש הרבה כדי להסיק מהתנהלות הממשלה שהקורונה אינה איום רציני על תושבי המדינה, ומכאן למחשבה שאולי המגיפה ההרסנית ביותר במאה השנים האחרונות בעצם לא קיימת. לזה תתווסף העובדה שהממשלה ממשיכה למאן לתת סיוע כלכלי לאזרחים ולאזרחיות, ובכך יוצרת משוואה שבה היכולת להתפרנס עומדת בסתירה ישירה לשמירה על חיי הציבור.

50 גוונים של הכחשת קורונה

דעות שמכחישות את קיומה של מגפת הקורונה או את חומרתה נעות על קשת רחבה: החל מהכחשה של אמינות הבדיקות, או נחיצותן של הנחיות הבטיחות ופעולות הממשלה השונות, עבור בהכחשה של התמותה העודפת ושל סכנת המוות, וכלה בתיאוריות קונספירציה שמכחישות את עצם קיום המגפה.

בין דובריה הבולטים של מגמה זו ניתן למצוא את פרופ' יורם לס, שבחודש מרץ הצהיר שיש להקריב את הקשישים על מזבח הקורונה על מנת להמשיך בחיים נורמליים. לאחריו התבטא פרופ' מייקל לויט בצורה דומה ואמר ש"לא צריך לספור מתים אלא את השנים שאיבדת ביחס לתוחלת החיים". את המיינסטרימיזציה של התבטאויות כגון זה אפשר לראות למשל בפוסט פייסבוק מלפני שבועיים שכתב רם כהן, מנהל תיכונט. בין היתר כתב כהן: "הסכנה מבורות ופגיעה בקבוצות המוחלשות גדולה ממותם של 2500 אנשים נוספים בעלי מחלות רקע, קשישים או כאלה שלא ימותו בגיל 93 אלא מוקדם מהצפוי בגיל 90". בנוסף, הצירוף "מחלות רקע" כבר הפך להיות ביטוי קבוע בדיווחים התקשורתיים על מתים מקורונה.

בתחום הקיצוני יותר של הרצף נמצא דעות כמו למשל ש"חולה או מתה רק מי שבוחרת בכך", או שאין צורך בשמירה על הנחיות הבטיחות כיוון שאלוהים שומר על העם היהודי. עוד עולה לאחרונה הטענה שאין זה מוסרי לכפות על אנשים לעטות מסכה או להישאר בבית, ולכן מי שחוששים מהמחלה צריכים לנקוט באמצעים או להישאר בבית בעצמן.

לכל אותן עמדות דבר אחד משותף: התפיסה שלפיה למוות של זקנים, נכות וחולים כרוניים יש חשיבה מועטה, או אין חשיבות בכלל, או אף חמור מכך – שהמוות שלהם הוא רצוי. תפיסה זו מבוססת הן על אאוגניקה והן על אייבליזם.

אאוגניקה ואייבליזם

אאוגניקה היא אידאולוגיה ששואפת ל"השבחת הגזע" האנושי, כלומר התערבות מכוונת בהתרבות על מנת "להשביח" את הגנטיקה של המין האנושי כולו. במסגרת התיאוריה האאוגנית, יש למנוע התרבות של אוכלוסיות שנחשבות ל"פגומות" מבחינה גנטית, פיזית או בריאותית – אנשים לא לבנים, אנשים ממעמד הפועלים, פושעים, וכמובן – נכות (פיזית, מנטלית ונפשית) וחולות כרוניות.

כך, למשל, פעלה גרמניה הנאצית הלכה למעשה להשמדת אוכלוסיות שנתפסו כמי שמדרדרות את החברה ואת טוהר הגזע. בארה"ב בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת עוקרו בכפיה עשרות אלפי נשים ילידיות, ולאחרונה אף נודע שנשים עוברות עיקור כפוי במתקני הכליאה לפליטים ופליטות בגבול ארה"ב-מקסיקו, בימינו אנו. גם בארץ נודעה הפרשה שבה המדינה נתנה זריקות למניעת הריון לנשים אתיופיות ללא ידיעתן. וזהו רק קצה הקרחון.

שהחולים ידאגו לעצמם. כתובת קיר נגד החובה לעטות מסכות (נתי שוחט / פלאש 90)

שהחולים ידאגו לעצמם. כתובת קיר נגד החובה לעטות מסכות (נתי שוחט / פלאש 90)

למרות שמקרים של אאוגניקה גזעית בדרך כלל מוכרים בחברה כביטוי של גזענות פסולה, אותן הפרקטיקות מתקבלות בהבנה כשהן באות בהקשר של נכות ומחלות כרוניות. עד היום, עיקור בכפיה ומניעת הריון של א/נשים עם נכות או חולות כרוניות הם פרקטיקות מקובלות וחוקיות. הפלות יזומות של עוברים עם נכויות שונות הן בכלל ענין שבשגרה. הסיבה שבגללה אותם דברים מתקבלים באופן נורמלי בחברה קשורה לאייבליזם.

אייבליזם (או לפעמים "נכופוביה") הוא האידאולוגיה שלפיה אנשים נכים וחולים כרוניים הם נחותים ביחס לאנשים "בריאים" (כלומר, מי שעומד בסטנדרטים החברתיים של גוף מסוגל ותקין). המודל האייבליסטי רואה נכות וחולות כרוניות כמי שסובלות מבעיה פרטית שעליהן לתקן בעצמן. הוא לא מכיר בדרכים הרבות שבהן החברה והממסד יוצרים חסמים אקטיביים מול אותן אוכלוסיות, ובמקום זה ממקם את הבעיה ב"פגם" הגופני.

אייבליזם מתבטא דרך שורה של פרקטיקות חברתיות, מערכתיות ומבניות שחוסמות השתתפות של אנשים נכים וחולים כרוניים בחברה. החל מסביבה פיזית שמתעדפת את הצרכים של אנשים "בריאים" על חשבון הצרכים של נכות, עובר בייצוגים תרבותיים שמבנים תפיסה של נכים וחולים כרוניים כמי שהם פגומים ונחותים באופן מהותי, וכלה בתפיסה תרבותית רחבה שלפיה אין ערך של ממש לחייהן של נכות וחולות כרוניות, ושייטב אם יחדלו מלהתקיים – בין אם באמצעות "תיקון" של הנכות, ובין אם באמצעות מוות.

חזרה לקורונה

לאורך גווניו הרבים, שיח הכחשת הקורונה, מקדם סדר חברתי אייבליסטי. במסגרת שיח זה, הקורונה נתפסת כבעיה פרטית ואינדיבידואלית של אנשים מקבוצות הסיכון, אשר הם אחראים להתמודד איתה בעצמם. טיעון זה לא רק מתבסס על חוסר סולידריות משווע, אלא על ההנחה ששמירה על בריאותם של אנשים אלה מהווה עול על החברה. כאשר הוא מעודד "חזרה לחיים נורמליים", הוא מקדם סדר חברתי שחוסם השתתפות של נכים וחולים כרוניים בחברה ומעודד הדרה שלהן ממרחבים ציבוריים ואחרים.

על פי ההיגיון הבסיסי שלו, שיח ההכחשה רואה נכות, חולות כרוניות וקשישות כמי שהן פגומות באופן מהותי ולכן אין להן זכות של ממש לחיים. מכאן, לא רק שאין צורך לשמור על בריאותן, אלא גם אין צורך להגן על חייהן. אמירות כמו אלה של רם כהן, פרופ' לס ופרופ' לויט מציירות את מותם של נכים, חולים כרוניים וקשישים בתור מחיר סביר והגיוני כדי שאנשים בריאים יוכלו לחזור לחיים נורמליים. במקרה הזה, זה אינו "סתם" אייבליזם, אלא גם אאוגניקה, היות ותפיסה זו מקדמת הלכה למעשה התנהלות שתגרום לעליה במקרי המוות.

ההיגיון האאוגני והאייבליסטי של הכחשת הקורונה מצייר עולם שבו אין ערך לחייהן של נכות, חולות כרוניות וקשישות, שבו הן נתפסות כעול על החברה ומותן נתפס כחלק מהפתרון למשבר הקורונה.

אבל נכים, חולים כרוניים וקשישים הם לא עול, אינם חסרי ערך ואינם נחותים. אנשים בקבוצות הסיכון מנהלים ומנהלות חיים משמעותיים, אנושיים, בעלי ערך, רגש, חוכמה וניסיון, חיים שתורמים, מצטלבים וקשורים בעבותות לקהילות, לאנשים, לקרובים, לרחוקים, ולחברה כולה. במקום להדיר את אותם אנשים או לייחל למותם, החברה אמורה לשתף איתם ואיתן פעולה בסולידריות, לתמוך בחיים ובצרכים שלהן, להסיר את החסמים שעומדים בפניהן, לפרק את האייבליזם ולהתנגד לשיח אאוגני. כי אף אחת לא חופשיה עד שכולנו חופשיות.

שירי אייזנר היא אקטיביסטית וכותבת ביסקסואלית, פמיניסטית ומזרחית, וחולה כרונית. היא מחברת הספר Bi: Notes for a Bisexual Revolution.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf