מחקר חדש: משרד החינוך מתעמר בהורים בחינוך המיוחד

מחקר חדש בחן לראשונה את התוצאות של הרפורמה בחינוך המיוחד שהופעלה בשנת הלימודים האחרונה. המחקר, בראשו עמד ד"ר שחר גינדי ממכללת בית ברל, בחן את חוויות ההורים בוועדות הזכאות שמפעיל משרד החינוך.

ממצאי המחקר מראים שהחוויה של רוב ההורים בוועדות קשה. הורים רבים חווים את הוועדות כתהליך בירוקרטי ומנוכר ואת חברי הוועדה כלא רגישים לצרכיהם. הכימות, מתן מספרים לרמת הקושי של הילדים, מעורר את הזעם הגדול ביותר.

בסיכום, החוקרים ממליצים למשרד החינוך לחזור ולאמץ אידיאולוגיה חברתית הומניסטית המבוססת על כבוד האדם, שברוחה נכתב דו"ח דורנר, שבחן את מערכת החינוך המיוחד בשנת 2009.

רפורמה של כסף ולא של שירות

משרד החינוך נדרש לרפורמה בחינוך המיוחד עקב העלייה הדרמטית במספר הילדים שאובחנו כילדים עם צרכים מיוחדים. בעשור שהסתיים בשנת 2019 גדל מספר התלמידים בחינוך המיוחד בקצב גדול פי ארבעה מאשר הגידול הטבעי במספר התלמידים בישראל.

ילד עם צרכים מיוחדים יכול ללמוד באחת משלוש מסגרות: בית ספר של חינוך מיוחד, כיתה מיוחדת הממוקמת בבית ספר רגיל, או תלמיד משולב בכיתה רגילה. מבחינה ערכית וחינוכית השילוב הוא הפתרון המועדף, שכן הוא נותן הזדמנות טובה יותר לתלמיד המיוחד להשתלב בעתיד בחברה. מנגד, השילוב הוא יקר הרבה יותר, משום שהתלמיד נזקק לסיוע אישי, שבבתי ספר של החינוך המיוחד ניתן לכלל התלמידים.

לגבי מיון הילדים, קבעה ועדת דורנר משנת 2009 שני עקרונות: מתן זכות בחירה להורים ולילד, ככל שניתן; ואימוץ העיקרון של "התקציב הולך אחר הילד", כך ש"תקציבו של כל ילד בעל צרכים מיוחדים ייקבע לפי אפיון תפקודו, ולא רק לקותו, ויופנה אל המסגרת החינוכית המסוימת שבה בחרו הוא והוריו כי יתחנך."

משרד החינוך טען כי הרפורמה שהונהגה בשנה האחרונה מיישמת את עקרונות דוח דורנר. אבל האמת היא אחרת. משרד החינוך שינה את הרכב הוועדות שקובעות היכן ילמד כל תלמיד. אם קודם לכן עמד בראשן עובד מנהל החינוך של הרשות המקומית, הרי בעקבות הרפורמה עומד בראשן עובד של משרד החינוך, ולנציגי המשרד יש רוב בוועדה. כך יכול המשרד לשלוט בצורה טובה יותר בהיקף התלמידים המופנים לשילוב, ובהיקף הסיוע שמקבל כל תלמיד משולב.

החלטות הוועדה מתרגמות לכסף. למשל, הוועדה קובעת את דרגת התפקוד של הילד, ובהתאם את מספר השעות שבהן הוא יקבל סייעת צמודה. ככל שהוועדה תקבע פחות שעות סיוע, יידרשו ההורים לממן מכיסם את שעות הסייעת הנוספות שהוא נדרש להן.

הכשל הוא ברור, שהרי החתול שומר על השמנת: ככל שהוועדה המורכבת מנציגי משרד החינוך "תצליח" לצמצם את היקף סל הסיוע הניתן לתלמידים המשולבים, כך היא "תצליח" לחסוך למשרד כסף.

בג"ץ קיבל את עמדת משרד החינוך

משרד החינוך כמובן הכחיש את הביקורת, כפי שפירטתי בכתבה נפרדת. בחודש יוני האחרון הגישה קואליציה של ארגונים והורים, בראשם "בזכות – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות", עתירה לבג"ץ בדרישה לשנות את הליך העבודה של ועדות הזכאות. משרד החינוך השיב כי יש בכוונתו לתקן את נוסח השאלונים, ולחדד את ההנחיות "המדגישות שיח מכבד ומקצועי" בחוזר מנכ"ל מעודכן שעתיד להתפרסם.

כמו כן, המשרד טען שאין מגבלה של מכסות, והעקרון הוא שכל "תלמיד שנמצא זכאי לשירותי חינוך מיוחדים יקבל את המענה המתאים לו". ב 12 ביולי קיבלו השופטים את עמדת המשרד ודחו את עתירת הארגונים וההורים. אולי המחקר החדש יסייע לתקן את העוול, שכן דבר אחד ברור מתוכו: משרד החינוך לא אימץ את הרוח ההומניסטית של דוח דרנר.

המחקר נערך על ידי ד"ר שחר גינדי וסגל המרצים במסלול לחינוך מיוחד במכללת בית ברל, בשיתוף התנועה לפסיכולוגיה ציבורית. מדובר במחקר איכותני המבוסס על ראיונות עם הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, שסיפרו על המפגש עם ועדות הזכאות של משרד החינוך. מתוכו אציג רק מעט מהדברים, כדוגמאות (הציטוטים להלן מתוך דוח המחקר).

תחושת ניכור ויחסי כוח בוועדות

מעל הכול בולטת תחושת הניכור הבירוקרטית שחווים ההורים. ההורה מגיע לוועדה בידיעה שהדיון הוא הרה גורל לעתיד ילדו, והוא נדרש, באופן טבעי, להגן על הילד. מנגד, חברי הועדה הם פקידים שמשרתים אינטרסים שונים, אינם מכירים את הילד מקרוב, ומסתמכים על הגדרות מכלילות בשאלונים, המכמתים ומקטלגים את הילדים לארבע דרגות מ-1 עד 4.

"שיסתכלו על הילד כילד ולא כמספר", אמרה אחת האימהות, "לעשות חשיבה משותפת עם כל גורמי המקצוע שעבדו עם הילד במהלך השנה, ולא לקחת צוות [וועדה] שלא מכיר אותו, ושעבורם הוא רק מספר".

ועוד: "היתה לי גם הרגשה כזה של שוק בשר, הרגשתי שהם כאילו מקשיבים לי בשביל להחליט אם הוא אחד או ארבע, אבל הם לא באמת מקשיבים לי […] הייתי ממש, ממש צריכה לעצור את הדמעות".

מרואיינים סיפרו גם על התנשאות מצד חברי הוועדה בניסיון להקטין ולבטל את עמדת ההורים: "הם טרחו להגיד לי: מה את כזו צעירה? את האמא? מה יש לך כזו ילדה גדולה?" אמא נוספת העידה שהרגישה שהיא צריכה להסביר למה היא חושבת שמגיע לילד שלה. "כאילו מישהו בוחר. נראה לך שאנחנו בוחרים שהילד שלנו יהיה בחינוך המיוחד?"

ההליך הבירוקרטי גובה מההורים מחיר רגשי כבד, שכן כדי לקבל את היקף הסיוע הנראה בעיניהם סביר, הם נדרשים להקצין את הקשיים של הילדים. זהו מהלך קשה, המחייב את ההורה להשפיל את ילדו בפומבי: "גם מבחינת המערך המשפחתי, אין לי שום אינטרס להפוך אותו עכשיו לילד […] כאילו עם איזה משהו קיצוני […] לא מתאים לי להיות שמה בכלל".

שיקולים תקציביים

הורים רבים מעידים כי הרגישו שהוועדות פועלות בהתאם למכסות תקציב שהמשרד הקצה ליושבי ראש הוועדות. "המערכת לא לטובתך, היא תמיד לרעתך […] חוק יבש ותקציב, זה מה שמעניין אותם ולא טובת הילד", העידה אחת האימהות.

הנה דוגמה למקח וממכר הנוצר כתוצאה ממדיניות משרד החינוך: מורה אחת סיפרה על מקרה שבו היה צריך להחליט אם ילד ילמד בכיתת תקשורת (כיתה מיוחדת בבית ספר רגיל) או כמשולב בכיתה רגילה. השיקול הכלכלי היה זה: "כיתת התקשורת מלאה, ואם יכניסו ילד תשיעי אז הוא [מנהל בית הספר] לא יקבל עוד כסף וזה לא כדאי לבית הספר, אז עדיף לשים את הילד מבחינת הרישום בכיתה רגילה, לקבל את הכסף עבור השילוב שלו, אבל בפועל הילד ישב בכיתת התקשורת וינצל את המשאבים של כיתת התקשורת ואת המשאבים הנוספים שבית הספר יקבל".

חברה באחת מוועדות הזכאות סיפרה על מקרה שבו קבוצה של הורים שנכנסו לוועדה עם ציון 2 מהשאלון המקדים (שנקרא בפי כל "שאלון ראמ"ה") יצאו עם ציון אפס – כלומר לא זכאים לסיוע כלל. "במשך תקופה מאוד ממושכת יושבי ראש הוועדות קיבלו הנחיות ליישר את העקומה… להנמיך את ציוני ראמ"ה".

חברה נוספת בוועדות סיפרה על הלחץ החזק המופעל על ראשי הוועדות מצד משרד החינוך. "אנחנו מודעים לכך שחברי הועדה הם בסיטואציה קשה של הנחיות מלמעלה, של 'אקדח על הרקה' להוריד את מספר הזכאויות… הם לא מודים בזה".

"ממצאי המחקר מצביעים על פער משמעותי בין הצורך הרב של ההורים בקבלת מידע, הכוונה, ייעוץ ותמיכה, ובין חוסר היכולת של מערכת החינוך ככלל וועדות הזכאות והאפיון בפרט לספקם", נאמר במסקנות המחקר. "בנוסף לפער זה הנחווה על ידי ההורים באופן שלילי ומכביד, הורים רבים מרגישים שהם נמצאים במלחמה על ילדיהם בוועדות הזכאות וששיקולים זרים, מערכתיים ותקציביים, עולים על שיקולים חינוכיים.

"בסיכומו של דבר, הורים רבים עוברים חוויה מכאיבה ומערערת בוועדות הזכאות והאפיון. ההורים שהשתתפו במחקר זה היו בעלי יכולות גבוהות ומעורבים מאוד בחיי ילדיהם, וניתן רק לשער את מידת המצוקה שחווים הורים שפניוּתַם ויכולותיהם נמוכות יותר."