newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כסף לאחיות, לא למכת"זיות

מאחורי הדרישה להפסיק להפעיל כוחות משטרה חמושים ובתי כלא עומדת אג'נדה חיובית. במוקד שלה נמצאת העברת משאבים חברתיים משיטור וכליאה להשקעות שימנעו מראש רבים מהמצבים שנענים כיום רק בדיעבד. והיא גם מתווה דרך אנושית להתמודד עם שינוי האקלים

מאת:

חודשים סוערים עוברים על עולמנו. מגיפת הקורונה חשפה קווי שבר עמוקים בחברה ובמערכות הכלכליות והשלטוניות. בארצות רבות, ובהן ישראל וארה"ב, הזעם הציבורי מתפרץ במידה חסרת תקדים.

המחאה שפרצה בעקבות הריגתו של ג'ורג' פלויד על ידי שוטר בארה"ב העלתה על סדר היום אג'נדה רדיקלית עם כותרת שעשויה להבהיל – ביטול המשטרה ובתי הכלא – אך היא דווקא מציעה חזון חברתי חיובי עמוק. חזון זה, שינוי פרדיגמה של ממש, מתכתב עם הדרישות של העובדות הסוציאליות והאחיות בישראל – ואף מתווה דרך אנושית להתמודד עם שינוי האקלים.

מפגינים יושבים מול מכת"זית משטרתית, במהלך הפגנה מחוץ למעון ראש הממשלה בירושלים, ב-18 ביולי 2020 (צילום אורן זיו)

הזעם הציבורי מתפרץ. מפגינים יושבים מול מכת"זית משטרתית, במהלך הפגנה מחוץ למעון ראש הממשלה בירושלים, ב-18 ביולי 2020 (צילום אורן זיו)

על פניו, הדרישה לביטול המשטרה (police abolition) נראית כדרישה שלילית – דרישה של "מה לא": להפסיק להפעיל כוחות משטרה חמושים ובתי כלא. אבל מאחורי הסיסמה הפשוטה עומדת היסטוריה עשירה של אקטיביזם והגות, ובבסיסה דרישה של קהילות מוחלשות (ובמיוחד שחורות) לשנות מהותית את היחס אליהן.

ביטול המשטרה, כמו הדרישה האחות לביטול הכליאה (prison abolition), הוא קצה הקרחון של אג'נדה חיובית, שבהחלט מפרטת "מה כן". במוקד שלה עומדת העברת משאבי החברה משיטור וכליאה להשקעה חברתית, שתמנע מראש רבים מהמצבים שנענים כיום רק בדיעבד בשיטור ובענישה.

לפיכך, הדרישות החיוביות מתחילות בדאגה לצרכים הבסיסיים של כלל האוכלוסייה – ובפרט של קהילות מוחלשות: מגורים לכולם, מזון לכולם, טיפול רפואי ונפשי לכולם, וכיוצא בזאת. בנוסף כוללות הדרישות – למשל כפי שמסכם אותן קמפיין #8toabolition – תחבורה ציבורית בחינם, בתי ספר איכותיים בלי תלות ברמת ההכנסה של השכונה, תכניות לטיפול באלכוהוליזם והתמכרויות (ללא כפייה וענישה), ועוד.

המשטרה כפי שאנו מכירים אותה היא אמנם הגורם הציבורי שאליו ניתן לפנות בשורה ארוכה של מצבי חירום, אבל את תפקיד זה יש לבזר לגורמים מקצועיים בשירות הציבור עם הכשרה ייעודית מתאימה.

במקרים של אלימות בקהילה ובמשפחה לדוגמה רצוי להתערב עם טכניקות של דה-אקסלציה (הרגעה ומניעת נזק) ועבודה סוציאלית. אין צורך להכניס אקדח לכל סיטואציה מתוחה או אלימה.

שוטר לשעבר מארה"ב העיד בטקסט נחרץ נגד המשטרה שכאשר עשה את העבודה הטובה ביותר שלו כשוטר, הוא עשה למעשה עבודה בינונית בתור עובד סוציאלי או פסיכולוג. לדבריו, רק במקרים נדירים מאוד ההכשרה והאקדח שלו באמת היו רלוונטיים. מוטב היה אילו אנשי מקצוע ייעודיים היו נקראים לטפל במקרים שכאלה, במקום לזרוק פקידים חמושים על כל חוליי החברה.

יש המתנגדים לכותרת "ביטול המשטרה", בטענה כי לאחר ביטול המשטרה כפי שאנחנו מכירים אותה, יהיה בכל זאת צורך גם בכוח חמוש שמזכיר את המשטרה. אבל התפקיד של כוח זה יהיה מצומצם בסדרי גודל מזה של המשטרה כיום, והצורך להתערבות מסוג זה צפוי להצטמצם בהרבה גם הוא בחברה שבה לא רווחת פשיעה הישרדותית וניתן מענה מוקדם והולם לבעיות של בריאות הנפש והתמכרויות.

איך שלא נקרא לאג'נדה הזאת, מדובר בלי הגזמה בשינוי פרדיגמה כולל ומהפכני. לכן לא פלא שהיא הוקצתה עד ממש לא מזמן לשוליים השמאליים ביותר של הציבוריות, ולא פלא שגורמים ממסדיים מנסים מאז תחילת מרד ג'ורג' פלויד למסמסה ולהחליפה בפלטפורמה "מתונה" ו"מציאותית" יותר של רפורמות במשטרה.

הבעיה היא שאין באג'נדת הרפורמות ל"שיפור המשטרה" שום דבר מציאותי או מתון. להיפך, מדובר בניסיון קיצוני ומנותק מהמציאות לתחזק את מערכת השיטור והכליאה על כל חולייה. על כך מלמדת ההיסטוריה.

לפחות מאז 1894 מחפשים בארה"ב פתרונות לבעיית האלימות המשטרתית. שוב ושוב, וביתר שאת מאז אמצע המאה ה-20, מוקמות ועדות ומנוסחות המלצות לרפורמות. הרבה מהן אף מיושמות, ולעתים אפילו נרשם שיפור כלשהו בתנאי הכליאה או ביחס של המשטרה לאזרחים.

אבל עצם העובדה ששוטרים בארה"ב ממשיכים לרצוח אזרחים באופן כמעט יומיומי, על אף הרפורמות האינסופיות, צריכה להתריע על הבעייתיות שבגישה הזאת.

מפגינים מול הבית הלבן בוושינגטון בעקבות רצח ג'ורג' פלויד (צילום: ג'ף ליווינגסטון CC BY NC ND 2.0)

יותר מ-120 שנה של רפורמות במשטרה. מפגינים מול הבית הלבן בוושינגטון בעקבות רצח ג'ורג' פלויד (צילום: ג'ף ליווינגסטון CC BY NC ND 2.0)

אם נקח לדוגמה את משטרת מיניאפוליס – זו שנתנה לשוטר דרק שובין להמשיך לשרת במשך כ-20 שנה עם רקורד הולך וגדל של תלונות על אלימות, ופיטרה אותו רק אחרי שהספיק לרצוח את ג'ורג' פלויד (בעוד חבריו לכוח עמדו מנגד והרחיקו אזרחים מודאגים) – נגלה שהיא כבר יישמה את ההמלצות שגיבש צוות מיוחד של ממשל אובמה לפני חמש שנים בלבד.

אחת המומחיות המשפטיות שלקחה חלק בגיבושן של אותן המלצות כתבה כבר בעצמה שכדי לשנות מהותית את המשטרה, צריך יהיה קודם כל לבטלה.

עם יותר מ-120 שנה של רפורמות, עוד ועוד קורבנות של אלימות המשטרה ובלי סוף באופק לבעיות החברתיות שהמשטרה אמורה להגיב אליהן, התפקיד של אג'נדת "שיפור המשטרה" בארה"ב מתבהר: לגרום לציבור לקבל את המשטרה על אף נזקיה, ולהימנע מהשינויים העמוקים יותר הנדרשים בשביל תיקון חברתי אמיתי. אם יש לה תפקיד אחר, היא בוודאי לא ממלאת אותו טוב במיוחד.

העיקרון המנחה: טיפול

גם אם נעמוד על ההבדלים בהיסטוריה ובאופיה של המשטרה בין ארה"ב לישראל, אג'נדת ביטול המשטרה רלוונטית ביותר למקרה הישראלי (ולכל מדינה מודרנית). את חשיבותן של הדרישות הללו להקשר הישראלי ניתן לזהות בהקשר של השביתות והמחאות הרבות השוטפות את רחובות הארץ בשבועות האחרונים.

מצד אחד, התקיימו כאן מחאות של עובדות סוציאליות ואחיות, שדרשו בדחיפות השקעה חברתית בדיוק מהסוג שאג'נדת הביטול קוראת לה. מצד שני, ישנה המחאה המתגברת נגד נתניהו, נגד השחיתות, ונגד הפקרת הציבור אל מול מגיפת הקורונה – הנענית באלימות משטרתית (ואלימות ימנית שבה תומכת המשטרה באדישותה).

הפגנת עובדים סוציאליים מול הכנסת, ב-25 ביוני 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

מעדיפים להשקיע בשיטור ו"ביטחון" על חשבון ביטחון חברתי בסיסי. הפגנת עובדים סוציאליים מול הכנסת, ב-25 ביוני 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ישראל, כמו ארה"ב, מעדיפה באופן סדרתי להשקיע בשיטור ו"ביטחון" על חשבון השקעה בביטחון חברתי בסיסי. עוד לפני המגיפה, השירותים הסוציאליים ומערכת הבריאות היו על סף קריסה, וכל דרישה לחזקם נענתה בשיקולים תקציביים כאלה ואחרים (אם בכלל) – בעוד עבור הצבא והמשטרה תמיד מוצאים תקציב, גם כשמדובר בסכומים גדולים בעשרות מונים.

אך נוסף על תיקון הגישה הבסיסית הזאת, יש לאג'נדת הביטול חשיבות נוספת בראייה קודמת, עם עין על משבר האקלים המתגבר עלינו לרעה. לא ראיתי הרבה איזכורים לקשר בין הדברים מאז תחילת מרד ג'ורג' פלויד, אבל אג'נדת הביטול שהועלתה על נס התחברה מיד עם הצעות שהציגה בעבר נעמי קליין – דווקא בתור מענה למשבר האקלים.

קליין, סופרת ועיתונאית קנדית-אמריקאית ביקורתית המתרכזת בעשור האחרון במשבר האקלים, קוראת לשינוי פרדיגמה דומה למדי: השקעה בכלכלה מטפלת על חשבון כלכלה אדישה ("growing the caring economy, shrinking the careless one").

קליין מציעה את הטיפול כעיקרון מנחה לעולם בצל משבר האקלים: הנגשת משאבים משותפים לקהילות, תוך דאגה לעולם ולבני האדם כאחד; הרחבת הסקטורים המטפלים של הכלכלה – חינוך, רפואה, עבודה סוציאלית, אספקת מזון – על חשבון סקטורים "אדישים" לאדם ולסביבה שתורמים רבות להרס האקלימי – כמו אנרגיה מדלקים מאובנים, פיתוח כלי נשק, ושימושם בצבא ובמשטרה.

כפי שמעירה קליין, לא רק שעבודות בסקטורים המטפלים נוטות להיות בעלות השפעה סביבתית נמוכה עד אפסית, ההשקעה בתחומים האלה נדרשת כדי שנוכל להתמודד עם השלכות שינוי האקלים באופן אנושי.

קריסת האקלים משמעותה הצטמצמות של האזורים בעולם שניתן לקיים בהם קהילות אנושיות, כך שבני האדם יצטרכו להצטופף בהדרגה לאורך העשורים הקרובים לשטח מועט יותר. יחד עם השטח, משאבים חשובים רבים כמו מים מתוקים יצטמצמו גם הם. אסונות טבע רבים, ובהם אפילו מגיפות, צפויים כולם לעלות בתדירותם, ואתם חוסר יציבות פוליטית וחברתית.

המשמעות היא שיש לתחזק את העמידות והחוסן (resilience) של קהילות לקראת הזעזועים הרבים שצפויים לכולנו בעשורים הקרובים. יש להיערך לקלוט פליטי אקלים רבים בערים שנותרות על כנן, לתגבר את היכולת של החברה לטפל בבעיות רפואיות ונפשיות של תושבים ותיקים ומהגרים כאחד, ולארגן מחדש את חלוקת המשאבים כך שכולם יוכלו להתקיים בכבוד.

אג'נדת הביטול, עם הקריאה לדאוג לדיור, מזון, רפואה וחינוך לכולם, תואמת בדיוק את הצרכים האלה. והצד השלילי שלה – ביטול המשטרה והכליאה – מצביע בדיוק על האלטרנטיבה.

הרי אם תמשך המגמה של השקעה מצומקת בסיוע חברתי וטיפול על גווניו והשקעה הולכת וגדלה בשיטור, מיגון, וחימוש, ברור גם כיצד ייענו הזעזועים של קריסת האקלים: ברמה בינלאומית, הגבולות יהפכו מבוצרים יותר ויותר, ופליטי האקלים ייהדפו בכוח.

דווקא בגלל ששינוי האקלים פוגע באוכלוסיות שונות באופן שונה, כל המאבקים השונים של קבוצות מדוכאות הדורשות יחס אנושי הם חלק ממאבק האקלים. נפגעי הוריקן קתרינה (News Muse CC BY-NC-ND 2.0)

צריך לתחזק את החוסן של קהילות. נפגעי הוריקן קתרינה (News Muse CC BY-NC-ND 2.0)

בתוך המדינות שמחזיקות מעמד יוקמו גבולות פנימיים בין המעטים בעלי המשאבים שזוכים להמשיך לחיות בתנאים אנושיים, ושאותם המשטרה תשרת, לבין ההמון המוזנח שהמשטרה עובדת להרחיקו.

קריסת האקלים משמעותה עולם שמשתנה מהר ועובר זעזוע אחר זעזוע. לא באמת ניתן לשמור על נורמליות בלתי-משתנה בתנאים כאלה. כל ניסיון לשמור על נורמליות כזאת לוקח אותנו לשינוי משמעותי בפני עצמו, אל עבר משטר שמנסה לשמר את הקיים למרות מחיר חומרי ומוסרי הולך וגובר, משטר שתשובתו לכך שמיליונים רבים הופכים מחוסרי בית היא להתבצר ולירות בהם – רק שלא יבואו אלינו.

העולם הפיזי משתנה, והחברה משתנה יחד אתו, בין אם נרצה או לא. אנו נאלצים לבחור רק איך ייראה השינוי בחיינו. את האפשרויות הגדירה כבר לפני 100 שנה רוזה לוקסמבורג: סוציאליזם או ברבריות. בהתאמה לימינו: אקו-סוציאליזם או אקו-פשיזם; כלכלה מטפלת או כלכלה אדישה; ביטול המשטרה או רפורמות בלי סוף.

השמות והסיסמאות רבים, המהות היא אחת: או שנדאג אחד לשנייה, או שנעסוק עד סוף ימינו במאמץ הסיזיפי והאלים לדאוג רק לעצמנו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf