מזון אינו מותרות. הביטחון התזונתי חייב לעמוד בראש סדר העדיפויות

המסורת היהודית מלמדת אותנו לדאוג לרעבים ולנזקקים: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיהו נ"ח ז'). אולם הקריאה הזאת לא צריכה להיות מופנית רק לטוב לבם של האנשים.

פרופ' אמרטיה סן, זוכה פרס נובל לכלכלה, מדבר על כך שעוני ורעב הם תוצר של מדיניות. זה לא שאין מזון בישראל, אלא שיש אנשים שאינם מסוגלים לקנות את המזון הזה, ולכן הם שרויים במצב של אי ביטחון תזונתי. על המדינה לדאוג לכך שכל האנשים, בכל הרכב משפחתי, יזכו לזכויות אדם בסיסיות, ובהן ביטחון תזונתי.

המציאות שהכרנו עד משבר הקורונה בישראל היתה עגומה וכואבת, אך כיום מצטרף אליה גם שיקוף של עומק המחדל המערכתי בישראל, ובולט במיוחד המענה שנותנת – או ליתר דיוק שלא נותנת – המדינה למוחלשים ביותר החיים בה.

מרכז הזכויות של רבנים לזכויות אדם פועל כבר כמה שנים בחדרה, ונותן מענה נרחב למגוון אוכלוסיות הזקוקות לסיוע וליווי מול איתני הביורוקרטיה של מדינת ישראל במיצוי זכויותיהן. זה יכול להיות סיוע בהגשת מסמכים לביטוח לאומי, פיצויי פיטורין, סיוע בכל הקשור לדיור ציבורי, עיקולים ועוד ועוד.

בתקופה האחרונה אנחנו עדים למקרים קשים במיוחד. למשל, מקרה של אדם שנכנס למרכז כדי שנסייע לו במילוי טופס, ובשיחה שהתפתחה סיפר שלא אכל כבר כמה ימים ורק שתה מים. "כבר התרגלתי לזה", אמר, אדם גדול ממדים עם נפש עדינה.

אותו אדם אינו מסוגל להחזיק עבודה לאורך זמן. תקופה ארוכה הוא חי ללא הכנסות בבית הוריו, עד שלפני חודשים ספורים הם סילקו אותו. מאז הוא ברחוב. הוא התרחק ממכריו הרבים בגלל הבושה. חשוב לו לשמור על היגיינה במידת האפשר, וכדי להתקלח הוא הולך ברגל כמה קילומטרים לחוף הים.

לפני כמה חודשים הוא התחיל לקבל הבטחת הכנסה בסך 1,761 שקל בחודש, לפני הורדת מס בריאות. לכו תחיו מזה חודש שלם, כשאין לכם אפשרות לבשל או לחמם מזון ולא לשמור מזון מיום ליום. כי ברחוב אין מקרר, אין כיריים, אין תנור ולא מיקרוגל. מה נשאר? לקנות לחם, לפעמים – כשנמאס לאכול לחם – להתפנק בפלאפל, וכשאין כסף אז לגנוב אוכל. על פירות, ירקות או מזון מבושל אין מה לדבר.

פעם היו כאן בתי תמחוי שהיה ניתן לקבל בהם ארוחה חמה, והיו עמותות שאספו מזון מגני אירועים וחילקו אותו. הקורונה סגרה את האפשרויות האלה. למשפחות שחיות בבתים יש מי שמסייע, בדרך כלל עמותות, שמקבלות הפניות ממחלקת הרווחה. אבל לאדם שחי לבד ברחוב קשה מאוד לאכול מזון מזין. עמותות החסד נותנות בדרך כלל מזון יבש שיש לבשל. לאדם שברחוב לא יעזור לקבל אורז או פסטה לא מבושלים.

גם בהיררכיה של הרעב, אדם שחי לבד ברחוב נמצא במקום נמוך – כי המצב קשה ואי אפשר לתת לכולם, ולכן יש עדיפות למשפחות עם ילדים.

אנשים בודדים הם חסרי עורף משפחתי. לחסרי בית אין רשתות תמיכה, ובנוסף לדאגה היכן לישון בלילה הבא, פעמים רבות הם הולכים לישון רעבים. הוא איש גדול ממדים, לא "רואים עליו" את הרעב, אבל הרעב שם, התזונה שלו דלה, ולא פלא שהוא סובל ממיגרנות ומחולשה. החשש הגדול ביותר שלו, כך אמר, הוא להיות לבד בחג. בלי משפחה, בלי אפשרות לקנות אוכל, בלי אפשרות אפילו לגנוב חלה.

בימים אלה אנו ושורה של ארגונים נוספים, בראשם מזון – תגובה יהודית לרעב, מקדמים קמפיין שדורש משרי הממשלה להתערב במצב, ולעגן את הביטחון התזונתי בבסיס תקציב המדינה הבא. אי אפשר לחיות רק על חסדים ונדבות. על המדינה לפרוס רשת ביטחון לאזרחיה, כדי שאף אחד לא יישאר מאחור.

מזון זה לא מותרות, זה צורך בסיסי, והאחריות להבטיח שיהיה ממנו במידה מספקת צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות.

הרב סיגל אשר היא מנהלת המרכז למיצוי זכויות של רבנים לזכויות אדם