newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא חולדאי ולא אייזנקוט יכולים להציל את הדמוקרטיה בישראל

בכל המפלגות שקמו מאז 1999, אין דמוקרטיה פנימית ובראשן עומדים "כוכבים". השיטה הזו הרסה את הדמוקרטיה ותרמה לשיח השבטים. אם המפגינים עכשיו רצינים לגבי דמוקרטיה, הם צריכים להתנגד להקמת מפלגת כוכבים חדשה

מאת:

בעיתון הארץ מתנהל כבר כמה ימים ויכוח בין בעלי טורים קבועים במדור דעות (רוגל אלפר,  אורי משגב, קרולינה לנדסמן, ואיריס לעאל) באיזו מידה נתניהו הוא דיקטטור עם תכנית סדורה או לאו. הדיון החשוב הזה מפספס בעיני את התמונה הגדולה של הידרדרות הדמוקרטיה בישראל.

אקס גנרל וראש עירייה בינוני מינוס לא יכולים להיות כתובת למחאה. ראש עיריית תל אביב רון חולדאי (תומר נויברג / פלאש 90)

אקס גנרל וראש עירייה בינוני מינוס לא יכולים להיות כתובת למחאה. ראש עיריית תל אביב רון חולדאי (תומר נויברג / פלאש 90)

אכן מאז 2009 נתניהו פועל להשתלט על התקשורת ולהגביל את חופש הביטוי, ומאז שהוא הועמד לדין הוא מחריף את המהלכים האנטי-דמוקרטיים, לאחרונה על ידי ניצול ציני, ואף קטלני, של מגפת הקורונה. לכן חשוב להביא לסילוקו של נתניהו.

אבל ההתמקדות בנתניהו מסתירה את התמונה הרחבה, שהיא חמורה וצפויה להישאר גם אחרי הסתלקותו. ואת התמונה הגדולה אפשר להגדיר כתהליך הידרדרות הדמוקרטיה ב-25 השנים האחרונות, תהליך  המאפשר את שלטון נתניהו כבר 11 שנה, ואת הישרדותו אחרי שלושה סבבי בחירות.

אינני מתכוון כאן לדון בשאלות היסוד: האם תיתכן מדינה יהודית ודמוקרטית, האם תיתכן דמוקרטיה ללא הפרדת הדת מהמדינה, והאם אפשר לקיים במקביל משטר צבאי דכאני לפלסטינים, ודמוקרטיה למופת לישראלים. שאלות יסוד אלה אינן נידונות משום שבישראל, מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, לא נידונה שום סוגייה יסודית, וגם לא שאלות חשובות אחרות בענייני חברה וכלכלה, מדיניות רווחה ואי שוויון, זכויות מיעוטים, יחסים בין קבוצות אתניות, שמירת הטבע והסביבה, ועוד.

גם עכשיו, בימי משבר בממדי אסון, הדיון הפוליטי סביב הטיפול בקורונה נדחק הצידה עם הטעיות והסחות דעת, מה שמאפשר כנראה לנפתלי בנט לעלות בסקרים בזכות התמקדותו בסוגיה הזאת. האמת היא שאין דיון ציבורי פוליטי ממצה סביב הסוגיות המרכזיות, והן כלל אינן מוכרעות בבחירות, אלא מטואטאות מתחת לשטיח הגדול של איבה שבטית, המכילה את הכל ומסתירה הכל.

משטר דמוקרטי מבוסס על סדרה של כללי משחק שנתניהו מנסה לפגוע בהם כמו חופש ביטוי, חופש התארגנות וחופש ההפגנה. אבל כללי המשחק הדמוקרטיים אינם מספיקים בלי התיווך של המפלגות. המפלגות והתחרות ביניהן הן נשמת אפה של הדמוקרטיה, אבל כאשר למפלגות אין מה להגיד, הן פונות לגיוס תמיכה על ידי הסתה והפחדה.

גם היום, למרות גל המחאות ברחוב וההתגייסות האזרחית המרשימה הטוענת שהיא מגנה על הדמוקרטיה, עדיין אין יוזמה להקמת התארגנות של תנועה פוליטית דמוקרטית

בספרי "שלום מדומיין, שיח מלחמה" (רסלינג, 2007) הראיתי כיצד עלה שיח השבטיות הדיכוטומי "שמאל-ימין" לאחר רצח רבין. רבין הוביל תהליך של דמוקרטיזציה רב ממדי: בתוך מפלגת העבודה (בפריימריז), מול הפלסטינים (בפתיחת מו"מ), וגם בתוך הפוליטיקה הישראלית על ידי שבירת שני המנגנונים השבטיים העיקריים: שיתוף המפלגות הערביות, ושיתוף ש"ס ומרצ. בנוסף הוא עלה לשלטון, כמו בגין ב-1977, בדרך שאופוזיציה אמורה לעלות – הצגת אלטרנטיבה מדינית וחברתית-כלכלית וחיבור ביניהן. אינני עושה אידיאליזציה של רבין, דרכו לא הייתה סלולה והיתה עלולה לעלות על שרטון, אבל הוא הוביל  תהליך דמוקרטי שנקטע באיבו ומאז הוא בנסיגה.

ניתץ את התפיסה הלא-דמוקרטית שיש להתבסס תמיד רק על רוב יהודי. יצחק רבין (צילום: פלאש 90)

ניתץ את התפיסה הלא-דמוקרטית שיש להתבסס תמיד רק על רוב יהודי. יצחק רבין (צילום: פלאש 90)

כותרת המשנה של ספרי היתה "כשל המנהיגות, הפוליטיקה והדמוקרטיה בישראל". כבר אז היה ברור שעליית ברק ב-1999 – עם הבטחה כוזבת של "ממשלה של כווולם" ו"ללכת בדרכו של רבין" מצד אחד, והסלמת האלימות עם רצח 13 אזרחים פלסטינים באוקטובר 2000, ואינתיפאדה אלימה שהביאה למותם של  4000 פלסטינים ו-1000 ישראלים – הפוליטיקה הישראלית הידרדרה.

האלימות הפיזית היא הדרך הבטוחה לסגירת מרחב פוליטי דמוקרטי להכרה, ייצוג והידברות. מאז שנת 2000, רוב המפלגות הפסיקו לייצג דעות, עמדות ואינטרסים של ציבורים שונים, והתחילו לגייס תמיכה על בסיס פחד ואיבה שבטית, או הבטחות חסרות בסיס. ושבטיות, יש לזכור, היא מנגנון למניעת דיון דמוקרטי גם בתוך כללי המשחק הדמוקרטים.

המפלגות היחידות שדווקא דאגו לציבור שלהן הן המפלגות החרדיות. אלה אינן מפלגות דמוקרטיות, הן נשלטות על ידי מועצות רבנים, ומשתמשות בהטבות שהן משיגות לקהילותיהן ליצירת תלות בהן בלי לדאוג באמת לרווחתן, ולקידומן בהשכלה או בשוק העבודה. אבל אלה מפלגות גמישות מאוד, המסוגלות להתחבר לכל ממשלה, ולכן מפלגות שלטון אוהבות אותן ומנציחות את המצב. בזמן התפרצות הקורונה התברר גודל האסון הכרוך בשימור מצב זה.

המודל הגמיש שהציגו החרדים, המאפשר התחברות לכל מי שרוצים, גרם כנראה לחיקוי המבנה הבלתי דמוקרטי גם בכל המפלגות החדשות שקמו מאז 1999, בהבדל יסודי אחד: הן לא מספקות לבוחריהן צרכים, אלא מגייסות אותן על בסיס שבטי. כך קמו בין לילה מפלגות, בלי זיקה מתמשכת לציבור, ורובן נעלמו. העבודה ומרצ הוותיקות נסחפו גם הן לאווירת הגיוס השבטי חסר התוכן הפוליטי. מה שמתרחש עכשיו לנגד עינינו זה לא כשל, אלא כישלון עמוק של המנהיגות, הפוליטיקה והדמוקרטיה של כל המפלגות היהודיות. זה לא רק נתניהו.

מאז 1999, כל המפלגות החדשות קמו סביב מנהיג אחד או שניים, שהרכיבו רשימת חברי כנסת מטעמם. לקראת בחירות 1999 קמה "מפלגת המרכז" בראשותם של איציק מרדכי ואמנון ליפקין שחק, "גשר" בראשות דוד לוי ו"עם אחד" בראשות עמיר פרץ. המפלגה אחרונה שהוקמה עם מוסדות דמוקרטיים נבחרים על ידי החברים היתה "שינוי" של טומי לפיד, שקמה ב-1996. לפיד האב הוא זה שהמציא את ההסתה השבטית של מחנה "המרכז" – שילוב בין שבטיות "השמאל" המסית ועוין חרדים, ובין שבטיות "הימין" המסית נגד ערבים. אבל לפיד הובס בבחירות פנימיות, ו"שינוי" התאיידה בלי המנהיג המסית הכריזמטי. זה מה שעומד לנגד עיני בנו, יאיר לפיד, השולל התמודדות בפריימריז מול עופר שלח. לפיד הצעיר לא מפחד מעופר שלח, הוא מפחד מדמוקרטיה במפלגתו.

יאיר לפיד לא חושש מעפר שלח. הוא חושש מדמוקרטיה במפלגה. לפיד ושלח בכנסת (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

יאיר לפיד לא חושש מעפר שלח. הוא חושש מדמוקרטיה במפלגה. לפיד ושלח בכנסת (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

כמו לפיד, גם בני גנץ וגבי אשכנזי חוששים מדמוקרטיזציה פנימית שתגביל את חופש הפעולה שלהם לחבור לנתניהו. רשימת המפלגות הבלתי דמוקרטיות ארוכה, אבל אלופי המהלכים האנטי-דמוקרטיים היו שמעון פרס ואריק שרון עם הקמת "קדימה" ב-2005. פרס הפסיד לעמיר פרץ בפריימריז הפנימיים של מפלגת העבודה, לא קיבל את תוצאות הבחירות ופרש כדי להקים מפלגה עם אריק שרון. שרון מצידו פירק את הליכוד לאחר שהפסיד במשאל פנימי על ההתנתקות והחליט לבצע אותה בניגוד לדעת רוב חברי מפלגתו.

רשימת המפלגות החדשות שהוקמו מאז על בסיס מנהיג יחיד הממנה את הח"כים ושולט בהם ארוכה. בשנת 2006 הקים אביגדור ליברמן את "ישראל ביתנו". ברק התפלג מהעבודה ב-2013 והקים רשימה משלו בשם "עצמאות", וב-2019 חזר עם "התנועה הדמוקרטית". ציפי לבני פרשה מ"קדימה" ב-2013 והקימה את "התנועה" בראשותה.

בעקבות כישלון "יש עתיד" לקיים את הבטחתה לפתור בעיות הדיור, פרש משה כחלון מהליכוד והקים את "כולנו" ב-2015. מפלגות בראשות "אישים" פרחו לקראת בחירות 2019. לצידו של גנץ הקים בוגי יעלון את "תל"ם", ממנה פרשו מאוחר יותר מספר 2 ו-3, יועז הנדל וצבי האוזר, שהקימו את "דרך ארץ". בסבב הראשון הקימה גם אורלי לוי אבקסיס רשימה משלה, "גשר", ולקראת אותו סבב רץ משה פייגלין בראשות "זהות". נפתלי בנט ואיילת שקד זגזגו ורצו בכל סבב בהרכב אחר, עד להקמת "ימינה" בראשותם לקראת הסבב השלישי.

במלים אחרות, אף מפלגה דמוקרטית לא קמה מאז 1999. גם היום, למרות גל המחאות ברחוב וההתגייסות האזרחית המרשימה הטוענת שהיא מגנה על הדמוקרטיה, עדיין אין יוזמה להקמת התארגנות של תנועה פוליטית דמוקרטית. הדבר היחיד שנעשה הוא משחקים בנדמה לי ותקווה להופעתו של עוד מחלץ-מציל-מושיע (תמחקו את המיותר) נוסח עוד אקס רמטכ"ל שאיש איננו יודע מה דעותיו כמו גדי אייזנקוט, וראש עירייה בינוני מינוס כמו חולדאי.

בקיצור: אומרים דמוקרטיה, דמוקרטיה, אבל אין דמוקרטיה.

מפלגות דמוקרטיות הן חיוניות לתהליך הדמוקרטי. הדמוקרטיה היא מנגנון לפתרון קונפליקטים בדרכי שלום, על ידי הכרה בלגיטימיות של האחר ובמחלוקות אתו, על ידי ייצוג עמדות שונות, הידברות בין נציגים והשגת פשרות. המפלגות הן אלה המתווכות בין קבוצות חברתיות בעלות דעות, עמדות, זהות ואינטרסים שונים, ובינן לבין המדינה. החברוּת במפלגה ובחירת המוסדות יוצרות את המרחב להידברות בין האזרחים ובינם לבין הנציגים שלהם. בלי המרכיב הזה, המפלגות אינן ממלאות את תפקידן הדמוקרטי העיקרי: דיון ציבורי, ייצוג עמדות שונות, והכרעתן על ידי בחירות כלליות וחופשיות.

רצוי שהמפגינים היום נגד נתניהו בגלל הפגיעה בדמוקרטיה ייקחו את תביעותיהם ברצינות ויחשבו כיצד לחולל תהליך אמיתי של דמוקרטיזציה, וכיצד לבנות מפלגות דמוקרטיות. כי בלעדיהן, כללי המשחק לבדם לא יעשו את העבודה, אלא יתקעו אותנו שוב עם מנהיג שיבקש להגביל את הדמוקרטיה ולהנציח את המבנים הבלתי דמוקרטיים אשר אפשרו את צמיחתו.

פרופסור לב גרינברג הוא נשיא האגודה הסוציולוגית בישראל, חוקר תנועות מחאה והפוליטיקה בישראל, מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf