newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כהונה נוספת של טראמפ עלולה לטרפד את המאבק העולמי בשינוי האקלים

ממשלו של הנשיא דונלד טראמפ מבצע מתקפה בלתי נפסקת ועקבית על הגנות סביבה ואקלים. אם ימשיך לשלוט הוא יוציא את ארה"ב סופית מההסכם העולמי להתמודדות עם משבר האקלים, בצעד שתוצאותיו צפויות להיות הרות אסון לעולם כולו

מאת:

ב-1 ביוני 2017, חודשים ספורים לאחר השבעתו כנשיא, עמד דונלד טראמפ על מדשאת הבית הלבן והכריז בגאווה שהוא מקיים את הבטחתו ומוציא את ארה"ב מהסכם פריז – ההסכם העולמי להתמודדות עם משבר האקלים. באופן מקרי, בגלל חוקי ההסכם, הפרישה של ארה"ב תיכנס לתוקף רק ב-4 בנובמבר 2020 – יום אחרי הבחירות לנשיאות.

אם טראמפ יפסיד בבחירות, המועמד הדמוקרטי, ג'ו ביידן, מבטיח לחזור להסכם פריז מיד עם השבעתו. במקרה כזה, הפרישה האמריקאית תהיה לא יותר מאפיזודה חולפת.

אבל בין אם באמצעות ניצחון בבחירות או בגלל סירוב לקבל את תוצאותיהן, אסור כבר להתעלם מהאפשרות שטראמפ ימשיך לשלוט. ואם זה יקרה, ההשלכות מבחינת המאבק בשינוי האקלים יהיו איומות.

אף שממשל טראמפ מתאפיין לרוב בכאוס, בלבול, וחוסר עקביות, דווקא בתחום הסביבה והאקלים, המדיניות שלו עקבית להפליא.

נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, מכריז על כוונתה של המדינה לצאת מהסכם פריז, ב-1 ביוני 2017 (צילום: הבית הלבן)

נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, מכריז על כוונתה של המדינה לצאת מהסכם פריז, ב-1 ביוני 2017 (צילום: הבית הלבן)

מאז השבעתו דאג טראמפ לפרק עשרות הגנות סביבתיות, עם דגש מיוחד על הגנות אקלים והקלה על תאגידי אנרגיה מזהמים. הרבה מההגנות האלה היו ניתנות מלכתחילה לפירוק רק כי הנשיא ברק אובמה העבירן כצווים נשיאותיים, ללא חקיקה, משום שהרוב הרפובליקני בבית הנבחרים בתקופתו חסם כל ניסיון של הדמוקרטים לקדם חקיקה.

כך לדוגמה יכל טראמפ לבטל את האיסור על חיפושי גז ונפט בשמורה הארקטית, במים מול חופי ארה"ב, ובאזורים מוגנים אחרים. בנוסף, טראמפ אישר מחדש את בנייתם של שלושה צינורות נפט חדשים שאובמה חסם את בנייתם על רקע מאבק ציבורי אדיר, חלקו בהובלת עמים ילידיים שהצינורות אמורים לעבור בשטחם.

לפני שנבחר, טראמפ הבטיח להחיות את תעשיית הפחם האמריקאית. מאז שנבחר, הוא עושה ככל שביכולתו לקיים את ההבטחה הזאת.

תעשיית הפחם נמצאת במגמת קריסה ברחבי העולם, וממשיכה להצטמק גם בארה"ב חרף מאמציו של טראמפ. אך חוסר התוחלת של המאמץ להחיות תעשייה דועכת זו לא מונע ממנו לבטל כללים שהכבידו עליה מעט, כמו הטמנה בטוחה של האפר הרעיל שנותר מהבערת הפחם, או כללים שהגבילו פליטה של כספית ורעלנים אחרים לאוויר מתחנות כוח.

טראמפ אוהב להציג את מסע הצלב שלו למען הפחם בתור מלחמה עבור אמריקה נגד כל העולם. אך גם אם כללים שמגבילים את השימוש בפחם תורמים למאבק בשינוי האקלים, הם קודם כל תורמים לבריאותם ואיכות חייהם של האמריקאים הרבים – שחשופים עכשיו שוב לרעלי התעשייה.

רק שלאור החלוקה הבלתי-שוויונית של הזיהום בארה"ב, לא כל האמריקאים חשופים לסכנה במידה שווה. קהילות עניות בכלל, וקהילות שחורות והיספניות בפרט, ייפגעו ממנה הרבה יותר מקהילות מבוססות ולבנות. אולי לכן קל ואף נעים לטראמפ ולאנשי העליונות הלבנה המקיפים אותו לקדם בעקביות החלטות כאלה.

אם פירוק הגנות סביבה ואקלים בארה"ב הוא עניין פנימי בעיקרו, הפרישה המתוכננת מהסכם פריז היא עניין אחר. בגלל אופיו של ההסכם בפרט ושל המאבק העולמי בשינוי האקלים בכלל, הסכנה הגדולה שנשקפת מהפרישה היא השפעתה על שאר מדינות העולם.

קנוניה ללא שיניים

הסכם פריז הוא הסכם במסגרת אמנת המסגרת של האו"ם לשינוי האקלים, שנחתם ב-2016 על רקע מחאה ציבורית גוברת ברחבי העולם, אחרי שנים של משאים ומתנים ותוך מעורבות גבוהה של ממשל אובמה.

בעולם ההזיות המצטייר בדבריו של טראמפ, מדובר בקנוניה עולמית נגד ארה"ב, שנועדה להחליש אותה כלכלית ולקדם מדינות אחרות על חשבונה. בפועל, מדובר בהסכם ללא מנגנון אכיפה ("שיניים"), שלא יכול לעשות הרבה יותר מאשר לגרום לארה"ב להראות לא טוב.

עיקר ההסכם הוא קביעה של יעדים גלובליים מוסכמים לבלימת משבר האקלים: רף עליון להתחממות של 2 מעלות מעל הממוצע הטרום-תעשייתי, ויעד רצוי של עד 1.5 מעלות.

יעדים אלה נקבעו על סמך התחזיות המדעיות, שלפיהן התחממות של 1.5 מעלות היא אמנם מזיקה מאוד אבל ניתן לנהל אותה ולהשיבה לאחור בהדרגה, בעוד התחממות של 2 מעלות ומעלה היא אסון גלובלי חמור בהרבה, שכלל לא ברור שיהיה ניתן להתאושש ממנו. ככל שגוברת ההתחממות, עולים הסיכויים שהיא תצית מעגלי היזון-חוזר שיובילו לעוד ועוד התחממות, בקצב גבוה מכל אפשרות של התערבות אנושית.

כדי להימנע מתרחישי האימים הללו, הסכם פריז דורש מהמדינות החתומות רק לקבוע לעצמן יעדים לצמצום פליטת גזי חממה, ולדווח באופן עצמאי על התקדמותן אל עבר יעדים אלה. עד כה, אין כמעט מדינה שהצליחה לעמוד ביעדים שהציבה לעצמה, ואין שום מנגנון שיכול להכריח אותן לעשות זאת.

למעשה, ארה"ב יכלה לקבוע לעצמה יעד קל להשגה. ייתכן כעת שחרף כל מאמציו של טראמפ להגביר את הרס האקלים, ארה"ב עדיין תעמוד ביעד שהציבה לעצמה, רק בגלל משבר הקורונה והמעבר ההדרגתי לשימוש בטכנולוגיות נקיות יותר.

אולי דווקא תודות לאופי זה של ההסכם, כמעט כל מדינות העולם חברות בו – אין להן הרבה מה להפסיד מכך. 189 מדינות כבר אישררו את הצטרפותן, והמדינות היחידות עם כמות פליטות משמעותית שאינן שותפות בו הן איראן, עיראק ותורכיה.

נשיא ארה"ב ברק אובמה, נשיא סין שִי ג'ינפינג ומזכ"ל האו"ם לשעבר באן קי מון בטקס אישרור הסכם פריז בסין ב-3 בספטמבר 2016 (צילום: הבית הלבן)

נשיא ארה"ב ברק אובמה, נשיא סין שִי ג'ינפינג ומזכ"ל האו"ם לשעבר באן קי מון בטקס אישרור הסכם פריז בסין ב-3 בספטמבר 2016 (צילום: הבית הלבן)

היעדר מנגנון אכיפה להסכם לא אומר שההסכם חסר חשיבות. ההסכם מהווה הישג עצום: סוף כל סוף יש קנה מידה מוסכם על פחות או יותר כל העולם להתמודדות עם משבר האקלים. היעדים ברורים, יש הסכמה עקרונית על הצורך לעמוד בהם, ויש שקיפות אודות מאמציהן של המדינות השונות לעשות זאת.

בנוסף, ההסכם מגובה בדו"חות המיוחדים של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים, ארגון שבו מדענים מתנדבים מסכמים את מסקנות מדעי האקלים מתוך אלפי דו"חות מחקריים. דו"חות הפאנל עוברים אישרור דקדקני של נציגים מטעם המדינות, כך שממשלות לא יוכלו להתנער מהדו"חות או לתקוף אותם בדיעבד.

תודות למנגנונים אלה, אמנם אין אכיפה חוקית של יעדי האקלים, אבל אי אפשר עוד לטעון שמסקנות המדע אינן ברורות, שלא ברור אם בכלל צריך לצמצם פליטות גזי חממה וכמה בדיוק צריך לצמצם, או עד מתי. היעדים ברורים, וחלון הזמנים הצר לבלימת האסון ידוע לכל.

ניתן במידה רבה לזקוף לזכות הסכם פריז והדו"ח המיוחד הראשון, שפורסם ב-2018, את התנופה הענקית בתנועת האקלים מאז אותה שנה. לכן אפשר להגיד שמנגנון האכיפה העיקרי של הסכם פריז הוא ציבור האזרחים בעולם, שההסכם נותן להם אמת מידה מוסכמת לשפוט מולה את פעולותיהן של הממשלות, ובסיס מוחשי לדרוש מהן לפעול.

אולם כפי שאנו נוכחים בצער פעם אחר פעם, גם במדינות שנחשבות כדמוקרטיות ליברליות כמו ארה"ב, לחץ ציבורי אינו מספיק, בטח כאשר הוא עומד מול הלחץ של בעלי אינטרסים עוצמתיים כמו תעשיות הנפט, הגז והפחם. למרות ההסכם והשקיפות שלו, ועל אף מחאה ולחץ ציבורי, טראמפ ממשיך להעדיף את צורכי התעשיות והמשקיעים בהן על חשבון רצונם של האזרחים ואפילו חייהם.

הרע במיעוטו הוא הרבה פחות גרוע

ההשלכות של פרישת ארה"ב מההסכם יהיו, כאמור, גלובליות. ארה"ב, יש לזכור, היא האחראית העיקרית לפליטות גזי חממה – הן ברמה השנתית ביחס לגודל האוכלוסייה והן במדידה היסטורית כוללת. לכן השתתפותה במאמצים למנוע את שינוי האקלים חשובה במיוחד, ותפקידה הפעיל ביצירת הסכם פריז היה הכרחי כדי שמדינות אחרות יצטרפו אליו.

אם ארה"ב תפרוש מההסכם סופית, ותבהיר בכך שהיא לא לוקחת חלק במאמץ הגלובלי לצמצום הפליטות, מדינות רבות עלולות להסיק שאין עוד טעם שהן ימשיכו לקחת חלק בהסכם ובמאמצים האלה. במדינות רבות יטענו שזה לא הוגן שהן יצטרכו לרסן את עצמן בעוד ארה"ב ממשיכה לעשות כל מה שנוח לה.

טענה זו כבר נשמעת כיום מכל עבר, לא רק לגבי ארה"ב אלא לגבי כל מדינה שתרומתה לפליטות גדולה. בישראל, לדוגמה, מנכ"ל משרד האנרגיה אודי אדירי תירץ את המשך פיתוח הגז והנפט בכך שהודו ממשיכה לבנות בתי זיקוק.

אפשר ואף ראוי לטעון שתהיה זו שגיאה מצד כל מדינה שלא להתאמץ ככל שביכולתה למנוע את משבר האקלים; בסופו של דבר המשבר פוגע בכל העולם, ופגיעה זו רק תלך ותחריף. גם "מעט מדי, מאוחר מדי" יהיה הרבה פחות גרוע מ"עסקים כרגיל" ודהירה בלתי-מרוסנת אל קריסה אקלימית רבתי.

המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב, ג'ו ביידן (צילום: Gage Skidmore, CC BY-SA 2.0)

המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב, ג'ו ביידן (צילום: Gage Skidmore, CC BY-SA 2.0)

אולם בנוגע ליעדי הסכם פריז, באמת קשה להאמין שהעולם יוכל עוד לעמוד בהם בלי השתתפות של ארה"ב. טוד סטרן, ראש צוות המו"מ האמריקאי בעת חתימת ההסכם, אומר כי "בלי ארה"ב, בטווח הארוך, יעדי פריז בהחלט אינם ריאליים". לפי ניתוח אחד של מודלים הסתברותיים, עוד ארבע שנים של טראמפ מורידות את הסיכוי שהעולם ישאר מתחת לרף 2 המעלות מסבירות נמוכה אל קרוב לאפס.

הנטייה להרים ידיים במקרה כזה מובנת בהחלט. התמודדות עם משבר האקלים כאשר גבול 2 המעלות כבר לא ריאלי היא עניין אחר מהניסיון לעמוד ביעד הזה. משמעותה היא כבר לא ניסיון לבלום את האסון, אלא לכל היותר להאט אותו מעט, ובעיקר להיערך לעולם שאחרי.

בדיוק בגלל זה, בניגוד למה שנהוג אולי לחשוב, מאמץ מרוכז לבלום את קריסת האקלים הוא האופציה הכלכלית יותר. הן ברמה גלובלית והן בארה"ב לבדה, אמנם יהיה יקר למדי לעשות את המעבר המהיר לכלכלה בת קיימא, אבל יהיה יקר יותר בסדרי גודל להתמודד עם ההשלכות של הקריסה.

למרבה הצער, טראמפ ודומיו לא באמת דואגים ל"כלכלה האמריקאית" ובטח שלא לציבור, אלא לרווחיהם וכוחם של בעלי האמצעים המושקעים בהרס האקלים וממהרים להפיק רווחים כל עוד אפשר.

כפי שכתבתי בהרחבה בשבוע שעבר, כלל לא ברור שג'ו ביידן יעשה כל מה שנדרש לבלום את האסון, או אפילו קרוב לכך. אולם גם אם מדיניות האנרגיה של ביידן תהיה רק פחות הרסנית מזו של טראמפ וממשלו לא יתגייס לגודל השעה, לכל הפחות הוא לא יטרפד בכוונה את המאמץ הגלובלי כולו.

יש בשמאל נטייה לפעמים לצייר את הדמוקרטים המתונים כמו ביידן כגרועים לא פחות מהרפובליקנים, או כגרסה מלוטשת יותר של אותו הדבר. לפעמים זה נכון. אך במירוץ נגד הזמן כמו משבר האקלים, גם הרע במיעוטו יהיה שיפור משמעותי לעומת הרוע הנחוש והמכוון של ממשל טראמפ.

ה"גארדיאן" ניסח זאת היטב בכותרת של אחת מכתבותיו בנושא: אם טראמפ ייבחר מחדש, מאבק האקלים הגלובלי יכול להיגמר בהפסד.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf