סאיב עריקאת, נושא הדגל של הדרך המדינית, מת מקורונה בגיל 65

עלייתו של סאיב עריקאת, שמת היום (שלישי) מקורונה בגיל 65, לצמרת הפלסטינית, פרסומו העולמי ומחלת הריאות שלו הן ביטוי לתמורות שעברו על החברה הפלסטינית בגדה המערבית לא פחות משהן מסמלות את הטרגדיה המשא ומתן עם ישראל.

עריקאת היה בן למשפחה ענפה, המשתרעת במרחב שבין אבו-דיס בפאתי ירושלים ועד ליריחו. זהו מרחב ירושלים של הרשות הפלסטינית, שהיה גם חלק ממרחב ירושלים בתקופת ירדן. כבר אז השתתפו בני המשפחה בפוליטיקה המקומית בירושלים.

ברמה הארצית העדיפה ירדן לשלב רק מספר קטן של אישים ירושלמים בני האליטה הוותיקה כגון בני משפחת נוסייבה. רק כאשר השתנו הנסיבות יכול היה עריקאת לסלול את דרכו לצמרת.

הכיבוש הישראלי גדע את המעמד של האליטה החברתית והפוליטית הוותיקה. ההון המשפחתי של חמולת עריקאת הפך רלוונטי. אליו חיבר עריקאת את השכלתו האקדמית.

כמו כמה בני דורו בגדה המערבית, חנאן עשראווי הידועה שבהם, יצא עריקאת בראשית שנות ה-70 ללמוד באוניברסיטאות אמריקאיות. הוא לא למד באוניברסיטה יוקרתית כמו סרי נוסייבה, שלמד פילוסופיה באוקספורד, אלא עשה את כל לימודיו באוניברסיטאות מהדרג השני.

את תואר הדוקטור ביחסים בינלאומיים קיבל באנגליה ב-1983. לאחר סיום לימודיו חזר לגדה המערבית והפך למרצה באוניברסיטת אל-נג'אח בשכם, שרק חמש שנים קודם לכן הפכה ממכללה לאוניברסיטה.

האינתיפאדה של 1987 העלתה את בני הגדה המערבית ורצועת עזה על חשבון מעמדו הבלעדי של ממסד אש"ף בתוניס. דורו של עריקאת התפצל בין מפקדי שטח כגון מרוואן ברגותי, מוחמד דחלאן, וג'יבריל רג'וב לבין נוסייבה, פיצל חוסייני וחנאן עשראווי שדחפו להפוך את הישגי האינתיפאדה בשטח להון פוליטי.

שני האחרונים, יחד עם זכריה אל-אע'א מרצועת עזה, ניהלו את המגעים עם שר החוץ האמריקאי ג'יימס בייקר על כינוסה של ועידת מדריד. חוסייני ועשראוי הירושלמים לא השאירו מקום לעריקאת בנציגות המדינית, דווקא משום שישראל רצתה להשאיר את הירושלמים ואת עתיד העיר מחוץ לחדרי המשא ומתן.

פריצת הדרך האישית של עריקאת התרחשה בוועידת מדריד. בהסכמתה ותוך תיאום עם ירדן וארה"ב, נשארה הנהגת אש"ף מאחורי הקלעים. את הפלסטינים ייצגו אנשי "הפנים". מה גם שהנהגת אש"ף סבלה מהיעדר מומחיות דיפלומטית. עריקאת הפך לחבר במשלחת ובלט מיד בצילומים הודות לכפיה השחורה-לבנה שהקפיד לעטות מעל החליפה הרשמית.

לאחר ועידת מדריד הוא עדיין לא היה בשורה הראשונה של הדיפלומטיה הפלסטינית. את המגעים בשם תושבי "הפנים" ניהלו חוסייני ועשראווי, והם גם ייצגו את הפלסטינים בתקשורת העולמית. במקביל, את המשא ומתן הסודי על הסכמי אוסלו עשתה הנהגת אש"ף בתוניס תוך מידור והטעיה של משלחת נציגי "הפנים". כך נוצר הפרדוקס שעריקאת, המזוהה על כך עם המשא ומתן על הסכמי אוסלו, לא נטל חלק בהיווצרותו של הסכם העקרונות מ-1993.

ההזדמנות הגדולה שלו באה עם כינון הרשות הפלסטינית וכניסת אנשי תוניס ביוני 1994 לגדה המערבית ולרצועה. הדיפלומטים הוותיקים חוסייני ועשראווי הסתכסכו עם יאסר ערפאת, לא סבלו את שיטות עבודתו ומתחו עליו ביקורת בפומבי.

עריקאת זיהה את החלל ואת הצורך של ערפאת בנציג דיפלומטי מיומן ששולט באנגלית, והפך לנאמנו של הראיס, תוך שהוא דוחק לשוליים אישים מדיניים מממסד אש"ף בתוניס כגון נביל שעת' ואבו עלא.

לא רק הנאמנות המלאה לערפאת והיעדר שאיפות פוליטיות לרשת אותו או לקזז מסמכותו נזקפה לזכותו בעיני הראיס, אלא  גם זיכרונו המצוין, היכרותו עם ארה"ב, יכולת טיעון מרשימה וחריפות שכלו. דבר מתכונות אלה לא אפיין את ערפאת, והוא היה זקוק להן במשא ומתן האינטנסיבי על הסדרי הביניים ומאוחר יותר על הסדר הקבע. מה גם שמול הצד הפלסטיני ניצבה ישראל – מדינה חזקה עם ממסד מפותח, מנוסה ומקצועי.

ערפאת מינה אותו ב-1994 לתפקיד מפתח מבחינתו: השר האחראי על השלטון המקומי. משרד זה הכין את הבחירות הראשונות לנשיאות ולמועצה המחוקקת ב-1996 בהן התמודדו אנשי אש"ף שהגיעו מתוניס מול אנשי "הפנים". במקביל מינה אותו לראש צוות המשא ומתן על הסכמי אוסלו, הסדר הקבע ועם פרוץ האינתיפאדה של שנת 2000 הוא נשא ונתן על הפסקות אש וחזרה למסלול המדיני.

עריקאת לא רק היה שם בכל שלבי המשא ומתן. הוא היה זיכרון ארגוני חי. בעוד בישראל התחלפו חמישה ראשי ממשלה שכל אחד מהם הביא את אנשיו והחל את המשא ומתן מנקודת אפס משל עצמו, עריקאת התעקש להמשיך מהיכן שהסתיים השלב הקודם, וזכר היטב איפה זה היה.

אבל לרוב הוא נכשל במשימתו. העוצמה של ישראל ופעולותיה בשטח, הגיבוי הכמעט מוחלט לעמדותיה מצד ארה"ב והפסיביות של מערב אירופה הניעו את המשא ומתן בספירלה כלפי מטה עד להפסקתם.

יחסיו עם מחמוד עבאס התחילו רע. עבאס סלד במופגן מערפאת ומשיטותיו, ולא בטח בעריקאת. ב-2003, כאשר בלחץ ארה"ב, מצרים וישראל מונה עבאס לראש ממשלה, עריקאת התפטר כיוון שלא נכלל במשלחת שהרכיב עבאס למשא ומתן עם שרון, אף שנשא בתואר השר הממונה על המשא ומתן. למזלו גם מחמוד עבאס התפטר לאחר חמישה חודשים.

לאחר מותו של ערפאת ב-2004 ובחירתו של אבו מאזן ליורשו ב-2005 מצאו השניים דרך להתפייס ושררו ביניהם יחסי עבודה דומים לאלה ששררו בין עריקאת לנשיא הקודם.

בניגוד לערפאת, שאהב להיות מוקף בעוזרים ונאמנים רבים ביניהם תמרן, מחמוד עבאס הוא איש מסוגר שעובד עם צוות קטן. הוא לא היה יכול לוותר על ניסיונו וכישרונותיו של עריקאת בתחום המדיני, שאותו עבאס רואה כנתיב הבלעדי שיוליך לעצמאות. לקח לעבאס שנים רבות יחסית לסמוך על עריקאת גם בפוליטיקה הפנים-ארגונית. רק ב-2015 מינה אותו עבאס למספר שתיים באש"ף.

כנושא ונותן, עריקאת היה הצגת יחיד. העריכו אותו במשרדי החוץ. בתקשורת העולמית הוא היה מזוהה עם המשא ומתן והשאיפות הלאומיות הפלסטיניות לא פחות מערפאת ועבאס, שאישיותם התקשורתית חיוורת ביותר.

בדיבורו המהיר הוא גרס מילים באנגלית וערבית. בשנים שבהן החברה הפלסטינית נתנה אמון בתהליך המדיני, דיבורו וזיכרונו הפנומנלי את כל שלבי המשא ומתן היו מושא לחיקוי מתוך הערכה. האכזבה מהדרך המדינית הפכה זאת ללעג.

המערכה הדיפלומטית הענפה שניהל עריקאת נכשלה. הרשות הפלסטינית לא הפכה למדינה עצמאית, אלא לאוטונומיה מוגבלת בחסות ישראל ובשירותה. לכישלון הזה אבות רבים. כשרונו הדיפלומטי של עריקאת לא אחד מהם.

מנחם קליין הוא פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה על מובילי יוזמת ז'נבה