newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההסכם עם סרביה וקוסובו: צונאמי של כלום ושום דבר

נשיא ארה"ב, נשיא סרביה וראש ממשלת קוסובו התכנסו למפגן ראווה ריק מתוכן בחדר הסגלגל בוושינגטון, וחתמו על מסמכים שונים שלא מחייבים אותם לכלום. ההופעה של ישראל בלב הסדר נירמול יחסים בין שתי מדינות בבלקן היא הגיונית רק אם מסתכלים על הטקס הזה כחלק מקמפיין הבחירות של טראמפ

מאת:

לא ברור אם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, פועל נמרצות בתקופה האחרונה כדי להציג את עצמו כמי שמביא הישגים דיפלומטיים עם "מדינות מוסלמיות" שאין לנו שום סכסוך פעיל אתן ("שלום תמורת שלום") כדי לשפר את תדמיתו בעיני הציבור לנוכח המחאה המתמשכת נגדו, או כדי לרצות איכשהו את בסיס התמיכה המתנחלי שלו לנוכח אכזבת האין סיפוח.

בכל מקרה, בסוף השבוע האחרון הפעילות הנמרצת הזאת נכנסה עמוק למחוזות האבסורד, עם הדחיפה הביזארית של ענייני ישראל ל"מרכז" – אם להאמין לנשיא ארה"ב ול"ישראל היום" – של מה שהיה אמור להיות הסכם נירמול יחסים בין סרביה לקוסובו.

"צונאמי מדיני של אהבה", הכתיר עורך "ישראל היום", בועז ביסמוט, את ה"הסכם" המדובר בשער העיתון ביום ראשון. רק שלא מדובר בצונאמי, ובטח שלא של אהבה. למעשה, מדובר בנון-הסכם, שאין בו הרבה מעבר לתרומה לקמפיין הבחירה מחדש של הנשיא דונלד טראמפ.

טקס החתימה על ההסכם בין סרביה לקוסובו בחדר הסגלגל, ב-4 בספטמבר 2020 (צילום: הבית הלבן)

טקס החתימה על ההסכם בין סרביה לקוסובו בחדר הסגלגל, ב-4 בספטמבר 2020 (צילום: הבית הלבן)

ראשית, המסמכים שעליהם חתמו נשיא סרביה, אלכסנדר ווצ'יץ, וראש ממשלת קוסובו, עבדולה הוטי, אינם זהים בתוכנם. אין בנמצא מסמך אחד שעליו מתנוססות החתימות של שניהם, ואין למסמכים שעליהם חתמו שום תוקף מחייב של אמנה.

טראמפ חתם גם הוא על מסמך, כלומר על מכתב שמודה למנהיגים על נכונותם להשתתף במשא ומתן. השליח שלו, השגריר לשעבר של ארה"ב בגרמניה ריצ'רד גרנל, יצא מגדרו אחרי הטקס להבהיר שארה"ב אינה צד להסכם וגם לא ערבה לו.

גם ווצ'יץ, שבוושינגטון הציג את ההסכם כ"צעד גדול קדימה", מיהר להדגיש בפני התקשורת הסרבית כי ההסכם שעליו חתם הוא עם ארה"ב בלבד, ולא עם קוסובו. פרשנים פוליטיים ומומחים למזרח אירופה אמרו לסוכנות הידיעות "רויטרס" כי ההסכם שנחתם הוא מאכזב ומעורפל, ורבים טענו כי אין בו אפילו בהירות בנוגע לצעדים הכלכליים שהיו אמורים להיות הליבה שלו.

שנית, רוב ההסכמות על דברים שרלוונטיים לשתי המדינות הבלקניות, שהופיעו במסמכים שעליהם חתמו ווצ'יץ והוטי, היו הסכמות שהושגו כבר בסבבים קודמים של המשא ומתן. החידוש המרכזי היה הסכמה הדדית להקפאה זמנית של הסכסוך ביניהן, שפרץ אחרי שקוסובו הכריזה על עצמאות מסרביה ב-2008.

על פניו נראה כי מדובר בצעד חיובי, אבל מכיוון שהוא אינו מעוגן בהסכם מחייב, סביר להניח שגם סרביה וגם קוסובו יזנחו את ההסכמה הזאת ברגע שהדבר יהיה להן נוח. למעשה, ווצ'יץ סירב באופן מפורש לחתום אפילו על מסמך לא מחייב שבו הוא מכיר בעצמאות קוסובו, ואף איים לפוצץ את המו"מ אם יידרש לכך.

מה שמעניין במיוחד בכל ההצגה הזאת היו הסעיפים שנראים חסרי רלוונטיות לחלוטין לשתי המדינות או שמקדמים אינטרסים זרים. למשל, נראה כי סרביה וקוסובו התחייבו לרכוש ולהשתמש בטכנולוגיה אמריקאית באבטחת שדות התעופה שלהן. בנוסף, נראה כי ה"הסכם" הכיל עקיצה לכיוונה של סין, ובמיוחד כלפי החברה הסינית Huawei, בכך שהוא כולל דרישה להימנעות מרכישת טכנולוגיית רשתות תקשורת מ"ספקים בלתי אמינים".

הסעיף שמשך את רוב תשומת הלב התקשורתית, בוודאי שכאן, היה כניסתה המוזרה של ישראל ללבו של הסכם הסדרת יחסים בין שתי מדינות בלקניות. הוטי חתם על מסמך שכולל הכרה הדדית בין קוסובו לישראל, ואילו ווצ'יץ חתם על מסמך שכולל הסכמה להעברת השגרירות הסרבית ולשכות הסחר מתל אביב לירושלים.

טראמפ הציג את טקס החתימה כהישג משמעותי, וחגג בטוויטר על מיסוד היחסים בין ישראל לקוסובו, "המוסלמית ברובה". הוא אף הבטיח כי מדינות מוסלמיות וערביות רבות יעשו את אותו הדבר בעתיד.

אך ההצגה שעשה ווצ'יץ בזמן שהוכרז כי הוא התחייב להעביר את שגרירותו לירושלים – אף שידע היטב על מה הוא חותם – העידה במידה רבה על הפארסה הכללית שהתרחשה בוושינגטון. פארסה שהתחילה עוד לפני הטקס, שהיה אמור להתקיים בחדר רוזוולט בבית הלבן, אך הועבר במפתיע לחדר הסגלגל, כששולחנו העצום של טראמפ במרכז ולידו מצטופפים שני המנהיגים של המדינות הקטנות יותר בשולחנות קטנים הרבה יותר.

מסתבכים עם הפלסטינים והאיחוד האירופי

אריק גורדי, פרופסור לסוציולוגיה בבית הספר ללימודים סלאביים ומזרח אירופאים ביוניברסיטי קולג' לונדון, כותב באתר "בלקן אינסייטס" כי סביר להניח שההכרה הדיפלומטית ההדדית עם ישראל תתקבל בברכה בקוסובו, מכיוון שהשגה של הכרה בינלאומית נמצאת בראש סדר העדיפויות של משרד החוץ שלה מאז שהכריזה על עצמאות ב-2008.

עם זאת, לדבריו, הצעד מסבך את היחסים בין קוסובו, המדינה שאינה חברה באו"ם עם המספר הגדול ביותר של מדינות שמכירות בה (101 מדינות), לפלסטין, שנמצאת במקום השני (78 מדינות). לטענתו, כבר כיום רוב המדינות שמכירות בפלסטין אינן מכירות בקוסובו ולהיפך, וההכנסה הבלתי צפויה של ישראל לתוך המחלוקת בין סרביה לקוסובו מעמידה את קוסובו ופלסטין במסלול התנגשות מיותר, שלא יועיל לאף אחת מהן.

ואכן, הרשות הפלסטינית מיהרה לגנות את ההסכמות האלה, ומסרה כי המהלך של סרביה וקוסובו הוא "תוקפנות בוטה ובלתי מוצדקת נגד העם הפלסטיני".

מצדה של סרביה, כותב גורדי, הקבלה של ההכרה הישראלית בקוסובו יכולה להיתפס כמחווה של רצון טוב, שמחזקת את ההתחייבות שלה להשעות את הקמפיין לאי ההכרה בקוסובו. עם זאת, מבחינה פוליטית פנים-סרבית הצעד עלול להיתפס גם כחולשה.

נקודה בעייתית נוספת בהסכם נוגעת לדרישה "להכריז על החיזבאללה כולו כארגון טרור". על פניו, לא ברור למה הנושא מעניין בכלל את סרביה וקוסובו, אך נראה כי יש כאן ניסיון של ארה"ב לתקוע טריז בינן לבין האיחוד האירופי

גורדי טוען כי העברת השגרירות ומשרדי הסחר לירושלים זה עניין אחר לגמרי, שעלול לגבות מסרביה מחיר גבוה ומיותר, מכיוון שהוא מחייב אותה לנקוט עמדה לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נושא שלא מעניין אותה כלל וכלל, אך חשוב מאוד לכל המדינות במזרח התיכון.

נקודה בעייתית נוספת בהסכם, לפי גורדי, נוגעת להתחייבות לכאורה של שתי המדינות "להכריז על החיזבאללה כולו כארגון טרור". על פניו, לא ברור למה הנושא הזה מעניין בכלל שתי מדינות שלחיזבאללה אין בהן שום פעילות. אך במבט מעמיק יותר נראה כי יש כאן ניסיון של ארה"ב לתקוע טריז בין סרביה וקוסובו לבין האיחוד האירופי.

לדבריו, האיחוד מכיר רק בארגונים החמושים הקשורים לחיזבאללה כארגוני טרור, אך לא בארגון הפוליטי "בכללותו". הוספת הסעיף הזה עלולה להוות מכשול אם המשא ומתן על הצטרפות המדינות לאיחוד יגיע לדיון על סעיף 31 של מכלול הדינים והתקנות של האיחוד האירופי (ה-Acquis Communautaire), שעוסק במדיניות חוץ וביטחון.

מידה מועטה של לגיטימיות

לא קשה לראות כיצד ה"הסכם" מאפשר לטראמפ להיראות כדיפלומט שפותר סכסוכים בינלאומיים. לא קשה לראות כיצד העקיצה לכיוון סין וההתחייבות לרכישת טכנולוגיות אמריקאיות מקדמות את האינטרסים שלו. מנגד, העובדה שלא באמת נחתם בטקס הזה שום הסכם מחייב ושהוא הצליח לגייס רק את ישראל כתמריץ מעידה בעיקר על יכולתו הדיפלומטית המוגבלת ועל מיעוט בעלי הברית שיש לו בעולם.

קצת יותר קשה להבין מה מועילה כל ההצגה הריקה מתוכן הזאת לווצ'יץ ולהוטי. גורדי טוען כי ייתכן ששני המנהיגים לקחו בחשבון שהמחיר של הבטחות שנותנים לטראמפ הוא נמוך, ובכל מקרה לשניהם התאים לא לחתום על הסכם מחייב שהיה נדרש לאישור הפרלמנטים שלהם.

ייתכן בהחלט שגם ווצ'יץ וגם הוטי, כמו טראמפ ונתניהו, ניצלו את הטקס הזה כדי לנסות לשפר את תדמיתם בקרב הציבור שלהם. שני המנהיגים נהנים כיום ממידה מועטה ביותר של לגיטימיות במדינותיהם, אם כי מסיבות שונות.

בקוסובו, לממשלה יש רוב דחוק מאוד ומעט תמיכה בקרב הציבור. בבחירות באוקטובר 2019 זכתה מפלגת האופוזיציה ברוב, אך הממשלה שהרכיבה הופלה חודשיים אחרי השבעתה בהצבעת אי אמון סביב הטיפול הכושל במגיפת הקורונה.

לאחר נפילת הממשלה נקבע כי בגלל המגיפה לא ייערכו בחירות חדשות, והנשיא הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על מפלגה שאין לה רוב בפרלמנט. הגבלות התנועה החמורות שהוטלו אז בגלל המגיפה מנעו הפגנות המוניות, אך אזרחים רבים בקוסובו מחו על ההתפתחויות הפוליטיות במרפסות שלהם.

מנגד, ווצ'יץ אמנם זכה ברוב של כ-60% בבחירות שהתקיימו במדינה ביוני, כלומר בכשני שלישים מהמושבים בפרלמנט – אך מרבית מפלגות האופוזיציה החרימו את הבחירות, ושיעור ההצבעה היה כ-48%, הנמוך ביותר שנרשם במדינה מאז התפרקות יוגוסלביה.

הפגנה בבלגרד ב-10 ביולי 2020 (צילום: OakMapping, CC BY-SA 4.0)

הפגנה בבלגרד ב-10 ביולי 2020 (צילום: OakMapping, CC BY-SA 4.0)

במדינה פרצו גלים של מחאות אחרי שהוחזרו ההגבלות על התנועה שהוסרו לפני הבחירות, והצטברו ראיות לכך שמפלגת השלטון הסתירה את המספר האמיתי של המתים מקורונה מהציבור. למעשה, בתקופת קמפיין הבחירות ממשל ווצ'יץ הכריז כי סרביה "ניצחה את המגיפה" והסיר את כל המגבלות, מה שלדעת רבים תרם להתפרצות המחודשת של הקורונה במדינה. פרט לכך, הסרבים מחו נגד הבחירות עצמן, שלטענת רבים היו לא חוקיות.

בעיית הלגיטימיות של ממשל ווצ'יץ, שהיה שר התעמולה של הדיקטטור סלובודן מילושביץ' בין השנים 1998 ל-2000, לא התחילה עם מגיפת הקורונה. מחאות פרצו במדינה בשנתיים האחרונות נגד המשטר האוטוריטרי שלו, בין השאר בגלל פגיעה בעיתונאים ובפוליטיקאים מהאופוזיציה. הנשיא ומפלגת השלטון, מצדם, תוקפים בשיטתיות כל אופוזיציה, וגם המחאות האחרונות דוכאו לעת עתה בעזרת אלימות משטרתית קשה נגד מפגינים ועיתונאים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf