newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לשחרר את הקיבוצים מעול העליונות הקרקעית

המאבק על האסי מציף את הפער בין תחושת האליטה המשרתת של הקיבוצים לבין התבדלותם מהסביבה והרווחים שהפיקו ממעמדם. זאת הזדמנות לרפורמה היסטורית בקרקעות, שתעשה צדק לא רק עם הפלסטינים והמזרחים, אלא גם עם הקיבוצים עצמם  

מאת:

הקונפליקט שעלה לכותרות תחת הקריאה "לשחרר את האסי" הוא מורכב, ומי שרוצה ליישב אותו חייב להפנות מבט לעומק וגם לרוחב. בשורות אלה אציע את כיווני המבט, בתקווה שאחרים יעמיקו לבחון עוד, כי לא עלי המלאכה לגמור.

מפגינים שוחים בנחל האסי בניר דוד (צילום: נועה לוי)

בפנים, בתוך חצרו של קיבוץ, החיים שלנו היו מלאים בעצמנו. מפגינים שוחים בנחל האסי בניר דוד (צילום: נועה לוי)

ייאמר כאן מלכתחילה כי כותב שורות אלה הוא חבר קיבוץ התומך בחלוקה שוויונית של משאבי הארץ, ובמיוחד הקרקע, שהיא משאב חומרי אבל גם משאב סימבולי. שוויון יהיה בארץ שינוי מהפכני וברור מראש שהקיבוצים והמושבים יצטרכו לשלם מחיר, על מנת לרכוש מחדש את מקומם בחברה. זאת, ועוד: יש להדגיש כי נופי הארץ ומחצביה כולם שייכים לענייננו, אבל את המאבק בטייקונים ובעשירים אני משאיר למומחים בתחום זה. כעת התנועה הקיבוצית במוקד הדיון, ולשם שחרורה מן האחיזה במשאבים יש מקום ללמוד אותה היטב, אמנם בעין ביקורתית, אך באהדה בסיסית ובהכרת איכויותיה.

אנחנו העתיד שעבר

בעיני עצמנו אנחנו האליטה המשרתת המובהקת של עם ישראל מקדמת דנא. אנחנו סימָנּו את גבולות המדינה כלפי חוץ, ושרטטנו את גבולותיה הפנימיים של המדינה היהודית מול האזרחים הערבים, וגם מול העיירות שבהן שוכנו המזרחים. בפנים, בתוך חצרו של קיבוץ, לא ממש הרגשנו את זה כי החיים שלנו היו מלאים בעצמנו, ובעיקר – היה להם ייעוד, לשרת את התנועה הציונית בעצם קיומנו. אצלנו בִּפְנים הצדק היה מוחלט וגם חלוקת המשאבים בינינו הייתה שוויונית לגמרי. החומה העוטפת את התנועה הקיבוצית רכה כלפי פנים, אך קשה כלפי חוץ: צריך להבהיר לערבים שכעת אלה השדות שלנו ולא שלהם; וצריך להתגונן מפני השוטטות של נערי העיירה המזרחית הסמוכה.

הגבולות בינינו לבין שכנינו הערבים והמזרחים הם גם כלכליים; חברתיים; תרבותיים, וכך נוסד בעשורים הראשונים לקיום המדינה מבנה הכוח והנכסים, שעוד יעמדו לדורות: הקצאות מפליגות לפיתוח החקלאות והתעשייה בהתיישבות העובדת; מכסות ייצור חקלאי של ביצים, חלב, תבואות ופירות שחולקו בין המושבים והקיבוצים; הגנה מיבוא מתחרה היו לחם חוקם של נציגינו בכנסת ובממשלה; ועוד. ודוק: לא רק המשאבים החומריים היו לרשותנו לשירות העם אלא גם, ובעיקר, משאבי התודעה של המדינה, כלומר הרוח החלוצית, וצדקת הדרך והגשמה וכיו"ב ביטויים ותיאורים של סלע קיומנו. גם אלה התגדרו בחצרו של הקיבוץ.

עד כדי כך חיינו היו מלאים בעצמנו, שהרהיטים בבתי החברים במענית היו מתוצרת "טיק-הזורע"; הטלוויזיה הייתה "סילורה" מכפר-מסריק; המחרשה בשדה הייתה מתוצרת "עשת-אילון"; ובמטבחים של הקיבוצים האחרים כיכבו העמילן והגלוקוזה שיוצרו אצלנו, ב"גלעם". זכור לי היטב אותו בוקר של שבת, כשהרפתן שאיתו הייתי בתורנות חליבה סירב לתת יד ולעזור להטעין את ארבעת כדי החלב על העגלה ולקחת אותם אל המטבח בקיבוץ, כמו בכל יום. "אני לא מעביר חלב לקיבוץ. שיפנו אל מחלבות שטראוס", פסק. רק לאחר שידול הצלחתי להבין כי הוא כועס על רכזת התרבות של הקיבוץ. זו ארגנה מסיבת גבינות ויין שהתקיימה אמש, בקבלת שבת, ואת הגבינות הזמינה הפושעת ממחלבות "שטראוס" הקפיטליסטית ולא מ"תנובה" שלנו.

וגם נביאים משלנו היו לנו, שראו את הנולד. נתן אלתרמן ביקר תכופות בקיבוץ תל עמל (ניר דוד), כי אחותו וגם אמו גרו שם, ובשורות אלו ניבא המשורר באופן מדויק את המתרחש היום מול השער של קיבוץ ניר דוד. הוא מסביר את הניכור והשנאה כלפיו כתוצאה מהתנשאותו והתבדלותו של הקיבוץ מן העם. כך כתב, מפיה של "חצר הקיבוץ" [ההדגשות שלי-ש.ד.]:

"…עמדתי כמו צרוּפה

מִסִּיגָיו של עם שָׂב וכמו חַיִץ בניתי

בין תחומי לתחומו. נִבְלְלָה השפה

וְלִבּוֹ לו אומר לְמַרְאַי: נָכְרִית היא.

ואראה את נִצנוץ שִׂנאָתו צופָה

אל חיי הַבְּדֵלִים…"

אבל אלתרמן גם משיב, בשמה של חצר הקיבוץ, ומסביר את מה שנראה כהתנשאות וחוצפה, דווקא כשירות לעם:

"אך לכל מעֲשֶה וּמלאכה נזוּפה

– הוא עֵדִי – בִּבְלי אומר שִכמי נָטִיתִי

אם לדם או ליֶזַע. עוֹמְסָה וּכְפוּפָה

לפָנָיו רִאשונה בְּכל סַעַר חָציתי.

אִם הָיתה מִיָמָיו לוֹ שִפְחָה חֲרוּפָה –

אני שִפחָתו הָייתי."

אליטה משרתת. גולדה מאיר עם ילדי קיבוץ שפיים יולי 1950 (אוסף התצלומים הלאומי, לע"מ)

אתוס האליטה המשרתת הוא לא שקר מוחלט, זה באמת היה תפקידה ההיסטורי של התנועה הקיבוצית בתוך התנועה הציונית. אבל בעיני העם, ויש לומר שגם בעיני חבריה, רובם ככולם, תוקפו פג זה מכבר, והלהט לשינוי חברתי עבר אל ארגוני החברה האזרחית. יש יאמרו זה קרה בשנות השישים, יש יאמרו שקצת אחרי כן, אבל הנכסים החומריים ששימשו את התנועה בתפקידה ההיסטורי נותרו בידי הדור השני, השלישי והרביעי. ועכשיו – מה עושים בהם? האם זו ירושה לגיטימית? הרי אם באמת נמסרו המשאבים האלה לחלוצים רק ככלי לביצוע המשימה הלאומית של השתלטות על הארץ, כי אז – משהסתיים הקרב משיבים החיילים את הנשק למחסן. או שמא, קרקעות אלה הן דווקא מתת-גמול לחלוצים וליוצאי חלציהם?

הדלק השקוף של השנאה

עינם של הישראלים דווקא אינה צרה בבעלי ממון ונכסים, להיפך – באתוס הליברלי-קפיטליסטי שטופח כאן מאז סוף שנות ה-80, דווקא נחשבים אלה ש"עשו את זה" למופת וגאווה לאומית. דוברם רני רהב מרים קולו על כל במה; בשנים 2007-2009 צפינו ב"מסודרים" כבגיבורי תרבות; ולרכוש הפרטי יש בעיניי הציבור עדיין אותו מעמד מקודש. אז מדוע הם זועמים דווקא על העושר המשאבי של הקיבוצניקים? ומדוע יוצא כל הקצף דווקא על הקיבוצניקים, והמושבניקים – לעומתם – יושבים בצל התאנה שאננים? אולי כי ההקצאה למושבניקים היא אישית, וכך הם יושבים היטב בתוך האתוס הליברלי של היחיד הנאבק על פרנסת משפחתו. כלומר – נכון שהוא קיבל את המשאבים לידיו מן העם (קק"ל) והמדינה, אבל הרי בקצה המאמצים ניצב בסך הכל הוא אישית, הוא ומשפחתו.

הקיבוצניקים, לכאורה, אינם מבקשים את הקרקע החקלאית לעצמם אישית, ואת כל היצירה הזאת הם מקדישים לעם ישראל. אבל בפועל הם נהנים ממשאבי המדינה, ושמחת היצירה הציונית שלהם בטקסי חג הביכורים עוד מתפיחה את הערך הסגולי של המשאבים שקיבלו. ואולי זהו הדלק השקוף של השנאה כלפיהם, אותה צפה אלתרמן כבר בראשית שנות החמישים – הפער שבין רוממות הרוח של הנתינה לכלל, לבין היקף התמורה ומשקלה בזהב. על אלה נוספה ההתבדלות, ממנה התריע אלתרמן: הנה, למשל, במאמץ למיתוג העמק כאטרקטיבי לתיירות, החליפה בשנת 2008 המועצה האזורית "בקעת בית שאן" את שמה ל"עמק המעיינות" והתרחקה עוד יותר מן העיירה.

יש פלסטינים המביטים מן הצד במאבק הזה ומחייכים חיוך מר. חברת קיבוץ משמר הנגב משוחחת עם תושב ערבי מהנגב (אוסף התצלומים הלאומי, לע"מ)

יש פלסטינים המביטים מן הצד במאבק הזה ומחייכים חיוך מר. חברת קיבוץ משמר הנגב משוחחת עם תושב ערבי מהנגב (אוסף התצלומים הלאומי, לע"מ)

אולי רק החרדים דומים לקיבוצניקים בעוצמת הבוז והשנאה כלפיהם, וגם זאת – בשל אותו הפער: לשיטתם, מחזיקים החרדים את מערכת החינוך והלימוד התורני אך ורק למען עם ישראל כולו. כמו הקיבוצניקים, עבורם זה בעצם עול המוטל עליהם. הם רק ממלאים כך חובה קדושה ולכן הם ראויים בדין לקבל משאבים מן הציבור כדי למלא חובתם. וגם כאן, סגירותם החברתית תורמת לניכור כלפיהם. בשני המקרים אין הסכמה בציבור על הנחיצות של שירותם לחברה, ומתוך כך אין גם הסכמה על השכר על מצוותיהם. על פי מפתח זה, גם תנועת המתנחלים בשטחים ראויה לאותו היחס, אבל זו נסגרה מאחורי חומות פיזיות ותודעתיות שתקצר כאן היריעה מלתארן.

הפתרון לא יישאר בין המזרחים לבין האשכנזים בלבד

יש פלסטינים המביטים מן הצד במאבק הזה ומחייכים חיוך מר. בפוסט שפורסם באוגוסט כותב עומר אלע'ובארי כי המאבק לפתיחת העאסי/אסי לשימוש ציבורי כללי, איננו אלא מאבק בין זרמים שונים של הקולוניאליזם היהודי על חלקם במלקוח מן העם הפלסטיני. אלה ואלה, כך כתב, נהנים מההשתלטות הציונית על הכפרים בעמק ועל העיר בין שאן משנות ה-30 עד 1948.

זאת ועוד, להיסטוריה יש תעתועים משלה. הנה, מאז ומתמיד אדמות העמק לא היו קניין של היושבים והמעבדים שם, אלא רק מוחכרים להם: האריסים הפלסטינים שישבו באלסאח'ינה ולאורך העאסי ובאלפיהם מתחת לכל עץ ליד כל מעיין על פני עמק בית שאן כולו, ישבו על אדמה חכורה, בדיוק כמו יושבי העמק היום. בעל הקרקעות היה רחוק, והם שלמו לו על פי השימוש: השדות משולמים שנתית; שטחי המגורים על פי ערך הקרקע בשוק. כך גם קיבוצניקים היום, זו אינה קרקע פרטית שלהם. דא עקא – היה ויבוא פעם רוכש אחר ויקנה, לא עלינו, את האדמה מקק"ל או מהמדינה, יוכל הוא לגרש את יושבי העמק היהודים בכוח הזרוע, כמו שעשו אלה לקודמיהם הפלסטינים בשנות ה-30-40 של המאה הקודמת. מפחיד. אז אולי מה שצריך לשנות כאן, אלה הכללים על פיהם מתנהלת המציאות.

האם נאבקים כיום "משחררי האסי" גם על זכותם של הפלסטינים ליהנות מקרקעות המדינה באופן שוויוני? מנקודת מבטו של אלע'ובארי, לעיל, נראה שלא, כי הם לא ממש רוצים לשנות את הכללים. בבואנו ליישב את הקונפליקט הזה, חובה להרחיב את המבט לפחות אל שלוש הקבוצות הללו: המזרחים; הקיבוצניקים (יש יאמרו האשכנזים); והפלסטינים. כולם אזרחי ישראל ואותם הכללים צריכים לחול על כולם.

אם העניין לא ישקע בשאון ההתרחשויות ההיסטוריות והתקשורתיות של שנת 2020, או יקבל איזה פתרון ביניים של השתקה, כי אז טלטלת העאסי/אסי דווקא תוכל להוביל להסדרה היסטורית של הקרקעות על פי כללי השוויון. יש לקוות שאלה יהיו בין הערכים בבסיסי ההסדרה החדשה:

  • שוויון בין כל אזרחי המדינה בנגישות לפרנסה מקרקעות לחקלאות, תיירות, וכל שאר תוצרים של השטחים הפתוחים.
  • הכרה בתרומה ההיסטורית של ההתיישבות העובדת למדינה ולחברה.
  • הכרה בעוול ההיסטורי שבהעדפת המושבים והקיבוצים בהקצאת קרקעות על פני כל שאר החברה בישראל, ובמיוחד כלפי הערבים בכפריהם, והמזרחים בעיירותיהם.

הנה כמה נקודות מעשיות להסדרה זו:

1. יוכרו זכויותיהם של חברי המושבים והקיבוצים על כל הקרקע שבתחום הקו הכחול, דהיינו בתכנית המתאר של היישוב עצמו.

2. כל האדמות שהוחכרו לקיבוצים ולמושבים לשימוש חקלאי יועברו בחזרה לרשות מקרקעי ישראל, ללא קשר למספר השנים שנותרו בחוזה החכירה.

3. הקרקעות כולם יוצאו מחדש למכרז על עיבוד בחכירה לתקופות זמן קצובות. אלא שעתה יהיו זכאים לגשת למכרז כל אזרחי המדינה, ללא כל הפליה וללא קשר לצורת החיים שלהם.

4. השימוש החקלאי, התעשייתי או התיירותי בקרקעות שמחוץ לקו הכחול יהיה כולו באחריות המדינה, ובכפוף למנגנון ההחכרה למשתמשים.

5. יוקם מוסד לניהול החכרה ושימוש חקלאי, המשותף לרשות מקרקעי ישראל ומשרד החקלאות.

6. משרד החקלאות ייערך לתמיכה ועידוד החקלאים החדשים/ישנים, הן בכספי השקעות והן בהדרכה מקצועית.

יש לקוות שהסדר היסטורי מעין זה יסיר מההתיישבות העובדת את הכתם המוסרי והציבורי, ויאפשר תחילתו של פיוס בין קבוצות האוכלוסייה השונות. כאשר תהיה לנו הסכמה על כל הדברים עד כאן, כי אז סוגיית השימוש הציבורי במקטע הנחל שעובר בתחומו של קיבוץ ניר דוד, תיפתר בקלות יתרה. כעבור שנים רבות, כאשר יחסה של המדינה אל כל האזרחים כולם יושתת על שוויון והוגנות, וזכויותיהם תתבססנה על עצם אזרחותם במדינה – יירפא הפצע המדמם של בני עיירות הפיתוח המזרחים; יעמדו האזרחים הערבים על בסיס איתן בארצם; ותאוזרח גם תחושת השייכות של הקיבוצניקים לחברה בישראל, באופן שוויוני.

אם נותרה בקרב הקיבוצניקים רוח של מנהיגות, אם באמת היינו שפחתו החרופה של העם – עלינו להשתחרר כעת מעוּלָה של העליונות הקרקעית.

הכותב חבר קיבוץ מענית, מחבר הספר "מבעד לכוונות הטובות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2015).

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf