newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

במקום להריע להסכם מסוכן, שהשמאל ילמד להקשיב לפלסטינים

ההסכם בין ישראל לאמירויות נתפר בדיוק לפי מידות הימין הישראלי, מכשיר את המשך הכיבוש ומשרת את האינטרסים הקיצוניים באזור. כל זה לא הפריע לשמאל הישראלי לחגוג, כי זרקו לאוויר את המילה החלולה "שלום"

מאת:

לא זו בלבד שאין כל בשורה בהסכם "השלום" בין מדינת האמירויות הערביות המאוחדות לבין מדינת ישראל, שאמור להיוולד מתוך ההסכמות בין נתניהו, טראמפ ובן זאיד, אלא שהוא מחזק את החזקים ומחליש את החלשים, נותן עוד כוח למנשלים וגוזל עמדות כוח מהמנושלים. בקיצור, הוא טוב להמשך הכיבוש ורע למאמצים לסיימו.

אסור ללכת שבי אחרי המלה "שלום". אם אתה עושה שלום עם הצד הכובש, אתה בפועל מחזק את אחיזתו בכיבוש ומגדיל, לא מקטין, את סכנת שפיכות הדמים. אני מודה שאני רגיש למלה זו, "שלום", ובכל פעם שאני שומע אותה אני רץ לבדוק מה מסתתר מאחוריה, ולא מסתפק במצג המוגש לפניי.

בן זאיד עוזר לנתניהו ולימין הישראלי, ישראל מסייעת לאמירויות בחיזוק השפעתה נגד התקוממות העמים הערביים נגד שלטונות עריצים. נתניהו, בן זאיד וטראמפ (צילומים: קובי גדעון, לע"מ, ודוברות הבית הלבן)

בן זאיד עוזר לנתניהו ולימין הישראלי, ישראל מסייעת לאמירויות בחיזוק השפעתה נגד התקוממות העמים הערביים נגד שלטונות עריצים. נתניהו, בן זאיד וטראמפ (צילומים: קובי גדעון, לע"מ, ודוברות הבית הלבן)

האסטרטגיה של הימין הישראלי, מימי שמיר לפחות, בנויה על משוואת "שלום תמורת שלום". הודאה בפה מלא שלא מחזירים "שטחים", ובמקומם מציעים לפלסטינים מגוון סוגי אוטונומית לבחירה. האחרונה שבהם הייתה תוכנית טראמפ, שגם היא משום מה קרויה "תוכנית שלום". במקביל, ישראל מקדמת מאמצים להגיע לנורמליזציה עם מדינות ערב, ללא פתרון לעניין הפלסטיני.

ההסכם בין ישראל לאמירויות תפור לפי מידותיו של הימין, ועם זאת זכה לשבחים מהשמאל הישראלי ומצד חוגים המתנגדים להמשך הכיבוש. יו"ר סיעת מרצ, תמי זנדברג, הודיעה שהיא "מברכת על ההחלטה לוותר על הסיפוח וללכת במקומו להסכם עם מדינה ערבית חשובה". במטה "העם נגד הסיפוח" הודיעו כי "נרשם ניצחון למחאה ולמאבק על השפיות. נורמליזציה עם איחוד האמירויות היא צעד ראשון בדרך הנכונה ליצירת הסכמים, גשרים והבנות". גם תנועת שלום עכשיו צייצה כי "ההסכם עם איחוד האמירויות הוא צעד נכון בכיוון הנכון".

ההתלהבות של המחנה הזה מההסכם נובעת משני טעמים: האחד הוא שההסכם מנע סיפוח והשני שכביכול מדובר בצעד לקראת השלמה ושלום. שני טיעונים אלה אינם מסתמכים על דבר במציאות.

ראשית, עניין הסיפוח ממילא כבר כמעט ירד לגמרי מעל הפרק בגלל שטראמפ גילה שהוא לא עוזר לו בבסיס התומכים האוונגליסטי, וזה הוריד את ההתלהבות שלו עד לגובה הדשא. במקביל הלחצים מצד ירדן, אירופה וגורמים פוליטיים וביטחוניים בישראל עשו את שלהם.

האמירויות אכן הודיעה לפלסטינים שהיא לוחצת בוושינגטון לביטול הסיפוח ומנסה לשכנע שתכנית טראמפ תישאר רלוונטית גם בלעדיו, וכי דוקא עם סיפוח היא תגווע. בהודעה הזו לא היה אפילו רמז ל"הסכם". האמירויות וסעודיה הבטיחו לאמריקאים להפעיל לחץ על ההנהגה הפלסטינית להסכים לנהל משא ומתן על בסיס תכנית המאה, תוך הגשת הצעות "תיקון". בכל מקרה תפקיד האמירויות בהקפאת הסיפוח היה שולי, וראוי גם להזכיר כי הסיפוח לא בוטל אלא נדחה, ולכן אין כאן הישג.

שנית, וזה חשוב יותר, הנוסחה אינה "שלום מקרב שלום". הגם שזה נשמע טוב, זה לא תמיד נכון, ובמקרה הזה לא נכון בכלל. הנוסחה המדויקת היא "שלום עם מדינות ערב, בלי שלום עם הפלסטינים, מרחיק את השלום הכולל". זהו ניסוח על דרך השלילה של יוזמת השלום הערבית, שאמנם סובלת מבעיות רבות, אך העיקרון שלה הוא פשוט: תמורת סיום הכיבוש, יהיה שלום עם כל מדינות ערב. זו נדוניה שהייתה אמורה לפתות את ישראל, שטענה כל הזמן שהבעיה היא שהעולם הערבי לא מוכן להכיר בה. למרות שישראל מסרבת ליוזמה, היא עודנה העמדה הרשמית של הליגה הערבית והמדינות הערביות.

מה עושה איחוד האמירויות? הוא הולך להסכם עם ישראל בלי סיום הכיבוש, מה שמחזק את עמדת הימין הישראלי שמעוניין במשך הכיבוש ובמקביל רוצה גם יחסי שלום עם מדינות ערב. ואם אפשר להגיע להסכמי שלום בלי לסגת מהשטחים הכבושים, אז למה לישראל לסגת? בשורה התחתונה, הסכם זה נותן לגיטימציה לכיבוש ולמפעל ההתנחלויות. הוא גובש בלי לדרוש קודם את סיום הכיבוש, ובכך קובע למעשה כי הכיבוש איננו מכשול לשלום.

ברור כי השלטון המושחת והתוקפני באמירויות לא חתם על ההסכם בגלל העניין הפלסטיני, אלא על חשבון העם הפלסטיני. מדינת בן זאיד הקטנה מלאה בכסף ומתנהגת כאימפריה ושולחת יד ארוכה ופושעת לתימן, לוב וסומליה. היא גם נמצאת בסכסוך גבולות קשה עם עומאן (שאינה עומדת כיום בתור להסכם "שלום"). העניין של בן זאיד בשיתוף פעולה עם ישראל לא נובע מרצון לסייע לעמים הסובלים, אלא כדי לשלוט בהם ולשלול את חירותם. מדינת האמירויות רוצה שישראל תעזור לה עם האמריקאים, ותיתן לה תעודת ביטוח אם הדמוקרטים יזכו בבחירות ויהיו שינויים במדיניות שיהיו למורת רוחו של בן זאיד.

אין אפילו מנהיג או אינטלקטואל פלסטיני אחד שלא התנגד להסכם, וזה לכשעצמו מסביר הכול. אחרי זה באים פרשנים, פעילים ופוליטיקאים מהשמאל הישראלי ומסבירים לנו שזה טוב לפלסטינים. עצתי פשוטה: קחו בחשבון מה הפלסטינים חושבים, לא רק מה אתם חושבים שעל הפלסטינים לחשוב

הצד השני של המטבע הוא שלא רק בן זאיד עוזר לנתניהו ולימין הישראלי, גם ישראל מסייעת לאמירויות בחיזוק השפעתה כמובילת מהפכת הנגד של התקוממות העמים הערביים נגד שלטונות עריצים. זה מה שהיא עושה בתוניסיה, בתימן, בסודן, בבחריין, במצרים ובמקומות אחרים. בן זאיד ונתניהו היו רוצים להעיף את אבו מאזן ולהמליך את מוחמד דחלאן במקומו. התקשורת הערבית מלאה ספקולציות בעניין זה.

אני בטוח שיש רצון כזה אצל שני הצדדים, אך בספק אם יש תכנית סדורה, ואם יש היא לא תצלח. תחת המטרייה של הימין האמריקאי המטורף, שני כוחות ריאקציוניים (סליחה על הביטוי המיושן, אבל מה לעשות שהוא מדויק) מגבירים שיתוף פעולה, עוזרים זה לזה ומחזקים את עצמם על חשבון עמי האזור. כיצד אפשר לתמוך בדבר כזה ולהישאר "שמאל", זה נשגב מבינתי.

ההסכם המתקרב פוגע בפלסטינים. אין אפילו מנהיג או אינטלקטואל פלסטיני אחד שלא התנגד לו, וזה כשלעצמו מסביר הכול. נתניהו וחבורתו ששו ועלזו, והמנהיגים הפלסטינים התפוצצו מזעם. אחרי זה באים פרשנים, פעילים ופוליטיקאים מהשמאל הישראלי ומסבירים לנו שזה טוב לפלסטינים. עצתי פשוטה: קחו בחשבון מה הפלסטינים חושבים, לא רק מה אתם חושבים שעל הפלסטינים לחשוב.

ד"ר ג'מאל זחאלקה, יו"ר בל"ד

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf