newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"מתפללת על קברו, בוכה ומחכה למותי". אימהות חללי אוקטובר 2000 מדברות

עשרים שנה אחרי ששכלו את בניהן, שלוש אימהות מדברות על האובדן האישי שהפך לסמל לאומי, על המאבק היום-יומי לחיות עם הכאב ולא להתפרק, על הזעם, ועל הפחד מפני אוקטובר 2000 נוסף

מאת:

ואלה השמות:

מוחמד ג'ברין, 23 , מאום אלפחם; אחמד סיאם, 18, ממעואיה; ראמי ע'רה,21, מג'ת; איאד לובאני, 26, מנצרת; עלאא נסאר, 18, מעראבה; אסיל עאסלה, 17, מעראבה; עימאד ג'נאים, 25, מסכנין; וליד אבו סאלח,21, מסכנין; מוסלח אבו ג'ראד, 19, מדיר אלבלח; ראמז בושנאק, 24, מכפר מנדה; מוחמד ח'מאיסי, 19, מכפר כנא; עומר עכאוי, 42, מנצרת; ויסאם יזבק, 25, מנצרת.

משפחות חללי אוקטובר 2000 מפגינות מחוץ לישיבת ועדת אור, 11 ביוני 2001 (פלאש 90)

משפחות חללי אוקטובר 2000 מפגינות מחוץ לישיבת ועדת אור, 11 ביוני 2001 (פלאש 90)

עשרים שנה חלפו מאז אותו אוקטובר מר, שבו 13 הצעירים האלה יצאו להפגין ונרצחו, צעירים שהותירו אחריהם משפחות אבלות, אימהות שכולות. חלק מהאימהות כבר לא איתנו. מי שנשארו בחיים חיות יום יום, כבר עשרים שנה, את האובדן שרק נהיה יותר קשה עם הזמן.

חיי בניהן נגדעו ושום צדק לא נעשה עם זכרם: ועדת אור, שהוקמה בלחץ של ועדת המעקב ומשפחות השהידים, הגישה ב-1 בספטמבר 2003 את מסקנותיה, שכמו התפוגגו באוויר; אחרי מסע ייסורים קשה של המשפחות, שיוצגו על ידי ארגון עדאלה, בסופו של דבר אף שוטר לא הורשע, חלקם אף קודמו. ורק האימהות שאיבדו את בניהן ממשיכות לסבול.

שוחחתי עם שלוש מהן, שהסכימו בכאב ובאומץ לחלוק את סיפורן.

הדיה חוסין, בת 60 מאום אלפחם, אמו של השהיד אחמד סיאם:

"אחמד היה בן 18 במותו. הוא הבן הבכור. אחרי שנרצח, נותרו לי שני בנים וארבע בנות.

כשאחמד נרצח היינו אבא שלו ואני בטיול בירדן. היינו אמורים לחזור לארץ באותו היום. לפני שיצאנו עוד דיברנו איתו בטלפון. בעלי שאל אותו אם קורה משהו באום אלפחם, אחמד ענה שלא, הכל רגוע.

סגרנו את הטלפון, הכל היה טוב ויפה, הלכתי לאכול ארוחת צהרים ופתאום הרגשתי תחושת מחנק, לא היה תיאבון, לא יודעת למה נהיתה לי מועקה גדולה, הרגשתי חנוקה ויצאתי מחוץ למסעדה. שמענו שיש הפגנות באום אלפחם אבל לא ציפתי למה שקרה.

כשיצאנו מהמסעדה אבו אחמד נהג באוטו, אני ישבתי לידו והשכנים שלנו מאחור. פתאום התקשר האח של בעלי וסיפר שאחמד נפצע. אבו אחמד מיד אמר לי 'אני מרגיש שהבן שלנו לא בחיים'. הוא מיד הרגיש. רציתי להרגיע אותו כי הוא נהג והדרך היתה ממש מסוכנת, כולה ירידות מפותלות, אמרתי לו 'אם הוא בחיים אנו נראה אותו, ואם הוא לא בחיים – אלוהים נתן ואלוהים לקח'. התחלתי לבכות. רציתי לצרוח, אבל התאפקתי.

הגענו למעבר הגבול, התפללנו והחלפנו את לוחיות הזיהוי של הרכב. הטלפון שלנו לא הפסיק לצלצל. חברים, קרובי משפחה, כולם שאלו על אחמד. ענינו שאנחנו לא בארץ ואין לנו מושג. כל העיר ידעה שהוא נרצח ורק אנחנו לא ידענו. במעבר הגבול היה פקק תנועה גדול, אבו אחמד עלה על המדרכה ועקף את כולם, הוא היה במצב נוראי אבל לא היה אף אחד אחר שיכל לנהוג.

הגענו ישירות לרמב"ם, מצאנו המון אנשים בבית החולים מאום אלפחם ומעוד כפרים וערים. אחמד היה בחדר לבד, מחובר למכשירי הנשמה. שמתי את היד על הגוף שלו, הוא היה קר כמו קרח. אמרתי לאבא שלו 'הבן שלי שהיד, למה הם מתעללים בו ושמו לו מכשירי הנשמה וקשרו לו את הלשון?' בכיתי ובכיתי, הדמעות לא הפסיקו.

אחד השכנים שהיה בבית החולים הסיע אותנו הביתה. הבית והשכונה היו מפוצצים באנשים וכבר השכנים הקימו את אוהל האבלים וסידרו את הכיסאות ללויה. התאומים שלי היו בני 7, הם עמדו מבוהלים ובכו. עומר היה בן 9, גם הוא בכה. מימונה שהיתה בת 16 החזיקה מעמד אבל סנסביל, בת 15 אז, היתה בהתמוטטות עצבים והתעלפה.

לא הבנתי איפה אני. הסתכלתי על הפרצוף של האנשים ואמרתי לעצמי 'לא יכול להיות שהבן שלי מת', למרות שידעתי שהוא מת, אבל התקשיתי לעכל. שאלתי את עצמי מה האנשים האלה עושים אצלנו? הבן שלי באמת מת? עליתי במדרגות וכולם הסתכלו עלי במבט מלא רחמים. הם לא ידעו מה להגיד לי ואני לא ידעתי גם מה להגיד להם.

קשה לי לתאר את הסיטואציה. אני לא זוכרת הרבה מאותו היום, מההלם שכחתי המון דברים. הייתי כמו זומבי. הבית היה מלא, האנשים ישבו בהלם והסתכלו עלי, אפילו לא ניחמו אותי. לא היה מה להגיד, לא יכולנו להגיד כלום. אני רק זוכרת אישה אחת שאמרה לי שאני אישה בת מזל כי הבן שלי שהיד. הדמעות שלי לא הפסיקו לזלוג, זה הדבר היחיד שיכולתי לעשות.

אום אחמד, רימו של אחמד סיאם ג׳אברין בביתה בכפר מועאוויה שליד אום אל פחם (צילום: אורן זיו)

"בגדה כבר התרגלו למצב הזה אבל אצלנו זה היה הלם". הדיה חוסין, אימו של אחמד סיאם ג׳אברין בביתה בכפר מועאוויה שליד אום אל פחם (צילום: אורן זיו)

למחרת התקשרו אלינו מבית החולים ואמרו לנו לבוא כי מנתקים אותו מהמכשירים. ישר אמרתי לאבו אחמד 'אם יבקשו ממך לתרום את האברים שלו, אני לא מוכנה שהאברים של הבן שלי ילכו ליהודים שהרגו אותו'. אם הבן שלי היה מת מוות טבעי אין לי בעיה שהאברים שלו ילכו לכל נזקק, אבל בגלל שרצחו אותו אני לא מוכנה.

אני לא הלכתי לבית החולים, לא יכולתי ללכת רגשית, הלכו אבו אחמד והאחים שלו והאחיינים והחברים של אחמד. הבן שלי נלקח לאבו כביר לניתוח הגופה כי הם טענו שהכדורים הם לא של המשטרה אלא שהיריות הם מאום אלפחם. הבן שלי נורה על ידי צלף, הכדור פגע לו בגב. בערב קיבלנו את הגופה שלו. אמנם סגרו את הכניסה של אום אלפחם אבל קשה לתאר במילים את כמות האנשים שהגיעה דרך ההרים ומהכניסות הצדדיות, חלקם הגיעו ברגל מוואדי ערה, חלק הגיעו מהכניסה של כפר קרע, היתה לוויה של אלפים. לא עיכלתי, זה היה כמו חלום. לא היתה לי היכולת להאמין שהוא איננו.

אחרי שאחמד נרצח, הלכנו לכל מפגש של משפחות השהידים ולכל דיון בבית המשפט. ברגע שהתיק נסגר הרגשנו אכזבה גדולה ואי צדק, תחושת עוול גדולה, ששיקרו לנו בעיניים, שהדמוקרטיה היא רק ליהודים ולא לנו. זאת זכותנו להפגין ולהביע תסכול ומחאה, אנחנו משפחה פעילה פוליטית ואחמד היה משתתף בהפגנות כי כך נהגנו בבית. אנחנו מזדהים עם התנועה האסלאמית, זה דווקא טוב שיש תחושת שייכות.

אחמד היה בחור פעיל מאוד, הוא התנדב בעמותת הקש בדלת, היה פעיל גם בהתארגנות נגד הפקעות האדמה, היה משתתף בהפגנות. הוא קיבל המון תעודות הוקרה, אהב קרטה וקיבל מדליות, אהב לתרום. פתאום אחרי שהוא נהרג למדתי יותר על הבן שלי והכרתי אותו יותר דרך הסיפורים עליו. ילד נכה מהכיתה שלו סיפר לי שאחמד תמיד עזר לו והיה מלווה אותו בהפסקות.

11 יום בית הלוויה היה פתוח, חצי שנה כל יום קיבלנו מנחמים. התרגלנו לזה שיום יום הבית היה מלא במבקרים. האירוע היה קשה לכל העיר, לא רק לנו. זו פעם ראשונה שזה קרה אצלנו, בגדה כבר התרגלו למצב הזה אבל אצלנו זה היה הלם.

אני חיזקתי את השכנות, לא יודעת מאיפה היה לי כוח, אולי בגלל שאני אישה מאמינה ואולי בגלל שהיו לי עוד ילדים קטנים שהיה עלי לדאוג להם. סבלתי בשקט אבל הצלחתי להחזיק מעמד במהלך חצי שנה. הייתי חייבת להחזיק מעמד. אם הייתי מתמוטטת כל הבית והמשפחה היו קורסים, אבל שנה שלמה כמעט לא הצלחתי לישון ובכיתי בלילה בשקט. לא רציתי שאבו אחמד והילדים יראו אותי בוכה.

רק אחרי שאנשים הפסיקו לבקר אצלנו סוף סוף פתחתי את הארון שלו והתחלתי לגעת בחפצים ובבגדים שלו. אפילו המתנות שהבאתי לו מירדן, טרנינג ונעלי ספורט וחולצה מכופתרת, שמתי עם הבגדים שלו. לא נתתי אותם לאף אחד. התקשרתי לאחותי ואמרתי לה 'היה לי גבר בבית'. הבן שלי היה גבוה.

20 שנה חלפו וכאילו שזה היה אתמול. אני לא מרגישה שהכאב פחת, להפך, הכאב גדל עם הזמן, צמח. אני מתגעגעת אליו יותר. הפסקתי לחלום עליו, אבל היה חלום אחד שנשאר אתי. חלמתי שהיה יום שבת והוא עמד ליד ארון גדול והבנות בכתה שלו עמדו לידו. אמרתי לו למה אתה עומד כך? הוא ענה לי 'היה לנו מבחן ואני חששתי מהמבחן, אבל עכשיו אני הפסקתי לפחד, אני מאושר'. שאלתי אותו מתי המבחן, ביום ראשון? ענה לי 'לא, ביום ראשון רצחו אותי והפכתי לשהיד' ואמר שהוא בגן עדן. קברנו אותו ביום שני. הבן שלי נרצח באחד באוקטובר".

ג'מילה עאסלה, בת 68 מעראבה, אמו של השהיד אסיל עאסלה:

"אני לא מאמינה שעברו 20 שנה. אני תוהה איך הצלחתי להמשיך ולא להשתגע או להתאבד. לפעמים אני מרגישה חלשה ואשמה, במיוחד שראיתי איך הבן שלי נרצח לי מול העיניים, הייתי במרחק קילומטר ממנו ולא הצלחתי למנוע את הרצח שלו.

באותו היום שאסיל נרצח היתה שביתה כללית, כי יום לפני כן, ב-1 לחודש נרצחו כמה צעירים. אסיל ישן. הלכתי לאחותי לשתות קפה, היה לנו יום חופש כי לא לימדתי. ילד מהכיתה שלו בא והעיר אותו כי רצה שאסיל יעזור לו במשהו עם המחשב, הכינוי של אסיל היה סליידר 17, הוא היה גאון מחשבים. אחר כך הגיעה גם אחותי השנייה עם הבן שלה שהיה קרוב לאסיל. הוא אמר לאסיל שיש משטרה בקצה הכפר והם יצאו מהבית.

עמדתי במרפסת של אחותי, ראיתי צעירים שעוברים ושאלתי אותם על אסיל, אמרו לי לא ראינו אותו. היה לו טלפון נייד מהגדולים שהיו אז, התקשרתי אליו ושאלתי איפה אתה? הוא אמר שהוא ליד השוק, בדרך לוואדי סלאמה.

יצאתי מבית אחותי, התחלתי ללכת לכיוון של ההפגנה ושאלתי את הצעירים עליו, אף אחד לא ראה אותו. היתה לי תחושה רעה והייתי ממש מודאגת, המשכתי לצעוד והגעתי לגבעה, משם ראיתי את השוטרים שעמדו מתחת לעצים והצעירים ישבו על הכביש. חיפשתי את אסיל. לא היה לי טלפון, התחלתי לבקש מאנשים וניסיתי להתקשר אליו אבל לא הייתה קליטה, התקשרתי לבתי נרדין ואמרתי לה 'תתקשרי לאח שלך', וכך נרדין גם נכנסה ללחץ.

שוטר אחד היכה אותו עם הנשק שלו, הוא ישב לבדו ליד העץ, ואז שוטר אחר ירה בו ממרחק אפס, כיוון לו מעל הראש. ראיתי זאת במו עיניי. השתגעתי, התחלתי לצרוח ולבכות ולרוץ ולהגיד 'רצחו את אסיל'

שלושה שוטרים ירדו מעל הגבעה לכביש. אסיל עמד על הכביש, זיהיתי אותו מהחולצה שלו, הוא תמיד נהג ללבוש חולצות ירוקות. כשאסיל ראה אותם הוא ירד לכרם זיתים וישב מתחת לעץ. הם רדפו אחריו. הוא קם וניסה לברוח, שוטר אחד היכה אותו עם הנשק שלו, אם-16, על הראש מאחורה. אסיל נפל על הרצפה על הפנים שלו, והשוטר השני יראה בו ממרחק אפס.

ראיתי זאת במו עיניי. השתגעתי, התחלתי לצרוח ולבכות ולרוץ ולהגיד 'רצחו את אסיל'. אני רצתי והצעירים רצו לכיוון שלו, מהר מאוד הצעירים לקחו אותו ברכב. וגם הרגו את עלאא (עלאא נאסר שנרצח באותו היום ובאותו המקום; ס"ע), אני לא זוכרת בדיוק מה קרה מרוב שהייתי בהלם, לא זוכרת מי הציע לי לעלות לרכב ולקח אותי הביתה.

אני ואבא של אסיל לקחנו את הרכב שלנו ונסענו לסכנין למרכז חייאן. כשהגעתי לשם לא נתנו לי להיכנס אבל האנשים הסתכלו עלי בעיניים עצובות. צרחתי והכיתי את עצמי ובכיתי, היתה לי הרגשה רעה. אסיל נלקח באמבולנס, המשטרה סגרה את הכניסה ולא נתנה לאמבולנס לעבור, האמבולנס נסע בדרך עפר והגיעו לנהריה. אנחנו נסענו אחרי האמבולנס אבל אין לי זיכרון מהדרך, הייתי בהלם טוטאלי.

הגענו לבית חולים נהריה, שאלנו עליו אבל אף אחד לא ענה לנו. בית החולים היה מפוצץ במשטרה ובאנשים מעראבה וסכנין. ראיתי את האנשים כמו רוחות רפאים. ראיתי את הבגדים של אסיל על עגלה והתחלתי לצרוח, חשבתי אולי הוא בניתוח. אחרי 10 דקות קראו למשפחת עאסלה. בעלה של אחותי שהיה אתנו הלך וישב עם הרופאים והם הודיעו לו שאסיל לא בחיים. הוא יצא וחיבק אותנו ובכה, הבנו לבד. הוא לא אמר מילה, רק בכה.

בדרך חזרה לעראבה היו הרבה מחסומים, אני זוכרת שלא הקשבתי להם והמשכתי למרות המחסומים וצעקתי עליהם 'רצחתם את הבן שלי'. המחסום בכניסה לסכנין היה הכי קשה. הם ידעו מה הם עשו, לא נתנו לי להיכנס. אמרתי להם 'רצחתם את הבן שלי', אמרו לי 'אם תעברי נירה בך', לא נתנו לנו להיכנס כי רצו שנביא אישור מהקצין. הלכנו לתחנת המשטרה, שם ראה אותי שוטר מכפר ראמה שאשתו לימדה באותו בית ספר שאני מלמדת בו. הוא זיהה אותי, אני לא מזהה פרצופים עם מדים. הוא אמר לשוטרים להעביר אותנו. זה מה שאני זוכרת, כי מרוב הלם המון פרטים נעלמו. כשהגענו לבית הוא היה מלא אנשים, אני אפילו לא זוכרת איך נכנסתי ומה האנשים אמרו לי ומה אמרתי לאנשים, מרוב הלם הייתי כמו זומבי.

ג'מילה עאסלה, אמו של אסיל עאסלה בביתה בעראבה (צילום: אורן זיו)

"אני תוהה איך הצלחתי להמשיך ולא להשתגע או להתאבד". ג'מילה עאסלה, אמו של אסיל עאסלה בביתה בעראבה (צילום: אורן זיו)

את חייה את החיים שלך בצורה מסוימת ואז הבן שלך הופך לשהיד ואת כבר לא אותו בן אדם. למרות שאני לא השתניתי, נשארתי אותה אישה דעתנית, מרדנית ופמיניסטית אשר אומרת מה אני חושבת בלי לעשות חשבון לאף אחד, אבל החברה מצפה ממך להתנהג בצורה מסוימת, כל העיניים מופנות אליך, את נושאת לא רק את הכאב האישי של האובדן של היקר שלך, את הופכת לסמל שמעמיס עליך את המאבק הלאומי.

אני לא הצלחתי לעצור את הרצח שלו, אבל אחרי מותו האתגר שלי היה לא להישבר. נותרו לי 3 ילדים. אני לא חלשה, אני לא יכולה לסבול עוול. אסיל ידע שאני אישה חזקה, גם שאר הילדים ידעו שאני חזקה, לא יכולתי לאכזב אותם. להיות חזקה זה לא לבכות, אלא לדרוש את הזכויות שלי ולהיאבק למען הדם של הבן שלי.

בו בזמן היה בי חלק שבור וכואב, איבדתי ילד והילדים שלי איבדו אח. כל הזמן לבשתי שחור, לא הייתי במצב רוח ללבוש צבע אחר, רק שחור. גם הפסקתי להתאפר, רק לפני 3 שנים בחתונה של סיוואר התאפרתי. 17 שנים לא התאפרתי, לא היה לי חשק להתאפר או להתלבש יפה. לא הלכתי לחתונות כי השמחה מזכירה לי את העצב, היה לי עבר שהיה בו המון שמחה אבל איבדתי את השמחה, השמחה לא תחזור.

בחתונה של נרדין הייתי זומבי, כאילו אני לא בהכרה. כל החברים של אסיל הגיעו לחתונה, הסתכלתי עליהם וראיתי את אסיל ,האנשים רקדו ואני ישבתי ובכיתי, אפילו בחתונה לבשתי שחור. חיפשתי אנשים שיספרו לי על אסיל, או אנשים שמוכנים להקשיב לי כשאני מספרת על אסיל.

כשהתחילו המפגשים של משפחת השהידים, בהתחלה רק האבות של השהידים הגיעו. אני אף פעם לא הסכמתי שהאישה צריכה לשבת בבית, או שאסור שתהיה לי דעה. זה עניין גדול, יש החלטות ויש הליך משפטי, אסור לי לשבת בבית ולתת לאחרים להחליט, מדובר בבן שלי.

בפגישה הראשונה אמרתי לאבו אסיל שאני רוצה להצטרף לפגישה עם המנהיגות הפוליטית וועדת המעקב ושאר משפחות השהידים, הצטרפתי אליו ואז גררתי את שאר האימהות לפגישה. בפגישה הראשונה הייתי לבד, בפעם השנייה הצטרפה אום עומר, ולאט לאט כל האימהות הצטרפו. אנחנו לא הכנו קודם אחד את השנייה, הכאב והאובדן איחדו בינינו, נוצרה בינינו אחדות דם.

רוב המפגשים שלנו היו דיונים על איך אנחנו נאבקים על הדם של בנינו. דיברנו על האכזבה מהמנהיגות הפוליטית ולפעמים גם אכזבה מבני עמנו אז, כשרק מעטים הגיעו לדיונים בבית משפט מעטים היו מגיעים. לא היה לנו אפילו זמן לדבר על הכאב. המאבק על הדם, זה היה הנושא. זה לא היה מוות טבעי שאת יושבת כמה ימים והאנשים באים מנחמים אותך וזהו, ניהלנו משפט מתוקשר.

"פעם חיינו באשליה שיש לנו זכות להפגין, אבל בשנת 2000 הבנו שאין קו אדום". הפגנה באום אלפחם, 2 באוקטובר 2000 (יוסי זמיר / פלאש 90)

התחושה שבסוף, אחרי שנים של הליכים אף אחד לא נשפט היא כעס עצום. רצינו שכל העולם ידע שאנו חיים תחת איום מתמיד, איום על החיים שלנו, על ההמשכיות שלנו. אני חוששת לבנות שלי שיגדלו ילדים, מפחדת על כל אישה שמביאה ילד לעולם, לא רוצה שהם יעברו מה שאני עברתי.

פעם חיינו באשליה שיש לנו זכות להפגין, אבל בשנת 2000 הבנו שאין קו אדום. אוקטובר לא נגמר, הוא יחזור בצורה אחרת. מחכים לנו עוד אוקטוברים. יש לנו אחריות היסטורית לדורות הבאים. אי אפשר לגדל דור פחדן. אני לא רוצה שהדור הבא יאשים אותנו ברשלנות כמו שאנחנו האשמנו את הסבים שלנו ב-48'.

יום יום גזרתי מהעיתונים כל דבר שהתפרסם עליו, גם אימיילים ומכתבים שהתקבלו אלינו, לפעמים צברתי ערמות של גזרי עיתונות בכל מני שפות – יוונית, תורכית, אנגלית, ובסופי השבוע הייתי מתייקת. יש לי ארכיון שלם של הילדים שלי מאז שהם נולדו, כל ציור, כל תעודה, כל דבר תייקתי.

אסיל היה ילד אהוב כל כך, גם היה פעיל בזרעים של שלום ונסע איתם לארצות הברית. הוצאתי את הדברים של אסיל, אפילו מבחנים, דברים שהוא כתב או נשלחו אליו, הייתי צריכה לקרוא הכל כדי לתייק. ואז באותו יום שתייקתי את התעודות שלו הגעתי עד התעודה של כיתה י' ואז אין עוד תעודות, הבנתי שזהו, זו תעודה אחרונה. החיים שלו נעצרו כאן. החיים נגמרו. הלב שלי נקרע, החיים נעצרו עם אסיל".

טרב יזבק, בת 62 מנצרת, אימא של השהיד ויסאם יזבק, בן דודה של חברת הכנסת היבא יזבק:

"ויסאם נרצח ביום כיפור. הוא היה אצל הדודים שלו בשכונה המזרחית, קרוב לנצרת עילית, ויסאם היה קשור לדודים שלו והיה מבקר אותם הרבה, האח הצעיר שלי קרוב אליו בגיל והם היו חברים קרובים. ישבתי בבית והתחלתי לקבל טלפונים מהאחיינית שלי ששאלה אותי עליו, גם הבן דודה שלי התקשר ושאל עליו.

ויסאם היה טיפוס שאם היה מחוץ לבית ורוצה לאחר היה מתקשר ומודיע לי. לא הבנתי למה כולם מתקשרים ושואלים עליו. שאלו אותי אם הוא חזר הביתה ואמרתי להם לא, פתאום גם החברים שלו הגיעו אלי הביתה ושאלו עליו, הם שמעו בתחנת רדיו מקומית שיש בחור שנורה למוות וזהותו לא ידועה כי לא מצאו את תעודת הזהות שלו והוא נלקח לבית חולים. הם היו מודאגים וחשדו שזה ויסאם כי חיפשו אותו והוא נעלם. החברים שלו לקחו אותי איתם לבית חולים האנגלי בנצרת, השעה היתה שמונה וחצי. בבית החולים האנגלי אמרו לנו שהפצוע הועבר לרמב"ם.

הבת שלי היתה איתי. הגענו לרמב"ם, ויסאם היה בחדר הניתוח, היו שם קרובי המשפחה וחלק מהחברים שלו, חברים מוועדת המעקב והדוד שלו מחמוד יזבק (אביה של חברת הכנסת היבא יזבק, ס"ע). היתה התקהלות ליד חדר הניתוח, האח שלי ראה אותו לפני הניתוח כי היו צריכים מישהו מהמשפחה שיחתום על הסכמה לניתוח והוצאת הכדור מהראש. הא הגיע מת לבית החולים עם שני כדורים בראש. אני איבדתי את ההכרה בבית החולים ולא זוכרת מה היה, אנשים שהיו שם סיפרו לי שאיבדתי את ההכרה והתעלפתי. מה שאני זוכרת זה שהתמוטטתי והתחלתי לבכות בקול רם.

אום וויסאם, אימו של וויסאם יזבק, ליד הקבר של בנה בנצרת. (צילום: אורן זיו)

"עד עכשיו אני חולמת עליו". טרב יזבק, אימו של ויסאם יזבק, ליד הקבר של בנה בנצרת. (צילום: אורן זיו)

חזרנו עם ויסאם הביתה, הוא היה באמבולנס ואנחנו נסענו ברכבים אחריו. השעה היתה שעת בוקר מוקדמת, הגענו לנצרת ומצאנו שהבית והשכונה מלאים באנשים. שמו אותו בחצר של הבית של אבא שלו שדי קרוב לבית שלנו.

תשעה ימים לפני שוויסאם נרצח, אחיו הצעיר התחתן והקימו לו בחצר של אבא שלו במה גדולה. את ויסאם הניחו על הבמה שעוד לא הספיקו לפרק, כשוויסאם נרצח הבן שלי שהתחתן היה בירח דבש, אפילו ללוויה של האח שלו לא הספיק להגיע, הוא הגיע יום אחרי שוויסאם נקבר. כמות האנשים על הבוקר היתה לא תאומן. הוא היה אהוב מאוד, השכנים השתגעו והתחילו לשאול איך זה קרה? איך ויסאם לא איתנו? אני הייתי כמו זומבי, לא ראיתי אנשים, לא זיהיתי פרצופים. שנים אחרי פגשתי אנשים שסיפרו לי שהיו אצלי בבית באותו יום שחור, לא זכרתי אותם. לא שכחתי אותו לרגע, אני לא מצליחה להפסיק לבכות ולהתאבל עליו 20 שנה.

נפרדתי מאבא של ויסאם שנה וחצי לפני שהוא נרצח. ויסאם היה עבורי הכל: הבעל, הבן, החבר, האבא. הוא, היה הגבר של הבית. אם תשאלי עליו, כולם יספרו לך איזה גבר היה, רגיש ואכפתי. ויסאם עבד עם אבא שלו בעבודת עפר, היה יד ימינו של אבא שלו. הוא למד מנהל עסקים במכללה בחיפה, את תעודת הסיום שלו מהמכללה קיבלנו אחרי מותו.

לפני שנתיים בית הספר ביפיע הוציא ביום התלמיד חוברת על ויסאם, אני כל הזמן מחזיקה את החוברת, קוראת על ויסאם ובוכה. הוא היה הבכור שלי, הייתי קשורה אליו מאוד. הוא היה ילד מנומס, רגיש ואחראי. מאז שנרצח אני לא יכולה להיות בשום שמחה. הפסקתי לשמוח, אני פשוט לא יכולה לשמוח. חיתנתי את אחותו לפני 7 שנים ועוד בן צעיר, אפילו לחתונות שלהם לא הלכתי, יש בתוכי חור גדול, חלק ממני נחתך, חלק חסר. אני מתה בפנים, השמחה מתה. למרות שנולדו לי נכדים ואני אוהבת אותם, אבל לא יכולתי לשמוח.

אחותו הצעירה קראה לבן שלה ויסאם, על שם אחיה. שני האחים הצעירים שלו היו קשורים אליו מאוד, הוא מילא עבורם את חסרונו של האבא. הוא זה שהיה לוקח אותם לקניון וקונה להם צעצועים ומבלה איתם. נשברתי, נשברתי. קיבלתי שתי מכות תוך שנה וחצי, קודם התגרשתי מבעלי ואחרי שנה וחצי איבדתי את הבן שלי.

האסון שלי גדול מאוד, אפילו אחרי מאה שנה לא אשכח אותו ולא אפסיק לבכות עליו. ביום שהוא נרצח הלכתי למשפחה של בחורה לבקש את ידה, רציתי לחתן אותו. היה לו בית שהוא בנה, הבית היה מוכן, אפילו הספיק לרהט אותו. הבית שלו עדין קיים ועומד ריק, הכל נשאר כמו שהוא, אפילו את הבגדים שהוא לבש כשנרצח תיקנתי והשארתי על המיטה שלו.כל הזמן אני הולכת לבית שלו, יושבת מול הבגדים והדברים שלו, מדברת איתו, מספרת לו מה עובר עלי ובוכה.

הדם של הבנים שלנו הלך בחינם. שנים אנו משפחות השהידים ניסינו לאבק בבתי המשפט והכל לחינם. הדם של הערבי זול, לא הצלחנו להשיג כלום. הכל לשווא. היה מקל עלי אם הרוצחים היו מקבלים עונש. לפני שאמות אני מקווה שיזכו לצדק.

"חלק מהאנשים לא הצליחו להגיע ללוויה בגלל שהמשטרה מנעה מהם". שוטר מתעמת עם מפגינים, אוקטובר 2000 (פלאש 90)

כל פעם שהיינו נפגשים, משפחות השהידים ושאר האימהות היו מנחמות אותי, מחבקות אותי, למרות שכולם איבדו בנים והאסון שלהם היה דומה לאסון שלי, אולי בגלל שלא היה לי בעל והיו לי שני ילדים קטנים בבית, בת 11 ובן 7. ויסאם הוא שפירנס אותנו אחרי שאני ואבא שלו נפרדנו. הפצע שלי מדמם וידמם עד יום מותי .

ויסאם אהב ספורט, היה לו מנוי בחדר כושר שנמצא ליד הבית של סבא שלו, הוא היה חוזר מהעבודה והולך לחדר כושר. הוא גם אהב לצלם, תמיד צילם את האחים והאחיות שלו, יש לנו תיק גדול מלא בתמונות שלו. הוא אהב לנסוע לחו”ל, עד ארצות הברית הוא הגיע, נסע לאירופה, ליוון, לאיסטנבול, לטאבה כמה וכמה פעמים, היה עובד קשה, חוסך ונוסע. הוא אהב לחיות וידע ליהנות מהחיים. הוא קנה רכב חודש לפני שנרצח, לא הספיק ליהנות ממנו. החזרנו את האוטו לבעלים שלו, לא אני ולא הבן שלי הצלחנו לנהוג ברכב שלו.

4 חודשים שלמים לא יצאתי מפתח הבית בכלל. יצאתי רק לבתי משפט, למפגשים עם משפחות השהידים ולפגישות בארגון עדאלה שייצג אותנו, או לסידורים וקניות. אפילו את השכנים שלי לא ביקרתי במהלך 10 שנים. אני כל הזמן בבית, חיה עם הזיכרונות. אין לי כוח וסבלנות לשבת עם האנשים, אני לא יכולה.

לקחו אותי לפסיכולוג אחרי 10 שנים, הלכתי פעם אחת ולא המשכתי, אין לי כוח, אין לי יכולת לשבת עם אף אחד. 20 שנה שאני לא יודעת מה זה שמחה ולא משתתפת בשמחות, אפילו כשהילדים שלי עושים ימי הולדת לילדים שלהם ושמים שירים אני קמה והולכת ומתחילה לבכות. ויסאם אהב שמחות וחתונות וידע לשמוח, תמיד אמר 'בחתונה שלי כל העיר תשתתף, אני רוצה חתונה גדולה', ובאמת בלוויה שלו היו אלפים, הגיעו המון מכל הארץ, חלק מהאנשים לא הצליחו להגיע ללוויה בגלל שהמשטרה מנעה מהם זאת.

אחרי שוויסאם נרצח התחלתי לפחד יותר על הילדים שלי, נהייתי אובססיבית מרוב דאגה. אני כל הזמן מתפללת לאלוהים ומתחננת בפניו שישמור על הילדים שלי, שאני לא אאבד עוד אחד, אני לא אוכל לעמוד בעוד משבר. בפנים אני מתה. אני בן אדם מאמין באלוהים, הבן שלי ואשתו שהיו נשואים טריים עזרו לי מאוד עם הקטנים, אני לא כל כך תפקדתי, הם היו מטפלים בהם ולוקחים אותם ומטיילים איתם. הם ילדים, לא אשמים בכלום ורצו לצאת ולשחק.

בעשרת הימים ראשונים לא הצלחתי לאכול כלום, הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה לישון. אהבתי לישון בגלל סיבה אחת: כי ויסאם תמיד היה מופיע בחולמות שלי. זה הרגיש אמיתי. הייתי מחכה לחשיכה כדי ללכת לישון ומחכה לו שיבקר אותי בחלומות. עד עכשיו אני חולמת עליו, גם אם לא באותה תדירות.

תקופה ארוכה חייתי בהכחשה שהוא נסע ויחזור, שאין מצב שהוא יעזוב אותי, הוא היה הכל עבורי. כשאני ואבא שלו נפרדנו והוא היה רואה אותי בוכה, הוא היה אומר לי 'אני לא אוהב לראות אותך בוכה, הדמעות שלך יקרות לי'. פעם אחרי הגירושין אחותי אמרה לו 'תשמור על אימא שלך', ויסאם ענה לה 'היא האור שלי. היא העיניים שלי'.

אני כל הזמן מבקרת בקבר שלו, בוכה ומתלוננת בפניו ומספרת לו מה עובר עלי. מתפללת בשבילו ובוכה ומחכה למותי".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf