newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גם בניכוי ערבים וחרדים, מצבנו רע. ככה הגענו לסגר שני

מנתניהו עד גמזו, הממסד הישראלי ניסה להסביר שבלי ערבים וחרדים, מצבנו היה נהדר. זה גם גזעני וגם לא נכון. אבל גם לזלזול במגפה מצד שמאל, רק שמשום שנתניהו ניסה ניסה לרכב עליה, יש חלק בכך שאנחנו בדרך לסגר שני

מאת:

הרבה לפני היות הקורונה, בנימין נתניהו טבע את המשפט: "המדד הזה, אם אתה לוקח אותו ומנכה ממנו את שתי האוכלוסיות הבעייתיות ביותר בישראל, האוכלוסייה החרדית והערבית, אז מדד ג'יני הוא מצוין, במקום טוב באמצע.” הוא נאמר ב-2012, בראיון ידידותי להפליא עם דה מרקר, הסניף הכלכלי של "הארץ", בעקבות דעיכת גל המחאה של 2011. עורכי דה מרקר לא ראו בו התבטאות חריגה – הוא קבור אי-שם בתחתית הראיון. רק התגובות הנזעמות של הערבים, החרדים והשמאל העלו אותו לכותרות והפכו אותו למטבע לשון.

מגיפת הקורונה מעוררת את הביטוי הנבזי הזה לחיים. מהתקשורת הישראלית וממשפחתי בארץ אני שומע שוב ושוב טרוניות בנוסח "מכניסים אותנו לסגר אפילו שאצלנו הכל בסדר, הכל בגלל הערבים והחרדים".

אני חי את הקורונה כמעט סביב השעון. מקום העבודה שלי כאן בסיאטל, שבימים כתיקונם עוסק בחקר אמצעים למניעת מחלות והפחתת תמותת ילדים בארצות מעבר לים, עבר בחלקו הגדול הסבה מהירה למאבק בקורונה. זה התחיל בבת אחת ב"קרב על הבית", כשהגל הראשון של הידבקויות ומקרי מוות בארה"ב נחשף במפתיע ממש כאן בפרברי העיר. המודליסטים שלנו מייעצים למשרדי המושל, המחוזות, והעיריות, מפרסמים מאמרים, ומספקים כלי ניתוח וחיזוי לחוקרות וחוקרים ברחבי העולם.

המציא את המושג "בניכוי ערבים וחרדים מצבנו מצוין". נתניהו ושר החינוך יואב גלנט (צילום: מרק ישראל סלם)

המציא את המושג "בניכוי ערבים וחרדים מצבנו מצוין". נתניהו ושר החינוך יואב גלנט (צילום: מרק ישראל סלם)

אינני מודליסט מחלות, אבל הזדמן לי להוביל חקירות השוואתיות של התגובה למגיפה בין ארצות שונות. אחד מהמאפיינים של הצלחה עקבית מול הקורונה הוא מדיניות מכילה, הדואגת שהחברה על שלל מגזריה תתקדם יחד. יונית מוזס תיארה כאן יפה את התגובה הניו זילנדית. הדוגמה הסינגפורית נשכחה קצת. עד סוף מרץ נחשבה סינגפור לאלופת העולם בתגובה לקורונה, כי הצליחה לעצור את הגל הראשון מסין בלי לסגור בתי ספר. אבל אז החלו להתגלות מקרים בקרב העובדים הזרים, רובם גברים מתת-היבשת ההודית המתאכסנים בצפיפות בתנאים מחפירים בפאתי העיר. זה הפך מהר מאוד להתפרצות גדולה, עם יותר מ-1000 מקרים ביום בסוף אפריל וסגר כללי על המדינה עד יוני. ההתפרצות נבלמה בהדרגה, אבל בינתיים סינגפור מתקרבת ל-60 אלף מקרים וכבר לא רואים בה דוגמא לחיקוי בתחום המניעה. בניגוד לסינגפור, טייוואן הצליחה להתמיד בבלימת המגיפה מבלי לסגור את הכלכלה, בין השאר משום שנקטה בצעדים המבטיחים שאף חלק מן החברה לא יישאר מאחור, כולל מאות אלפי העובדים הזרים בשטחה. עד היום  התגלו בטייוואן, אי עם 24 מיליון תושבים, רק כ-500 מקרים ושבעה מקרי מוות.

בסביבות סיאטל הבחנו בדגם שהזכיר את סינגפור: ההתפרצות הראשונה היתה באזורים מבוססים יחסית, אבל במהלך האביב והקיץ נדדו המקרים לאזורים עניים יותר, ובמיוחד לאוכלוסייה ההיספנית שחלקה הגדול משתייך למעמד הפועלים, ושם היה קשה יותר לעצור את ההידבקות. לעובדים כמוני יש הפריבילגיה לעבוד מהבית מול המחשב, אבל אפילו בימי סגר מישהו צריך לנקות את הרחובות ואת בתי החולים, לטפל בקשישים, לנהוג באוטובוסים, לתקן מה שדורש תיקון.

בישראל הפתיעה ממשלת ימין קיצוני לטובה בפברואר-מרץ, כשלקחה את העסק ברצינות. אולי זה מה שגרם לשופר הנאורות הישראלית, “הארץ", לתת במה לחבורה הזויה של מכחישי ומזלזלי הקורונה

תנאי העבודה והמגורים של עובדים אלה אולי אינם קשים כמו בסינגפור, אבל הם עדיין גרים בצפיפות יחסית ועלולים לסבול מיחסי עובד-מעביד נצלניים. מעסיקים לא מעטים מזניחים את חובתם לדאוג לציוד מגן, או לעודד הישארות בבית בתשלום במקרה של התפתחות תסמינים. את התמונה משלימים מחסומי שפה אצל המהגרים וחוסר נגישות אוניברסלית לשירותי בריאות בארה"ב, במיוחד אצל עניים ומיעוטים. ברחבי ארה"ב בנוסף להיספנים, גם שחורים המהווים את מעמד הפועלים באזורים רבים נפגעו הרבה יותר מאשר האוכלוסייה הלבנה.

הזנחה פושעת של הישובים הערבים

שלטון אחראי המעוניין בבלימת המגיפה דואג להגיע אל האוכלוסיות המודרות, החשופות יותר, והמנותקות, לעבוד בשיתוף עם מנהיגות של קהילות שונות, להזרים ולהנגיש אמצעים, ולמצוא דרכים להגברת האמון ושיתוף הפעולה. הרי הווירוס אינו מבחין בין קהילות. אבל בישראל, במיוחד כלפי הערבים, קרה כמובן ההיפך: מהרגע הראשון דאגו כולם מראש הממשלה ומטה להסית נגד הערבים, אפילו לפני שהיו אצלם מקרים. כרגיל, ההסתה לוותה בהזנחה פושעת. במשך רוב הגל הראשון לא היו כמעט חומרי מידע והסברה בערבית, ישובים ערבים קיבלו מעט מאוד תחנות בדיקה ומלוניות בידוד, ואת 150,000 תושבי מזרח ירושלים מעבר לגדר לא טרחו לבדוק כלל (וגם מנעו מהרשות הפלסטינית לבדוק). רק פעילות נמרצת של מנהיגי הציבור הערבי וארגונים כמו עדאלה גרמה לשינוי. אבל גם כיום בעיצומו של גל האשמת הערבים, המשאבים ותשומת הלב (זו מהסוג המועיל) המוקצים לציבור זה לוקים בחסר. במצגת של מטה הקורונה לממשלה בשבוע שעבר (ראו עמוד 4 במצגת) ניתן לראות שמתחילת המגיפה ועד אמצע אוגוסט היה שיעור הבדיקות לנפש בציבור הערבי נמוך בהרבה מבציבור היהודי. באותה מצגת ניתן לראות שעד אוגוסט מספר המקרים אצל הערבים היה נמוך יותר, כלומר לא הם "הביאו" עלינו את הגל השני, ובגלל אי-הקצאת משאבי בדיקות עבורם הם הגיעו לאירועי הקיץ עם מספר גדול של מקרים שלא התגלו.

בשבועות האחרונים ה"ישובים האדומים" כמעט כולם ערבים, ומתקבל רושם כאילו כל הווירוס נמצא שם. אבל ברשימת המקרים הפעילים לפי יישוב, אפילו העיר הערבית עם מספר המקרים הגדול ביותר כעת (אום-אל-פחם) רק מתנדנדת על סף העשירייה הראשונה. מבדיקת כלל היישובים, נכון ל-13 בספטמבר כ-25-30% מהמקרים הפעילים החדשים התגלו בקרב הציבור הערבי, גבוה מאחוז הערבים באוכלוסייה (21%), אבל לא באופן דרמטי, ובמגמת ירידה ביחס לציבור הכללי.

המדד שהפך את רוב הישובים הערבים ל"אדומים" הוא מוטעה. סגר בכניסה לדיר אלאסד בגל הראשון (צילום: באסל עווידאת / פלאש 90)

המדד שהפך את רוב הישובים הערבים ל"אדומים" הוא מוטה. סגר בכניסה לדיר אלאסד בגל הראשון (צילום: באסל עווידאת / פלאש 90)

אז למה כל הערים האדומות האלה הן ערביות? קשה לדעת, כי המדד שהפרויקטור גמזו משתמש בו לא לגמרי שקוף. באתר "מגן ישראל" הוא מתואר באופן עמום למדי; פרטים ספציפיים יותר התפרסמו באתר וואינט, ולא מצאתי אותם באתרים ממשלתיים. לפי וואינט, הרכיב הדומיננטי שאחראי בעצם לרוב הציון הוא השינוי היחסי במקרים חדשים משבוע לשבוע. מטבע הדברים, יישובים קטנים יותר עם פחות נגישות לשירותי בריאות חווים תנודתיות גדולה יותר, בעיקר כשקצב הבדיקות עולה בבת אחת אחרי הזנחה של חודשים. אבל כאמור, לא מצאתי אישור רשמי שזו אכן נוסחת המדד.

גמזו הצטרף להסתה נגד הערבים

ואם כבר הגענו לפרופ’ גמזו: בעוד שרי הממשלה הם פוליטיקאים ימנים שהסתה נגד ערבים היא לחם חוקם, איש מקצוע שבא להדביר את המגיפה אמור להכיר היטב את דרכי הפעולה המומלצות מול מיעוטים מודרים, כפי שתוארו לעיל. מה עשה גמזו בנדון?

העביר את החקירות האפידמיולוגיות לצה"ל, כאילו לא הספיקה השתלטות המל"ל והשב"כ על היבטים עיקריים של התגובה הממשלתית. כפי שכתבה מקבולה נסאר, גם לפני החלטה זו חסרו לאחיות החוקרות הידע הלשוני והתרבותי להתחקות אחרי הדבקות בציבור הערבי. ועכשיו, האם מצפים שחייל בן 19 יעשה זאת? או אולי יביאו מג"בניק דרוזי לבצע את התחקירים? אגב, גם מול החרדים זה לא בדיוק צעד מנצח (וזאת, מבלי להיכנס לנאיביות התהומית לגבי יכולתו של צבא להקים מערך אזרחי מובהק).

התנהג כמו פוליטיקאי בהאשמת הערבים, לא כמו איש מקצוע (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

התנהג כמו פוליטיקאי בהאשמת הערבים, לא כמו איש מקצוע (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

שלושה שבועות אחרי מינויו אמר גמזו בראיון ש"החברה הערבית עשתה לנו בשבועיים האחרונים, אחרי חג הקורבן, כמעט פיגוע של מאות חולים". ההתנצלות מיהרה לבוא, אבל האובססיה לגבי התנהגות הערבים לא נעלמה. גמזו איכשהו מצא זמן בימים אלה לכתוב לזמר חתונות אקראי שצולם בחתונה ערבית כשהוא מתגרה בביבי, ולשלוח את המכתב לתקשורת. מעניין אם כתב גם לשגריר ישראל בסין, יהודי כשר, שמאות השתתפו בחתונת בתו החורגת ורקדו בצפיפות, ואחר כך התנער מאחריות.

הדס זיו ודני פילק ניסו להזכיר לגמזו ולאחרים את ההיסטוריה האפלה של היטפלות למיעוטים בימי מגיפה. ייתכן שהעלייה בקצב הבדיקות אצל הערבים היא בזכות גמזו, אבל איש מקצוע בלתי-מפלגתי שמגיע למצב עדין ונפיץ כמו הגל השני של הקורונה בישראל, מן הראוי היה שיימנע מלשדר כל מסר שיתפרש כהאשמת מיעוטים. בינתיים, בין המחדלים מול הערבים ומלחמת ההתשה על המטוסים לאומן, ועם המסר הנמשך ממש עד לפני כמה ימים שאין מצב לסגר כללי, גמזו הצליח לחזק אצל שאר האזרחים את התחושה שהם ממילא מורגלים אליה: “בניכוי הערבים והחרדים" יכול להיות כאן נהדר.

אז נכון, חתונות גדולות מהוות סיכון הידבקות, במיוחד אם הן מתנהלות במקום סגור, ואולי אצל הערבים היו יותר חתונות והתקהלויות גדולות. ואכן, הציבור החרדי שגישתו למדע ולאמצעי מניעת מגיפות חשדנית מלכתחילה, סובל מרמות הידבקות גבוהות מהרבה משאר תושבי ישראל. אבל ראוי גם לציין שההקפדה בין החרדים שונה מקהילה לקהילה. בשכונות החרדיות בחיפה, בצפת, ובחצור הגלילית יש הרבה פחות מקרים. סביר להניח שזה קשור להבדלים במנהיגות המקומית. מאמץ ממוקד יותר להידבר עם מנהיגים דתים מקומים ולהיעזר באלה המבינים את חומרת המצב, יכול לעבוד יותר טוב מעימותים חזיתיים דרך התקשורת.

בכל מקרה, גם "בניכוי הערבים והחרדים" אנחנו נשארים עם כמחצית המקרים הפעילים על פני כשני שליש מהאוכלוסייה – רמת הידבקות גבוהה ביותר, אשר ברוב שאר הארצות (וגם לפי הקווים האדומים שנקבעו בסוף הגל הראשון) היתה מביאה לסגר. אז איך באמת מתנהגים ישראלים משאר המגזרים מול הקורונה?

אנטי ביבי הפך לאנטי צעדי זהירות מול המגפה

ברוב העולם מזוהה הזלזול במגיפה עם הימין הקיצוני שונא המדע. דווקא בישראל הפתיעה ממשלת ימין קיצוני לטובה בפברואר-מרץ, כשלקחה את העסק ברצינות לפחות מבחינת בלימת ההתפרצות. אולי זה מה שגרם לשופר הנאורות הישראלית, “הארץ", לתת במה לחבורה הזויה של מכחישי ומזלזלי הקורונה, ולהמשיך בכך עד היום. ומעיתון "הארץ" לציבור קוראיו: בחודשים האחרונים מצאתי עצמי מנהל שיחות ודיוני ווטסאפ מוזרים מאוד על הקורונה עם מכרים וקרובים בישראל.

שילוב בעייתי של חשדנות (מבוססת לכשעצמה) כלפי כל מה שנתניהו עושה, חוצפה ישראלית בסגנון "אנחנו חכמים מכולם", והקו הפומבי של מעצבי דעת קהל כמו "הארץ", הפך את ישראל לאנומליה עולמית גם בתחום היחס למגיפה. אני מדבר על המגיפה גם עם שכנים וחברים אמריקנים; אבל רק לישראלים אני צריך לחזור ולהסביר למה זה כן הרבה יותר גרוע משפעת, למה סוף הגל הראשון לא אומר שהסיפור נגמר, ולבשר שוב ושוב שהגישה השוודית נכשלה כישלון חרוץ.

לדעתי יש יחס ישיר בין האנומליה הזו – כלומר, שדווקא הציבור המשכיל, המבוסס והמקושר בישראל אינו לוקח את המגיפה ברצינות – לבין העובדה שישראל היא הראשונה בין המדינות שחיסלו את הגל הראשון כמעט לגמרי, אבל "הצליחה" לייצרה גל שני ענק תוך שבועות ספורים, ועכשיו גם הראשונה בעולם הנאלצת להיכנס בחירוק שיניים לסגר מלא שני. ישראל אולי מתנהגת לעתים כאוסף שבטים המתנכרים זה לזה, אבל כשהשבט הקובע את הטון בתקשורת, בתרבות ובכלכלה משדר מסר, הוא מחלחל לכולם.

ובאשר להתנהגות אישית,

הערבים והחרדים מתחתנים? לא נראה לי שהחתונה שאירח צבי חפץ היתה החתונה החילונית היחידה ש"עיגלה פינות" מול התקנות.

כתבי וואינט  – אשר למרבה המזל ובניגוד ל"הארץ" לא מזלזלים במגיפה – הביאו בחודש מאי תמונות וסרטונים מאתרי בילוי לפני סופו הרשמי של הסגר, ומיד אחריו. כל מילה נוספת מיותרת.

את הצפיפות בחופים כולם ראו, כי (כמעט) כולם היו שם בעצמם. גם "מסיבות הטבע" שמתעלמות הן מהקורונה והן ממזג האוויר, ממשיכות כרגיל.

הנדבק הראשון במשפחתי המורחבת עובד בחברת הייטק. אחרי תום הסגר ציוו עליהם להגיע למשרד. די מהר התגלה מישהו חיובי, ואחרי שבוע גם קרוב משפחתי נמצא חיובי (אם כי ייתכן שנדבק מחבר שהסתובב ביותר מדי מסיבות באותם ימים). ברוב שאר העולם, חברות הייטק וארגונים אחרים, שם רוב העבודה היא דרך המחשב, לא חושבים בכלל להחזיר עובדים למשרד; בשביל מה בדיוק?

באמריקה הפגינו במרחק 2 מטר, בישראל יש פסטיבלפור

מרחק בין מפגינים - אין. מסכות - לא הרבה. מחאת בלפור (צילום: אורן זיו)

מרחק בין מפגינים – אין. מסכות – לא הרבה. מחאת בלפור (צילום: אורן זיו)

ואחרון חביב, פסטיבלפור.

זכות המחאה היא זכות מקודשת, ולא במקרה ברחבי העולם דווקא בזמן המגיפה יש יותר הפגנות. גם אני צעדתי כאן למען זכויות השחורים, פעם אחת עם 10,000 עובדי בריאות אחרים, ופעם אחת עם 50,000 איש במצעד שאירגנה Black Lives Matter המקומית. בשתי הפעמים חשתי בטוח לגמרי: כולם שמרו מרחק ככל הניתן כך שרוב הזמן הייתי לפחות שני מטר ממשתתפים אחרים. כולם לבשו מסיכות כמו שצריך. המצעד הגדול יותר התנהל בדממה מוחלטת, לא רק כביטוי אבלות אלא גם כי המארגנים רצו להקטין עוד יותר את סכנת ההידבקות.

קרובי בישראל שולחים תמונות מבלפור כמעט כל שבוע. מסיכות? חלקי ביותר. שמירה על ריחוק? הצחקת אותם. התנהגות מפחיתת סיכונים? עושה רושם שכל הפגנה מסתיימת בעימות פיזי עם המשטרה בו כל צד מאשים את השני, ניסיון לפרוץ מחסומים המביא לדחיסת מפגינים, מגע גופני, ופליטה מוגברת מהריאות. ולא מזמן התברר לי שהמארגנים מוכרים זמבורות כדי לגייס תרומות.

למרות כל זאת, בערים כמו תל אביב ובמודיעין רוב התושבים בכל זאת משתפים פעולה רוב הזמן, אחוז גדול יותר יכול לעבוד מהבית, וקצב ההדבקה עדיין נמוך מביישובים ערבים וחרדים רבים. אבל הוא עדיין גבוה מאוד ביחס לפוטנציאל הנזק של המגיפה הזו, ובמגמת עלייה ברורה. ישראל היא מדינה קטנה, צפופה וניידת מאוד, בקושי שתיים-שלוש יחידות אפידמיולוגיות. סגרים נקודתיים על שכונות ויישובים קטנים יכולים לעבוד ברמת הדבקה נמוכה יותר, אבל לא כשכל יום צצים מאות רבות של מקרים מכל עבר מבלי להתחקות אחריהם.

ההצלחה הישראלית מול הגל הראשון הצילה חיים. בינתיים התגלו תרופות ושיטות יעילות להפחתת תמותה, והמיומנות והידע של הצוותים הרפואיים לטפל בחולים השתפרו משמעותית, מקרה חדש היום מוביל, בממוצע, לתוצאות קשות פחות ממקרה חדש לפני חצי שנה. אבל זה נכון רק כל עוד המערכת לא קורסת. אנחנו עדיין רחוקים מחיסון, רחוקים מאוד גם מ"חסינות עדר", ומערכת הבריאות בישראל מתקרבת לקצה היכולת.

אז אנא מכם, קחו את זה ברצינות, אפילו אם ההוראה מגיעה מנתניהו. הוא לא שולט בווירוס. ואם מפריעה לכם רמת התחלואה הגבוהה אצל הערבים והחרדים – אז בבקשה, נצלו את אנרגיות המחאה כדי לתבוע שיקצו להם את המשאבים הדרושים והמתאימים תרבותית כדי שיתמודדו עם המגיפה בהצלחה. ואל תשכחו לתבוע מהשרים המתיימרים לייצג "ישראל נאורה" בממשלה, שידאגו לרשת ביטחון חברתית הולמת וכוללת, כך שהציבור יוכל לשבת בסגר בראש שקט יחסית.

אסף אורון הוא סטטיסטיקאי העובד בחקר בריאות עולמית בסיאטל.

תודה מיוחדת לאודי אורון ולשפת התכנות פייתון, על "גירוד" הנתונים השוטפים לפי יישוב מאתר משרד הבריאות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf