המלחמה בקרבאך: הארמנים והאזרים רואים את עצמם קרבנות
מאז שקמו כמדינות עצמאיות עם פירוק ברה"מ, גם ארמניה וגם אזרביג'אן בנו את האתוס הלאומי שלהן סביב הסכסוך ביניהן על חבל המריבה. זה אומר שסבב הקרבות הנוכחי לא הולך להיות האחרון
הלחימה בין כוחות אזרים וארמנים בימים האחרונים החזירה לכותרות את סכסוך נגורנו-קרבאך, הבוער על אש קטנה בדרום הקווקז כבר שלושה עשורים.
המאבק על נגורנו קרבאך הוא חלק יסודי בזהות הארמנית החדש. ילדים בחגיגות "יום הצבא הארמני" (צילום: סדראק מקרטצ'יאן CC BY NC ND 2.0)
הגבולות הנוכחיים באזור עוצבו בשנים 1988-1994, במה שהחל כסכסוך בין-קהילתי והפך למלחמה עקובה מדם בין אזרביג'אן וארמניה לאחר קריסת ברית המועצות. במוקד הלחימה עמד השטח של מחוז אוטונומי קטן בתוך אזרביג'אן הסובייטית, נגורנו-קרבאך (קרבאך ההררית), ששמו בפי הארמנים הוא ארצאח. במלחמת קרבאך הצליחו הארמנים לגבור על כוחות אזרביג'אן, והקימו את הרפובליקה של ארצאח – מדינה שאינה זוכה להכרה רשמית בין לאומית, ומגובה על ידי ארמניה.
לאורך העשור האחרון היו כמה התפרצויות אלימות בגבולות בין קרבאך לאזרבייג'אן, ובהם כמה ימי לחימה ב-2016. הפעם המצב שונה: זוהי הלחימה הקשה ביותר באזור מאז 1994, ושתי המדינות הכריזו על מצב חירום. הלחימה החלה בחמש חזיתות שונות סביב המובלעת של קרבאך. שני הצדדים מדווחים גם על הפצצות של מטרות אזרחיות מעבר לגבולות האזור שבמחלוקת, ועל מאות הרוגים – ביניהם אזרחים רבים.
אף ששאלת קרבאך נותרה לבו הסימלי של הסכסוך, המצב בשטח השתנה בצורה דרמטית מאז המלחמה בשנות התשעים, והסכסוך הנוכחי נוגע לסוגיות רחבות יותר. עם סיום המלחמה ב-1994, הצד הארמני הצליח ליצור רצף טריטוריאלי בין ארמניה לקרבאך והשתלטו על שבעה מחוזות באזרביג'אן, בהם ישבו בעיקר אזרים שהפכו לפליטים בתוך ארצם. הסטטוס קוו משרת בעיקר את הארמנים, ועל כן אין זה מפתיע שהאזרים יזמו, ככל הידוע, את ההתלקחות הנוכחית.
סיפור מקומי עם השלכות בינלאומיות
אף שמדובר במחוז הררי קטן ונידח (ויפהפה), שאינו זוכה לרוב לתשומת לב רבה מחוץ לקווקז, לסכסוך הזה יש חשיבות אסטרטגית וגיאו-פוליטית שאין להמעיט בערכה: צפונה לאזורי הקרבות עוברים צינורות נפט וגז מרכזיים, המובילים אנרגיה לתורכיה, לאירופה וגם לישראל. מעורבות של מעצמות אזוריות בסכסוך מוסיפה לנפיצות המצב הנוכחי. תורכיה היא בעלת ברית של אזרביג'אן, שאוכלוסייתה דוברת שפה הקרובה לתורכית. לרוסיה בסיס צבאי בארמניה, אך היא מחמשת את שני הצדדים, ולאיראן יחסים קרובים עם ארמניה, אך מנהיגיה נמנעים מעמדה ברורה מחשש מתגובת המיעוט האזרי הגדול בצפון איראן. גם לישראל מקום חשוב במתרחש, כבעלת ברית אסטרטגית וספקית נשק של אזרביג'אן. שני הצדדים מיחסים גם חשיבות סמלית למעורבותה של ישראל בקונפליקט ולדעת הקהל בה.
ארמניה כבשה שש מחוזות באזרביג'אן כדי לחבר אליה את נגורנו קרבאך. טנק ארמני ליד העירה שושה במחוז (צילום: טימן91 CC BY NC ND 2.0)
בלב הסכסוך עומד, כאמור, מחוז קרבאך. מבחינת הארמנים, זוהי טריטוריה בעלת חשיבות סמלית ומעשית. אין ספק שבאזור ישבו ארמנים בעבר הרחוק והקרוב, ומרכיבים חשובים בתרבות ובהיסטוריה הארמנית התעצבו בו. מסוף המאה התשע עשרה ולאורך המאה העשרים היה במקום רוב ארמני ברור. מבחינת האזרים, מדובר בחלק בלתי נפרד מאדמת המולדת האזרית והוא נמצא בלב אזרביג'אן. גם אזרים ישבו בו, והוא מוקף באוכלוסייה אזרית. גם מבחינת הגבולות המוכרים בחוק הבינלאומי מדובר בחלק מאזרביג'אן.
ראוי לציין כאן שכל דיון היסטורי ודמוגרפי באזור נתון למניפולציות פרשניות שונות: אוכלוסיות יושבו והועברו על ידי כובשים שונים, גבולות האזור נקבעו באופן שרירותי על ידי כוחות חיצוניים והשתנו במהלך השנים. מה שהפך את הנרטיבים הנוגדים על זהות קרבאך, והבעלות עליה, לנפיצים כל כך מסוף המאה העשרים ואילך הם שני מרכיבים: מדיניות הלאומים הסובייטית, ואידיאולוגיה אתנו-לאומית שנבנתה תוך שלילת הזהות של היריב בקרב שני הצדדים המעורבים.
תוצאת ההפרד ומשול הסובייטי
מדיניות הלאומים הסובייטית, בעיצובה הסופי על ידי סטאלין, הגדירה את נגורנו-קרבאך כאזור אוטונומי בתוך הרפובליקה הסוציאליסטית של אזרביג'אן, בהחלטה אופיינית למשטר ה"הפרד ומשול" הסובייטי. כאן נזרע זרע כפול: מצד אחד ניתנה לארמנים, שהיו הרוב במחוז, מידה מסוימת של אוטונומיה. מצד שני, המחוז הוכפף לאזרביג'אן.
הארמנים והאזרים יצרו תנועות לאומיות מתחרות. מיתוסים וסמלים מעצבים, הקושרים כל אחד מהעמים באופן בלעדי לטריטוריה בלעדית, תרמו להפיכת נקודות הקונפליקט המרחביות לאיבה תהומית. ברקע לכך נמצאת ההיסטוריה המדממת של האזור בתקופת מלחמת העולם הראשונה. המאבק בין תורכיה ורוסיה על דרום הקווקז עיצב גם את היחסים בין הקבוצות, וכלל מעשי טבח הדדיים. זהו סיפור שיש בו בעיקר קורבנות, והשאלה מי צדיק ומי רשע תלויה בעיקר בזווית ההתבוננות.
הפיכתן של אזרביג'אן וארמניה לרפובליקות סוציאליסטיות במסגרת ברית המועצות (לאחר תקופת עצמאות קצרה של שתיהן) אפשרה את צמיחה של לאומיות תחת כסות סובייטית, והמתח על מעמדה של קרבאך ניכר כבר אז. למרות זאת, במשך שנים רבות חיו באזור ארמנים ואזרים (ולצדם גם גיאורגים, יהודים, כורדים ובני עמים אחרים).
לעיר ירוואן, בירת ארמניה, ובמיוחד לבאקו, בירת אזרביג'אן, היה אופי קוסמופוליטי בתקופה הסובייטית. כל זה השתנה עם חידושו של המאבק הלאומי בתקופת הדמדומים של ברית המועצות, שבסופו היתה ידם של הארמנים (לכאורה הצד החלש יותר והנחות מספרית) על העליונה. בשנים שחלפו מאז, שאלת קרבאך/ארצאח הייתה גורם מרכזי בהתעצבות הזהות הלאומית של אזרביג'אן וארמניה הפוסט סובייטיות. הקרבות הנוכחיים מושפעים מהתפתחויות אלו.
הצד הארמני מורכב מהרפובליקה של ארצאח ומארמניה עצמה. אף שמדובר לכאורה בשתי ישויות שונות, בפועל התמיכה בארצאח והמלחמה עליה תופסות חלק חשוב בזהות הלאומית החדשה של ארמניה. ההיסטוריה, ובמיוחד שאלת הג'נוסייד הארמני (שהתרחש בשטחי האימפריה העותמאנית ולא בדרום הקווקז) מגויסת גם היא להבניה לאומית זו: הארמנים רואים באזרים את נציגי התורכים המאיימים עליהם בג'נוסייד נוסף.
אבן בוחן לפטריוטיות ארמנית
היחס לארצאח מהווה אבן בוחן לפטריוטיות, ומדינאים שהתמקדו בשאלת קרבאך תפסו מקום מרכזי במערכת הפוליטית שהתהוותה בארמניה עצמה: ראש הממשלה הראשון של ארמניה אחרי התפרקות ברית המועצות, לבון טר-פטרוסיאן, עמד קודם לכן בראש תנועת קרבאך, ומנהיגים אחרים כמו רוברט קוצ'אריאן, הנשיא השני, ו-וסרז' סרקיסיאן, שכיהן גם כראש ממשלה וגם כנשיא, הם ילידי החבל. דווקא ראש הממשלה הנוכחי, ניקול פשיניאן, ביטא עם עלייתו לשלטון ב"הפיכה" אזרחית עמדה מתונה יחסית, אבל אל מול המקום המרכזי שתופס הפרויקט של ארצאח בזהות הארמנית החדשה, יכולתו לסטות מהקו המסורתי הארמני מוגבלת מאד.
מאז שנות התשעים השקיעה ארמניה רבות בקרבאך ובמחוזות שכבשה בין שטחה לשטח החבל. כחלק מכך היא פיתחה תשתיות ועודדה התיישבות של ארמנים באזורים אלה, ובקרבאך עצמה אף יישבו פליטים סורים-ארמנים. לצד פיתוח חקלאות ותעשייה קלה, מעודדת ארמניה גם תיירות לקרבאך. מדיניות זו מטשטשת את קווי הגבול הישנים בין ארמניה ואזרבייג'אן, בדומה למדיניות הישראלית ביחס לקו הירוק.
מאות אלפי פליטים אזרים ממשיכים לתבוע חזרה למקומות שגורשו מהם. הפגנה בבאקו בירת אזרביג'אן לטובת המלחמה על נגורנו קרבאך (צילום: ויקיפדיה)
מן העבר השני, אזרביג'אן העצמאית השקיעה את מאמציה בעשור הראשון לאחר המלחמה בעיקר בשיקום כלכלי, והעדיפה להימנע ממאמצים ישירים לשנות את הסטאטוס קוו בקרבאך. בדומה לארמניה, גם אזרביג'אן הפכה את קרבאך, ושאר חלקי המולדת המוחזקים בידיה, לסמל לאומי מרכזי שסביבו נבנתה הזהות האזרית החדשה. ב"שדרת הגיבורים", הצופה על מרכז העיר באקו, נקברו גיבורי הקרבות, וטופח גם נרטיב ג'נוסייד המבוסס על טבח שהיה בעיירה חוג'אלי בזמן המלחמה ומעשי טבח נוספים שבוצעו באזרים בתקופת הלחימה בין תורכיה ורוסיה על הקווקז בסוף מלחמת העולם הראשונה. בה בעת מאמצת אזרביג'אן את הנרטיב התורכי המכחיש את הג'נוסייד הארמני ורואה בארמנים עם בוגדני ומסוכן. טיפוח נרטיב הג'נוסייד האזרי מתפקד כמשקל נגד לדגש שתופס הג'נוסייד הארמני בלאומיות הארמנית החדשה.
הפליטים האזרים מכתיבים את היחס השלילי לארמניה
לעומת זאת, ביחסה של אזרביג'אן לפליטי מלחמת קרבאך ניתן לזהות דואליות. הגל הראשון, עוד בתקופה הסובייטית, מנה לפי הערכות שונות כ-300 אלף פליטים אזרים שהגיעו מארמניה. הכינוי לפליטים אלה באזרביג'אן הוא Yeraz, שם שרומז לירוואן, בירת ארמניה, בה חיו אזרים רבים לפני המלחמה. מצד אחד, למשפחת אלייב, השולטת באזרביג'אן בעשורים האחרונים, יש בעצמה שורשים בירוואן. מצד שני, לכינוי זה יש גם קונוטציות שליליות בחברה האזרית, שמקורן גם בהבדלים תרבותיים בין הפליטים לאזרים אחרים. לקבוצה זו התווספו יותר מ- 600 אלף פליטים מהמחוזות שנפלו בידי ארמניה במלחמה.
בעוד שהמלחמה וקורבנותיה קודשו, הפליטים עצמם לא זכו לטיפוח רב: הם פוזרו באזורים שונים ונדחקו ברובם לשולי החברה. בה בעת, הם ליבו עוד יותר את השיח האנטי-ארמני, השונה מאד מהאתוס של מדינה פלורליסטית לכל הדתות שאותו מנסה אזרביג'אן להדגיש. ייתכן שעליית קולם המושתק של פליטים אלו, המקווים עדיין לחזור לכפריהם ההרוסים, תרמה גם לפרוץ המשבר הנוכחי. דוגמה לכך ניתן היה לראות בהפגנות אנטי-ארמניות המוניות, שהאיצו בשלטון לפעול לאחר תקריות קודמות בגבול קרבאך באוגוסט האחרון. לא מן הנמנע שהמלחמה משמשת גם כלי של המשטר לנתב את התסכול הציבורי בשל המצב הכלכלי המידרדר בעקבות משבר הקורונה. את המצב הזה מלבות מעצמות אזוריות, רוסיה ותורכיה, שמעורבותן, כמו גם המעורבות הישראלית, מצריכה דיון נפרד.
מלחמת קרבאך הראשונה הייתה לא רק עימות על טריטוריה, אלא שלב מכריע בבנייה הדדית של תנועות אתנו-לאומיות מנוגדות, שחלק ניכר מהאתוס של כל אחת מהן בנוי על תחושה חריפה של קורבניות לצד דמוניזציה של היריב. אתוס זה הפך מרכזי בפרויקט בינוי האומה בארמניה ובאזרביג'אן בתקופה הפוסט- סובייטית. שני הצדדים, גם הארמני וגם האזרי, מטפחים נרטיב הרואה בצד השני פולש ומשרת של כוחות אימפריאליים, בעוד שהם עצמם מזדהים כילידים ובעלי הזכויות הטבעיות בקרבאך ובדרום הקווקז בכלל. מערכות החינוך, ההסברה ואף התרבות של שני הצדדים מגויסות לטיפוח נרטיבים אלה. הסטטוס קוו, שנוצר לכאורה בדרום הקווקז, שירת בפועל את הצד הארמני בסכסוך, ואת ההתפרצות הנוכחית של הקונפליקט אפשר לראות כניסיון של אזרביג'אן לשנות מצב זה. עם זאת, יש צורך ביותר מסבב אלימות נוסף כדי להביא לשינוי בסכסוך עצוב זה.
ד"ר חן ברם הוא כותב אורח בפורום לחשיבה אזורית, מרצה בכיר במכללה האקדמית הדסה, ועמית במכון טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
