newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"אם אני מתה, אז למה זה כל כך כואב?"

הביטוי "רצחו את נשמתה" מבטא לכאורה אמפתיה לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, אך בפועל הוא מנציח תפיסה אישית וממסדית הרסנית, שקובעת כי הן אינן ניתנות לטיפול ולשיקום. התפיסה הזאת משפיעה ישירות גם על המענים הדלים שמספקת להן המדינה

מאת:

אונס הנערה באילת ביום חמישי האחרון הסעיר את המדינה ואת הרשת. ההתייחסות אל הקורבן התמקדה, כרגיל, בשני מישורים. הראשון הוא האשמת הקורבן הקלאסית, והשני הוא זעזוע מלא אמפתיה למי ש"רצחו את נשמתה".

הביטוי הזה, "רצחו את נשמתה", מבטא לכאורה הכרה בעומק הפגיעה וחומרת המעשה. אך בפועל, הוא מקבע תפיסה שבסופו של דבר מזיקה לנפגעות ולנפגעים, ועלולה לחבל במאמציהן להשתקם.

הפגנת תמיכה בנערה שנאנסה באילת, ב-22 באוגוסט 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

הפגנת תמיכה בנערה שנאנסה באילת, ב-22 באוגוסט 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

ד', שנאנסה בילדותה מגיל 5 עד 7 על ידי חבורת נערים, מכירה את הביטוי הזה היטב. "הנרטיב של רצח הנשמה הוא בעצם הנרטיב הראשון שאת מקבלת כשאת נפגעת תקיפה מינית, בטח בילדות, בטח אם ממושכת. זה הנרטיב הראשון שמגיע אליך עם חמלה, וזה הנרטיב שהכי קל להיאחז בו", היא מסבירה.

לדבריה, "האנשים שמשתמשים בנרטיב הזה הם אנשים שזאת הדרך היחידה שהם מכירים להביע את האמפתיה והחמלה שלהם לנפגעת. וזה המקום שבו כל הכוונות הטובות מובילות לגיהנום. אנשים שאמורים לעזור לך מאמינים בנרטיב הזה, את כבר מזמן מאמינה בו, וככל שאת נהיית יותר פוסט טראומטית את מאמינה בזה יותר וגם האנשים סביבך מאמינים בזה יותר. זה כדור שלג".

ד' מספרת כי "אני זוכרת את עצמי לא מצליחה להבין מה קורה ואיך אני אמורה להרגיש. אבל הנה, האנשים הטובים, החומלים והנחמדים באים ומציעים לך את הנרטיב הזה, שעוזר מאוד להטמיע את כל ההרס העצמי שבא עם הפוסט טראומה.

"זה נוח, גם ככה הנפש שלך מתה, גם ככה את רוצה למות. אלה דברים שמזינים אחד את השני. את נהיית יותר ויותר תלויה בנרטיב הזה ושוקעת לתוך ההתנהגויות הרעות של הפוסט טראומה. ביחד זו פצצה מתקתקת".

התפיסה החברתית של נפגעי ונפגעות אלימות מינית כמי שנפשם נרצחה, כלומר אינה בת טיפול, אינה רק הרסנית מבחינה אישית. יש לה השפעה ישירה גם על המענים שמסופקים – ובעיקר על אלה שאינם מסופקים – על ידי מערכות המדינה בכל הנוגע לטיפול ושיקום אחרי הפגיעה המינית.

בישראל קיימות רק 9 מרפאות שמתמחות בטראומה מינית, מספר זעום של מיטות אשפוז ייעודיות בבתי חולים פסיכיאטריים ומסגרות שיקום מצומצמות בתוך הקהילה.

כל אלה מסוגלים לספק מענה למאות בודדות של נפגעים ונפגעות בשנה, וגם זה כרוך לעתים בזמני המתנה ארוכים שיכולים להגיע עד שנתיים (מידע על מסגרות טיפוליות ניתן למצוא בדף הפייסבוק של היפ"ם – החברה הישראלית לקידום, אבחון, טיפול ומניעה של פגיעה מינית).

לצורך הפרופורציה, למרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית הגיעו ב-2018 כ-12 אלף פניות חדשות. למשטרה הוגשו בשנה זו 1,166 תלונות על אונס, וכ-380 מהפניות האלה היו על "תקיפה מינית קבוצתית".

"הפריפריה מופלית בצורה גסה"

יעל שרר, מנהלת הלובי למלחמה באלימות המינית, טוענת כי בעיית הנגישות מתחילה כבר במפגש הראשוני עם מוסדות המדינה.

שרר, שמאבק של הלובי בניהולה הוביל לפתיחת חדר אקוטי באילת, אומרת כי "אנחנו רוצות שפוסט טראומה מורכבת או פוסט טראומה רגילה תימנע כבר בשלב הטיפול הראשוני בתוך החדר האקוטי, שנשים וגברים צריכים להיות זכאים להגיע אליו ולקבל בו שירות, לא משנה איפה בארץ הם גרים" (חדרים אקוטיים פועלים בתוך בתי חולים, ונועדו להעניק מענה רפואי ונפשי דחוף לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית).

לדברי שרר, "הפריפריה מופלית פה בצורה גסה מאוד. טיפול חירום שנמצא במרחק שלוש שעות נסיעה אינו טיפול חירום בהגדרה. הוא לא טיפול חירום שוויוני. בטיפול הזה כל דקה חשובה לאיסוף הראיות, כדי למנוע איידס, כדי להתערב עם תרופות למניעת הריון ותרופות נגד הדבקה במחלות מין. הטיפול הזה צריך להינתן מיד.

"המצב כיום הוא שבאופן גס, המדינה מתעדפת את אזור המרכז על פני אזורים מרוחקים יותר. ומלבד הפגיעה בפריפריה, נוצר כאן גם עומס כבד על החדרים האקוטיים הקיימים, עם מספר לא פרופורציונלי של פונים.

יעל שרר (צילום: עופר קידר)

"ב-2016 סגר משרד הבריאות את החדר האקוטי בבית החולים לניאדו בנתניה, שסיפק מענה לנפגעות באזור השרון, ואמר כי ימצא לכך פתרון. עד כה, הפתרון היה להפנות נשים וגברים לבית החולים וולפסון בחולון.

"זה אומר שהחדר הזה בוולפסון מספק שירות ל-3.3 מיליון איש, במקום 1-1.5 מיליון איש, ושבכל סוף שבוע הוא היחידה הרפואית העמוסה ביותר במערכת הבריאות כולה, בתפוסה שלפעמים מגיעה ליותר מ-400%".

לדברי שרר, גם ביחידות שמתפקדות נושא הסעד הרגשי נדחק לשוליים, העובדות הסוציאליות שמלוות את ההליך אינן מחויבתו בהכשרה ייעודית לטיפול בנפגעות אלימות מינית, ועם סיום הליך איסוף הראיות ומתן הטיפול הרפואי והמניעתי, התהליך מסתיים.

"ברגע שסיימת ואת יוצאת מבית החולים, אין לך ליווי. אף אחד לא מברר שהגעת הביתה בשלום. פעם המשטרה היתה מחזירה את הנפגעות הביתה, אבל הנוהג הזה הפסיק משום מה, וכיום הן יוצאות מהדלתות האוטומטיות, עומדות בחוץ – וזהו. עכשיו הן לבדן וצריכות למצוא את דרכן בעולם. את אפילו לא מקבלת הסבר לאן לפנות, רק מכתב שחרור. אין שום ידע זמין, אין שום דבר", אומרת שרר.

"הגוף זוכר גם אם הנפש מוחקת"

תחושת רצח הנשמה, כדאי לציין, מובעת לעתים גם על ידי הנפגעים והנפגעות בעצמם, כביטוי לעומק המצוקה שבה הם נמצאים. אך כדאי גם לשאול אם אישוש תחושת המצוקה הזאת על ידי החברה הוא הדבר הנכון והמוסרי לעשות.

מירב לברון, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית המתמחה בטיפול בטראומה מינית, אומרת כי "אני יכולה להבין כשמטופל שלי רוצה להתאבד. הוא רוצה שיפסיק לכאוב לו, כי הכאב הוא בלתי נסבל. מטופלת שנאנסה בילדות רוצה שיפסיק לכאוב לה, ומתוך תחושות אלה מנסה לפגוע בעצמה.

"פגיעה מינית מתרחשת בחדרי חדרים, בבדידות איומה. ההתמודדות של הנפגעת או הנפגע ממשיכה להתקיים בבדידות. ככל שהנושא יהיה בתודעה שלנו כמטפלים, כרופאים, כחברה בכלל, נצליח לפרוץ את מעגל הבדידות. אולי נצליח להבין ולו לרגע את החוויה של 'אני מוזרה, אף אחד לא יכול להבין אותי'".

לברון היא אחת מקבוצה של מטפלים ואנשי בריאות ובריאות הנפש שהקימו ב-2019 את היפ"ם בתוך ההסתדרות הרפואית בישראל. לדבריה, "האיגוד הזה הוקם מתוך הבנה שיש הרבה גברים ונשים שעוברים פגיעה מינית שמגיעים לקבל שירותי בריאות במשך חייהם, כשיש הרבה סיטואציות בדרך שניתן בהן לאבחן אותם ולהגיע אליהם קודם ולמנוע מהם חיים מאוד לא מיטיבים. כך, כל רופא וכל מי שבא במגע עם נפגעות ונפגעים תפקידו יהיה גם לזהות ולדאוג למתן טיפול בזמן הנכון".

ההגדרה "חיים לא מיטיבים" מקבלת נפח משמעותי כשלברון מתחילה למנות את התסמינים שמאפיינים פוסט טראומה מורכבת: "פלאשבקים וסיוטים; צמצום החיים כדי להימנע מזיכרונות; הפרעות חרדה קשות; הפרעות ניתוק ודיסוציאיציה; דיכאונות; הפרעות שינה; קשיים בתפקוד מיני; קושי ביכולת לכונן יחסים בכלל, לא רק מערכת יחסים זוגית.

"הרבה פעמים נראה גם נשירה ממקומות עבודה, נשירה ממסגרות לימודים. הנפגעות יצליחו לגייס הרבה כוחות, לעבוד תקופה מסוימת, ואז יכולה להיות קריסה והן יפוטרו".

לדברי לברון, "יש קשר בין פוסט טראומה לכל הנושא של כאבים כרוניים, מחלות כרוניות, למשל במעיים או דלקות בדרכי השתן. יש הרבה קשר בין מחלות וכאב בגוף לטראומה מינית. בעצם, הגוף הוא מרחב המלחמה, הגוף זוכר גם אם הנפש מוחקת ומתנתקת. והגוף הוא זה שמראה את הסימנים. זה כולל גם הפרעות אכילה, פגיעות עצמיות, או שימוש בחומרים פסיכואקטיביים כדי לייצר את המנגנון הזה של הניתוק".

הידע הרב שקיים כיום על מנגנונים ואפשרויות טיפול בטראומה מינית לא רק שאינו נגיש לרוב האוכלוסייה, הוא גם אינו מוכר דיו גם לרבים מהמטפלים, ורבים מהם שבויים בסכמת הנפש שאינה בת שיקום – ומעבירים אותה למטופלות.

"לא רק טוקבקיסטים מפנימים את הנרטיב הזה", אומרת ד'. "זה מגיע לזה שבגיל 20 את עומדת מול רופא ומבקשת ממנו להשתחרר מבית החולים לבריאות הנפש שבו את מאושפזת כבר חודש. את שואלת אותו לאן את הולכת, והוא עונה: את הולכת הביתה בשביל לחזור לפה עוד כמה חודשים. זה מה שיש לנשים כמוך.

"את שואלת על תוכניות שיקום, והרופא מסתכל עליך ואומר: 'אבל זה לא בשבילך'. מבחינתו, זה למי שיש לו אמונה שהוא יכול לחיות חיים אחרים ממה שהוא צופה לך – שזה ללכת לגור אצל ההורים שלך לחודש, לנסות שוב להרוג את עצמך, להגיע שוב אליהם, ואז עוד חודש במחלקה סגורה. וכל זה מצופה שוב ושוב בחמלה הזאת של 'אבל זה כי רצחו לך את הנפש'.

"היו לי שתי פסיכולוגיות שבטיפול אצלן המרכז היה – ננסה לגרום לה להפסיק התנהגות פוגענית אחת, ננסה לגרום לה להפסיק התנהגות פוגענית שתיים. ואז הגעתי למטפלת הנוכחית שאמרה לי – אוקי, נעשה את זה, אבל זה לא מרכז הטיפול בך. את צריכה לקום בבוקר וליהנות מהחיים שאת חיה.

"זאת נקודה שאף אחד לא התעכב עליה עד אז. הטיפול הפסיכולוגי עבר מטיפול שמנסה לשמור אותך בחיים לטיפול שמנסה להעניק לך איכות חיים, בפעם הראשונה בחיים שלך. אבל בשביל זה את צריכה להיות חיה. אם הנפש שלך מתה, זה לא בשבילך".

ד' מספרת כי "הייתי במערכת הבריאות הציבורית מגיל 14 עד גיל 22. כמעט מתתי מדיכאון, מילולית, עד שהמשפחה שלי התאספה כולה, אספה שקל לשקל וקנתה לי טיפול פרטי. רק ככה הגעתי לטיפול מיטיב. במערכת בריאות הנפש הציבורית לא הצליחו לתת לי כלום, הם היו כמו life support, אבל את לא רוצה להיות מחוברת עליו שישה עשורים ולמות ככה.

"את בריאות נפשי קנו בהרבה כסף שלא היה נגיש לי עד אז, ולא נגיש לרוב האנשים. אם זה היה נגיש יותר מוקדם, יכול להיות שדברים היו נראים אחרת".

"את שואלת על תוכניות שיקום, והרופא אומר: 'אבל זה לא בשבילך'. מבחינתו, זה למי שיש לו אמונה שהוא יכול לחיות חיים אחרים ממה שהוא צופה לך – שזה ללכת לגור אצל ההורים לחודש, לנסות שוב להרוג את עצמך, להגיע שוב אליהם. וכל זה מצופה שוב ושוב בחמלה הזאת של 'אבל זה כי רצחו לך את הנפש'"

לדברי לברון, "בשום בית ספר – לא לפסיכולוגיה, לא לעבודה סוציאלית, לא לתואר שני – אין קורסי חובה שמדברים על טראומה מינית. יש באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בר-אילן תוכניות ייעודיות שניתן לגשת אליהן אחרי שאתה כבר איש מקצוע. אין שם חובה של לימודים כאלה, לצערי הרב".

לברון אומרת כי "כמי שמלווה את התוכנית בבר-אילן, זה לא שיש עשרות נרשמים בכל פעם שהתוכנית נפתחת. זה באמת רק מי שהדבר בנפשו. זה היה צריך להיות חובה.

"אין מישהו שמטפל או פוגש אנשים, בין אם במסגרת של רווחה, משרד הבריאות או מחלקות בריאות הנפש, שלא נפגש עם אנשים שעברו טראומה מינית. ואם לא יודעים לראות את הסימנים או לזהות את זה, מטפלים בסימפטומים ולא בבעיה, ואז הנפגעים עוברים ממקום למקום במשך שנים. אילו היו יודעים לזהות את זה בזמן, זה היה חוסך המון סבל לפונים האלה".

חוסר ההכשרה הספציפית יכול להוביל לבעיות נוספות בטיפול, כמו שמספרת ר', שעברה תקיפה מינית בסוף שנות ה-20 לחייה. "הייתי כבר אקטיביסטית עם המון ידע. הידע הזה לא עזר להתמודד, אבל כן ידעתי לזהות מה עובר עלי ושאני זקוקה לטיפול בהקדם.

"הלכתי לפסיכולוג דרך קופת חולים, ואחרי כמה פגישות שמתי לב שהוא מכוון את הטיפול לכך שאני אקח אחריות על החלק שלי באונס. הפסקתי את הטיפול מיידית, התעמתתי אתו, הוא התגונן. צרחתי עליו שאני מוותרת על חיסיון, ושיספר לקולגות שלו על האסטרטגיה הטיפולית הזאת.

"זה לא שלא הרגשתי שיש לי אחריות. הרגש והמודעות לא מסתנכרנים במצב כזה. אבל המודעות ידעה לאותת לי שהגישה שלו לא תקינה. מפחיד אותי לחשוב על הנזק שזה היה יכול לעשות למישהי שלא היו לה את הכלים האלה. בכל מקרה, זה הספיק כדי למנוע ממני לגשת לטיפול במשך כמה שנים טובות".

"תכתבי שהרבה יותר טוב לחיות"

לברון אומרת כי "הרבה פעמים טיפול פסיכותרפי בחדר לא יספיק, ואנחנו נזדקק לתמיכה חיצונית – פסיכיאטרית, שיקומית, סיוע בלימודים. ואם מדובר בהורה, גם שם חשוב שיהיו עזרה וסיוע. על הטיפול להיות רב מערכתי. החזון שלי הוא שיהיה איזשהו רצף טיפולי אינטגרטיבי.

"כשחבר'ה חוזרים מחו"ל אחרי האירוע הנוראי שקרה בקפריסין, ומקבלים אותם כ'מלח הארץ', למה שאחרים לא יעשו את זה? כולם רוצים להיות מלח הארץ. מה ההרתעה לפעם הבאה? החברה עומדת ואומרת 'מלח הארץ', וקהילת המטפלים בבריאות הנפש, משרד הרווחה, משרד הבריאות, הם חלק מהחברה הזאת.

"אסור שהעמדות האלה ישפיעו על הטיפול. אני יודעת שזה קורה, אבל אסור שזה יקרה. ההתייחסות לפגיעה מינית לא יכולה להיות אג'נדה. אנחנו יותר עסוקים בענישה. אנחנו משקיעים בתוכניות שיקום של אסירים כדי שהחברה לא תיפגע, אבל אנחנו לא חכמים מספיק כדי לעשות את זה קודם, או אפילו רק לחשוב איך אנחנו משקיעים באוכלוסייה שנפגעת.

הצעירים שנוקו מהאשמה באונס בנמל התעופה בן גוריון אחרי חזרתם מקפריסין, ב-28 ביולי 2019 (צילום: פלאש90)

"אני יכולה לומר, ואת זה אני אומרת גם למטופלים שאני פוגשת בתחילת הדרך, שמגיעים ללא תקווה – אם לא היתה שם תקווה, לא הייתי נשארת במקום הזה. להיות כל הזמן בחושך ולדעת שאין לזה עתיד זה מקום מזוכיסטי להיות בו. אני לא אומרת שזה קל. זה לעבור דרך של גיהנום הרבה פעמים. אבל אם את מגיעה למערך הטיפולי הנכון, יש סיכוי".

לדברי לברון, "חייבים ללמוד לטפל בטראומה מינית. אנחנו חייבים לעשות משהו כחברה, ולא רק כשיש אירועים כאלה ואז כולם מתעוררים ומזדעזעים. זה משהו שצריך להיות בשגרה שלנו, נושא שצריך להיות על סדר היום הציבורי כל הזמן. זה מזעזע לא פחות כשילדה עוברת פגיעה מינית בבית שלה, וגם כשאדם מבוגר עובר פגיעה. זה חוצה מגזרים, מגדרים, גילים. זה בינינו ובתוכנו".

שרר אומרת כי "אני קמה כל יום מהמיטה ונלחמת כי אף אחד לא נלחם בשבילי. הייתי ילדה בת 13 בלי אף אחד, ואני לא יכולה לסבול את המחשבה שנשים וגברים מבקשים עזרה ואין מי שיעזור להם. יש לנו איזושהי מחשבה בראש שביום שנצטרך, בטוח יהיה מי שיעזור, ואם מישהו יעשה לנו משהו אז ישפטו אותו, יענישו אותו, יטפלו בנו. וברגע הזה, הכי כואב שזה פשוט לא קורה.

"זה הופך את העבודה שלי לקשה מאוד, כי אני נאלצת להסביר לאנשים שאני נלחמת על משהו שהם אומרים לעצמם בלב – אני לא צריך את זה. אבל כשהם צריכים את זה, אין להם את הכוח להילחם. המאבק הזה כל כך קשה, כי צריך לגייס אנשים למחשבה הנוראית שזה יכול לקרות גם להם. העובדה שאין שירות תפגע בהם יום אחד.

"הסטטיסטיקה נוראית. אף אחד לא רוצה לחשוב על זה, אף אישה לא רוצה להבין שאחת מתוך חמש נשים עוברת אונס, וזו יכולה להיות היא. אף אחד מהנשים שאני מדברת איתן לא רוצה להגיע לחקירת משטרה, לעימות, לחדר אקוטי, לבדיקה של ערכת אונס. אף אחת לא רוצה שהבת שלה תגיע למרכז הגנה, לחקירה של חוקר ילדים.

"אבל ליותר מדי מאתנו זה יקרה. אלפים בשנה יצטרכו את השירותים האלה, והסיבה שהממשלה יכולה להתעלם מזה היא שמי שצריך אותם הוא שבור, הוא לא יכול להילחם על זה ברגע הזה. זה המלכוד".

"אני יכולה להיות שמחה, אני יכולה להיות עצובה, אני יכולה להרגיש מנעד שלם של רגשות. אני יכולה לחשוב. אני יכולה לעשות את כל הדברים האלה שאנשים מתים לא יכולים לעשות", אומרת ד'.

"גם לכאוב זה משהו שאני יכולה לעשות, וזה משהו שכל זמן שחשבתי שאני מתה היה בדיסוננס מטורף. מצד אחד את מתה, מצד שני כל כך כואב לך – איך זה מתיישב בתוך ראש תקין של בן אדם? אני חושבת שכשנפרדים מהתפיסה הזאת, מרוויחים את כל קשת הרגשות האנושיים.

"אני אומרת את זה גם לאנשים סביבנו, שצריכים לראות אותנו, אבל גם לנשים שצריכות שייראו אותן. אני יכולה להעיד על עצמי שאני ממש ממש חיה, ומאחלת לכולם לחיות. אני מתעוררת בבוקר ויש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות ומעניינים אותי ושאני רוצה להספיק.

"אל תאמינו כשאומרים לכן שהנפש שלכן מתה. זה לא נכון. לפחות אצלי, בבסיס של כל ההתנהגויות ההרסניות של הפוסט טראומה היה רצון לא להיראות, שאף אחד לא יידע מקיומי. אלה התנהגויות שלקח לי הרבה שנים להיפטר מהן, ואני ממש מעדיפה את זה ככה. את זה תכתבי. תכתבי שהרבה יותר טוב לחיות".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf