newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המהלך של שלח מראה שהשמאל כבר בונה את עצמו מחדש

אחרי היעלמותו של הדינוזאור הגדול ששמו מפלגת העבודה, השמאל התחיל לגבש אופק חדש - שכולל את המיעוט הפלסטיני ומייצר גרעין קשה של פעילים צעירים ונחושים. עפר שלח, שרוצה להתמודד על ראשות המחנה, רואה כאן הזדמנות, אך זה הרבה יותר גדול ממנו

מאת:

האמירה "השמאל צריך לבנות את עצמו מחדש" הפכה לקלישאה. כבר עשרים שנה לפחות, אולי יותר, פוליטיקאיות ופרשנים פוליטים חובטים שוב ושוב בשמאל ואומרים שהוא נעלם/דינו להיעלם/צריך להיחרב  – מחקו את המיותר – ולכן צריך לבנות אותו מחדש.

הגיע הזמן למחוק את המלה "צריך" מהקלישאה הזאת. השמאל במובן הרחב שלו (מה שאמיר פאח'ורי נוהג לכנות "שמאלה מהימין") בונה את עצמו מחדש. גם כי אין לו ברירה אחרת, וגם כי הוא מגלה כוחות חדשים ומתחיל לגבש לעצמו אופק חדש.

ההתחזקות של הרשימה המשותפת והפיכתה לשחקן מרכזי גם בעיני השמאל היהודי; המחאה בבלפור שלא עושה שום סימן שהיא עומדת להסתיים; אפילו המאבק לשחרור ה(ע)אסי עם כל הסתירות והמחלוקות שהוא מעורר – הם כולם סימנים של התהליך הזה.

על הרקע הזה צריך להבין גם את ההכרזה של עפר שלח על כוונתו להתמודד על ראשות יש עתיד כדי להנהיג את השמאל.

עפר שלח (במרכז) במחאה בבלפור נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ב-15 באוגוסט 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

עפר שלח (במרכז) במחאה בבלפור נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ב-15 באוגוסט 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

לשמאל אין ברירה אלא לבנות את עצמו מחדש, פשוט משום שהדינוזאור הגדול ששמו מפלגת העבודה קרס. הפעילים שלה לא נעלמו וכך גם חלק מהמוסדות שהקימה, אבל מפלגת העבודה, שלמעשה מאז 1948 שימשה כשלד המרכזי של מה שכונה כאן שמאל, סיימה את חייה כגוף פוליטי עצמאי. היא תשרוד רק כטפיל על גוף פוליטי אחר.

כחול לבן היתה יצור מלאכותי מכדי למלא את החלל הזה, והיא אכן התפרקה ברגע שנדרשה להכרעה אמיתית. המפלגה שעוד במארס השנה רצה בראש אחד לבחירות, התפצלה עד עכשיו לארבע מפלגות שונות (כחול לבן, דרך ארץ של הנדל והאוזר, תלם של משה (בוגי) יעלון, ויש עתיד).

עכשיו, כשהמחלוקת בין שלח ליאיר לפיד על הבחירות לראשות יש עתיד נראית בלתי ניתנת לפתרון, ייתכן שתיווסף מפלגה חמישית.

דווקא מרצ, שרבים כל כך ניבאו את מותה, שרדה, כנראה משום שלמרות כל הביקורת הוטחה בה לאורך השנים, היא הצליחה לשמור על קו אידיאולוגי, בעיקר במה שנוגע להתנגדות לכיבוש ולהגנה על זכויות אזרח.

מרצ עדיין סוחבת אתה את הסרח העודף שנקרא יאיר גולן, שריד לטעות הפטלית שבחיבור עם משמיד הערך הגדול של השמאל הישראלי, אהוד ברק, אבל לא נראה שהיא תחזור על הטעות הזאת שוב.

אבל הוואקום הארגוני הזה אין פירושו שהשמאל מת. אפשר לומר כמעט ההפך. הודות לוואקום הזה, חלו התפתחויות בשמאל שלא היו יכולות להתרחש כשהוא נתון תחת שלטונה המצמית של מפלגת העבודה.

ההתפתחות הראשונה במעלה היא הרשימה המשותפת. הרשימה הזאת אינה חפה מבעיות ומסתירות פנימיות, כפי שראינו באופן ברור סביב פרשת טחינה אלארז וההצבעה המפוצלת על חוק ההמרה, אבל אי אפשר להכחיש את התפקיד המרכזי שהיא תופסת היום בשמאל כולו, לא רק בחברה הפלסטינית.

לא מדובר רק בשיא של 20 אלף יהודים ששמו את הפתק ודעם בקלפי. זו תופעה חשובה, ויש את כל הסיבות לחשוב שהיא רק תגבר בבחירות הבאות. הדבר החשוב באמת הוא התמיכה הגורפת של מצביעי המרכז-שמאל, כולל רוב מוחלט של מצביעי כחול לבן, בהקמת ממשלה בקולות הרשימה המשותפת.

הפוליטיקאים של כחול לבן (לא כולם, יש עתיד ויעלון נהגו אחרת) בגדו באמון שנתנה בה המשותפת, אבל כל הסימנים והסקרים מראים שהבוחרים שלהם ממשיכים לתמוך בממשלה שתישען על המשותפת. לא ייתכן היום דיון על ה"שמאל" בלי שישתתף בו נציג או נציגה מהמשותפת, לא תיתכן הפגנה של ה"שמאל" בלי נואמת או נואם מהמשותפת.

לא צריך לייפות את המציאות. הפערים הפוליטיים נותרו עמוקים גם לגבי תפיסת העבר, גם לגבי ההווה וגם לגבי העתיד. אבל ברור שמה שלא עלה על הדעת לפני פחות משנתיים, הפך עכשיו למובן מאליו.

דור חדש של אקטיביסטים

עוד התפתחות חשובה לא פחות היא גל המחאות שהתחיל למעשה מיד אחרי הבחירות האחרונות, התחזק סביב ה"בגידה" של בני גנץ וגבי אשכנזי והצטרפותם לממשלתו של בנימין נתניהו, התעצם סביב הטיפול הכושל של ממשלת נתניהו במשבר הכלכלי-החברתי שהיא יצרה עקב טיפולה בקורונה, והגיע לשיא עם 11 שבועות רצופים של מחאה של עשרות אלפים בבלפור, בתל אביב, בקיסריה ועל הגשרים בכבישים בכל רחבי הארץ. אין שום סימן שזה הולך להיפסק.

נכון, חוץ מהפלת נתניהו אין לעשרות אלפי המפגינים תביעה אחת מוגדרת ומשותפת. אבל זה לא מונע מהמחאה הזו להיות מאוד אפקטיבית, משום שהיא מלחיצה את נתניהו. מענק הקורונה שהוא חילק לאזרחים, אולי אפילו ההסכמה שלו להיענות לדרישות העובדות הסוציאליות, הם תוצאה ישירה של החשש שלו ממחאת בלפור.

למחאת בלפור היה כנראה גם חלק בהחלטה שלו לעצור את הסיפוח, שכן הוא הבין שהוא יתקשה לגייס תמיכה ציבורית למהלך כל כך דרמטי במצב הנוכחי.

בהשוואה למחאה החברתית של 2011, המחאה הפעם היא הרבה יותר פוליטית, ולא רק משום שהתביעה המרכזית שלה היא פוליטית במהותה – התפטרותו של נתניהו. כמו שהמחאה של 2011  חינכה דור שלם של פעילים חברתיים, סביר מאוד שמחאת בלפור תחנך דור של אלפי אקטיביסטים שלא חוששים למתוח את הגבולות ולהתעמת עם המשטרה.

283 מפגינים נעצרו בשבועות הראשונים של המחאה, כפי שהראה אורן זיו. סביר מאוד שבהפגנות הבאות יצטרפו אליהם עצורים נוספים. רק האנשים האלה הם גרעין קשה של פעילים צעירים ונחושים שהשמאל היהודי לא הכיר שנים ארוכות.

מעצרים בכיכר פריז, 25 ביולי 2020 (צילום: אורן זיו)

מעצרים בכיכר פריז, 25 ביולי 2020 (צילום: אורן זיו)

ומה שלא פחות חשוב להתפתחות החדשה של השמאל: בתוך המחאה הזו יש מקום נרחב ל"גוש נגד הכיבוש", ואף שרק מעטים מקרב המיעוט הפלסטיני בישראל מצטרפים להפגנות, הנציגים הפוליטים של הציבור הפלסטיני שמגיעים לבלפור מתקבלים בברכה – מאיימן עודה עד אחמד טיבי ואחרים.

כבר כש"הדגלים השחורים" מחו מול הכנסת במרץ במחאה על הניסיון של היו"ר דאז יולי אדלשטיין לעכב את ההצבעה על החלפתו, המפגינים שם קראו לממשלה עם המשותפת. הקו הזה רק התחזק מאז.

אפילו המאבק לשחרור ה(ע)אסי משתלב במגמת ההתחדשות הזו. גם אם זו לא היתה מטרתם הראשונים של הפעילים שם, בפועל תומכים במאבק חלקים נרחבים ב"שמאל החדש" הזה – מהמשותפת עד הקשת הדמוקרטית המזרחית והקרן החדשה.

נכון, הוא מעורר גם התנגדות עזה בקרב חלקים ב"שמאל הישן", אבל עצם העובדה שפעילי שמאל מובהקים נאבקים יחד עם פעילים מקומים, שבוודאי לא מזוהים עם השמאל, למען צדק חלוקתי, פותחת אופציות חדשות. המיעוט הפלסטיני לא שותף למאבק הזה, אבל זה לא מונע מהעבר הפלסטיני של נהר העאסי ושל ביסאן לצוף גם למודעות של כל מי שמעורב במאבק הזה.

הפעילים למען שחרור האסי רוחצים בנחל בתוך שטח הקיבוץ (צילום: מתי מילשטיין)

הפעילים למען שחרור האסי רוחצים בנחל בתוך שטח הקיבוץ (צילום: מתי מילשטיין)

על הרקע הזה, נדמה לי, צריך להבין את המהלך של שלח. בתור פוליטיקאי, שלח רואה בשמאל המתעורר הזה הזדמנות. יותר משהו משהוא בא לחזק, הוא בא להתחזק.

לזכותו של שלח צריך לומר שזה לא בא ממקום ציני. שלח היה האנשים שדחפו יותר מכל את הקשר בין כחול לבן למשותפת ואת הקמת ממשלה בתמיכת המשותפת. העובדה שלפיד הביע חרטה על האמירה שלו לגבי ה"זועביז", נובעת לא מעט מהעבודה של שלח.

השמאל החדש הזה עוד רחוק מלהיות מאורגן, מפלגתית ורעיונית. הוא רחוק מגיבוש מצע משותף בענייני הכיבוש או בעניינים חברתיים או ענייני אקלים. סביר מאוד שגם לא יהיה, וגם לא בטוח שזה נחוץ.

אבל לפחות בשאלה אחת נראה שאין בו מחלוקת של ממש. אין כמעט שום ספק שכל מפלגה ששלח יעמוד בראשה, תראה את עצמה כחלק מגוש שמאל שיכלול את המיעוט הפלסטיני. זה נכון בוודאי לגבי מרצ. זה רחוק מאוד מאיך שנראה גוש השמאל היהודי בימים שמפלגת העבודה עמדה במרכזו, אפילו בימיהם של בוז'י הרצוג ואבי גבאי.

בסקר בערוץ 12 שבחן את האפשרות ששלח יחליף את לפיד, יש עתיד בראשותו קיבלה 13 מנדטים. אם נוסיף לזה את ששת המנדטים שקיבלה מרצ בסקר ואת ה-15 שקיבלה המשותפת, אנחנו עומדים על גוש "שמאל חדש" עם יותר מ-35 מנדטים. זה כוח משמעותי, וזה כבר לא קשור לשאלה איזה מקום בדיוק יתפוס בו שלח. זה הרבה יותר גדול ממנו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf