הקורונה ערערה את הסדר הסימבולי וקרעה את המסכות והעמדת הפנים

את הסמינר המחלקתי בתוכנית לפסיכולוגיה קלינית גרונטולוגית שבמרכז האקדמי רופין, בתחילת מרץ 2020, פתחתי באמירה ש"קורונה" אינה מושג רפואי, אלא מושג פוליטי.

באותה תקופה הקורונה רק הופיעה בישראל ולא היה עוד מקרה מוות אחד, אבל הרטוריקה סביבה חגגה. כמה פוליטיקאים בולטים היו משוכנעים שרק סינים וקומוניסטים אינם יודעים איך להתמודד עם הנגיף, וראש הממשלה קידם את עצמו כמי שעמד בפרץ ואף מסייע לאחרים, פחות מיומנים ממנו.

האמירה שלי שקורונה היא מושג פוליטי לא התכוונה להכחיש את המציאות הרפואית. אלא שהמציאות הרפואית היא עניין לרופאים, ואילו שיח הקורונה נשלט על ידי פוליטיקאים ואנשי תקשורת. חשבתי שעבור פסיכולוגים קליניים, הבנת האספקט הפוליטי של הקורונה היא דחופה יותר מאשר הבנת האספקטים הרפואיים.

היום, אחרי יותר מחצי שנה, כשכולנו יודעים יותר ומבולבלים יותר ממה שהקורונה עשתה לחיינו, הייתי פותח סמינר מחלקתי לפסיכולוגיה קלינית באמירה שהקורונה היא סימפטום.

הקורונה היא סימפטום לא במובן רפואי גרידא, שלפיו היא מבטאת, חושפת ומסתירה מחלה אחרת, עמוקה ומשפיעה יותר, אלא במובן הפסיכולוגי – כמשהו שפותח עבורנו כיווני הסתכלות שלא הבטנו אליהם לפני כן, ומכוונת את מבטנו לעולם שלם של חידות, פחדים וסדקים בהבנת המציאות שלנו.

לקורונה יש השפעה שמערערת על ההבניות שלנו של מהו העולם ואיך הוא מתנהל. בהשאלה מהפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לאקאן, הקורונה עירערה את הסדר הסימבולי ואת המנותקות שלו מהסדר הממשי. היא עירערה את הפייק, את המסיכות, את השקרים והעמדות הפנים, את הביטחון הקיומי ואת המשאבים הכלכליים שתמכו בכל אלה. פסיכולוגית, מדובר בלא פחות מרעידת אדמה גלובלית.

הפילוסוף הגרמני פרידריך הגל אמר שבמקום שבו מתערער סדר מסוים, שם מופיע כמובן סדר אחר, אבל דווקא שם הסדר הקודם מממש את עצמו ובא לידי ביטוי במלוא הדרו. זוהי אצל הגל הממשות של עולם הרוח, שהיא עצמה חלק חשוב מהסדר הסימבולי של לאקאן.

הסדר הסימבולי בן זמננו מאגד זרמים רבים ושונים, והזעזוע החברתי והמחשבתי מוציא אותם אל פני השטח. כך, הקורונה הוציאה אל פני השטח זרמים חברתיים ואידיאולוגיים קיימים, שהוסתרו על ידי צורות הממשל השגורות.

הקורונה זיעזעה את הסדר הסימבולי, אבל גם חיברה אותו לסדר הממשי – לגוף; ליכולת לפרנס את הגוף; לממשק הכלכלי של הסדר החברתי; ואולי הכי חשוב, לאופן שבו חייהם של בני אדם קשורים ביניהם קשר הדוק, על אף השוני העצום ביניהם.

עניין אחרון זה הוא מה שלדעתי בא לידי ביטוי במחאה החברתית. המחאה יוצאת נגד מראית העין הסימבולית של הממשל, אבל בו בזמן היא מהווה ביטוי לכוחות שעד היום הוסתרו או דוכאו באמצעות הבדלי דעות, השתייכויות חברתיות שונות, קטגוריות אתניות ומעמדיות ועוד.

איני אומר שכל הקטגוריות האלה הוצגו במערומיהן. קיימת מציאות חשובה שהן ייצגו וביטאו. אבל בה בעת, הם דיכאו את האמת על האופן שבו בני אדם קשורים לסדר הממשי – לחולשותיו וכוחותיו של הגוף; לצורך לעבוד ולהתפרנס; לצורך העצום שלנו אחד בשני ובשנייה, במערך שלם מורכב, עשיר וגדול של קשרים חברתיים.

בישראל החוליים האלה נקשרו במי שעמד בראש חזית הסירוב לקבל כל אחרות שהיא ועמד בראש המאמץ להעלים את הכוחות שאינם קוהרנטיים עם מה שהוא עצמו מייצג – ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

בעגה הלאקאניאנית, "נתניהו" מייצג את "שם האב", את האיכויות המאחדות והמדכאות של הסדר הסימבולי. בתפקידו זה הוא גם קיבל שם ייחודי, חד-פעמי, קצר ועמוס רגשית: "ביבי".

הוא זה שמייצג את הקפיטליזם החזירי (למשל בהתנהלותו סביב משאבי הגז); הוא זה שמגלם את האינדיבידואליזם המגלומני וחסר החמלה. הוא זה שמגלם את היעדר הסולידריות האנושית הבסיסית של אנשים שגרים במרחב אקולוגי אחד; הוא זה שמייצג התעלמות מצרכיו של האחר, החלש, החולה, העני, הערבי, האתיופי, הלהט"בי ואפילו החסידי.

אך האם הוא באמת כזה? כשאני קורא לקורונה "סימפטום", אני אומר שאיני יודע. אין לי, כמו לרוב עם ישראל, גישה ישירה לנתניהו. הרושם שלי הוא שנתניהו מגלם את תפקידו הסימפטומטי על הצד הטוב ביותר, ולכן השאלה אם הוא "באמת" כזה לא ניתנת לחקירה, גם לא פסיכולוגית.

האמת הסימבולית נשארת כזו, שאם ברצוננו לשקם את ההריסות שאותן "ביבי” מייצג, עלינו להסיר את הביבי ממקומו כ"שם האב" של ישראל במאה ה-21.

מסימפטום לסינטום

הקורונה, כסימפטום שקושר את הסימבולי לממשי, שונה מהסימפטום האנליטי הקלאסי, שהאפקטים שלו מתווכים תמיד על ידי משמעות. למשל, איש שפיתח שיתוק ביד ימין ללא סיבה נוירולוגית ברורה בגלל רגשי אשמה על אוננות יתר בגיל ההתבגרות; או אישה שנעשתה אילמת מתוך הפחדים שהיו לה עת התחבאה אצל משפחה טובה בתקופת הנאצים, שאז הקול היה חושף אותה לסכנת מוות.

הקורונה, לעומת זאת, גם אם היא סימפטום, היא מקיימת קשר הדוק לממשי. חלק גדול מהאפקטים שלה – החום, השיעול, ההדבקה, אובדן חוש הטעם והריח, המוות – אינם מתווכים על ידי משמעות כלל. אלה אפקטים של הסדר הממשי. לאקאן קרא לאפקטים כאלה "סינטום" ולא "סימפטום", כדי להדגיש שהם אמנם באים מעולם המשמעויות, אבל האפקטים העיקריים שלהם אינם חורגים לחלוטין מאלה שנובעים מהמשמעות שלהם, כלומר מכך שהיא גורמת למחלה מסוימת, קוביד-19.

שאל את האיש.ה ברחוב אם הו.יא יודע.ת מה זה "קוביד-19", הרוב המכריע יידע שזוהי המחלה שנגרמת על ידי וירוס הקורונה. שאל אותם.ן – למה השם הזה? רק מעטים יידעו, קרוב לוודאי בלשנים ואנשי רפואה.

בשבילי זה האפקט העיקרי של הקורונה בתור סינטום: הוא קושר אפקטים סימבוליים מרחיקי לכת של חרדות שונות, של זיקה חברתית ושל ארגון חברתי עם אפקטים ממשיים ברורים של מחלה ויראלית (פגיעה קשה בדרכי הנשימה והדבקת יתר). הוא קושר את הבלשנים לאנשי ונשות מקצועות הבריאות.

והפסיכולוגים? המשימה של הפסיכולוגים היא לראות את הקישורים המוזרים שהקורונה יצרה ולנסות להבין אותם. חשוב לי להדגיש: "להבין אותם" אינו אומר "לגלות את המשמעות שלהם", אלא להיות מסוגל ליצור שיח קוהרנטי בין האפקטים השונים והמוזרים שלהם.

בעבר היו מגיפות קטלניות יותר מאשר הפנדמיה הנוכחית. למדנו את שמותיהן: "המוות השחור" במאה ה-14; "השפעת הספרדית" בסוף מלחמת העולם הראשונה; "מגיפת הפוליו" בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20; "האיידס" בשנות ה-80 של המאה ה-20. כל אחת מהמגיפות הללו שינתה את הסדר הסימבולי בצורה האופיינית לה. בכולן הקרע שקרע הממשי בסדר החברתי הביא לשינויים מבניים.

גם מגיפת הקורונה תשנה, קרוב לוודאי, תצורות חברתיות בסיסיות ביותר באופנים שקשה עדיין לראותם בבירור. אבל אם להעיז להקיש ממה שניתן כבר לראות, היא תהפוך את בריאות הציבור לעניין שכל ממשלה תרבותית תיקח אותו על עצמה.

המגיפה צפויה גם לבנות מחדש את המרחב החברתי כמרחב מובחן מאוד במישור הממשי (שנמדד במטרים), והמוני מאוד, כמעט אורגיאסטי, במישור הווירטואלי. כבר היום ההשתתפות בישיבות, בסמינרים, במפגשים יזומים וכיוצא בזאת, גדולה בהרבה מזו שהיתה כאשר "פגישה" הצריכה מרחב תלת-ממדי עם קירות, כיסאות ושולחנות.

בגלל תכונותיו הווירטואליות, המרחב החברתי החדש איננו מוגבל על ידי המרחב הפיזי, כמו בהפגנות ענק או במשחקי כדורגל. הוא עובד בצורה די דומה אם יש בו עשרות אנשים, מאות, אלפים או מיליונים. בכל קנה מידה, הקורונה ביססה עבורנו את המרחב החברתי בתור מרחב ביניים, שמגלם גיאומטריה אחרת של החיים החברתיים. זוהי גיאומטריה שמתווכת בין הממשי לסימבולי.

מרחב הביניים איננו אינטימי ואינו בדיוק המוני, גם אם משתתפים בו מיליונים. הוא איננו המוני במובן של הפגנת ענק או משחק כדורגל, פשוט משום שמספר האנשים שאותם פוגש כל משתתף מוגבל על ידי היכולות של המסך, וכולל לכל היותר כמה עשרות פרצופים. אבל אנחנו רואים את העשרות האלה בבירור. אנחנו רואים את הבעות פניהם של אלה שאנחנו "פוגשים", ויכולים להסתכל להם בעיניים.

אנחנו אמנם לא יודעים איפה במרחב הגיאוגרפי נמצאים האחרים (אלא אם זה ידוע לנו בדרך עקיפה), אבל אנחנו יכולים להיות מאוד גלויים ופתוחים במרחב הביניים הזה. אפשר לומר בו הרבה עם פחות סיכונים מאשר במרחבים רגילים. עם זאת, אף שהוא מאפשר פתיחות וקרבה יוצאי דופן עבור אירועים המוניים, אנחנו לא יכולים לגעת בזולת, לטעום או להריח אותו.ה.

מרחב הביניים הזה כנראה יתפתח בתור הזירה החברתית הבסיסית ביותר של הסדר הסימבולי של אחרי המגיפה.

דוגמה מפותחת של מרחב ביניים כזה מוצעת, למשל, על ידי דמוקרטTV. בתוכניות השונות של הערוץ המשתתפים מקיימים דיאלוג תמידי עם המופעים המרכזיים, בין עם דרך הצ'אט (המופיע גם ככתוביות רצות בתחתית המסך) ובין אם דרך דיבור ישיר של הצופים-המשתתפים.

תכונות אלה של מרחב הביניים בולטות עוד יותר בהפגנות של תנועת "דרכנו", נותנת החסות של דמוקרטTV. על אף הנוכחות של מאות אלפי אנשים בהן, כל אחד יכול לראות את הנואמים מקרוב מאוד ולשמוע אותם בבירור.

גם שם רצות כתוביות שנכתבות דרך הצ'אט, וכל אחד יכול לכתוב משהו. גם שם יש משתתפים בלתי ידועים מהקהל שמקבלים את הבמה כמו הנואמים המרכזיים. לכן יוצא שגם ההפגנות הגדולות ביותר יכולות לשמור על מידה של אינטימיות ושל מבנה דיאלוגי.

למרחב הביניים הזה יש פוטנציאל גדול לתיקון חברתי. התיקון, אם יבוא, ירכב על גל אכזרי של המחלות החברתיות של הפוסט-קפיטליזם. הקורונה היא הסינטום המוביל של התיקון הזה.

פרופ' אורי הדר הוא פסיכולוג קליני ומרצה באוניברסיטת תל אביב ובמרכז האקדמי רופין