newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה האנרכיסטים כל כך מפחידים את נתניהו?

המפגינים נגד ראש הממשלה הפכו בהתקפות שלו מ"שמאלנים" ל"אנרכיסטים" – שינוי רב משמעות, שמלמד כי נתניהו חושש הן מכושר ההתעצמות של המחאה והן מהמבנה חסר המנהיגות שלה. הרי הנהגה ברורה ומובחנת היא האמצעי שבו הוא משתמש מאז 2011 כדי לשבור מחאות

מאת:

בפוסט שפירסם ביום רביעי בשבוע שעבר, העוסק במחאת הקורונה, תקף ראש הממשלה, בנימין נתניהו, "קבוצות של אנרכיסטים שמטרתן הפרת הסדר הציבורי וערעור יסודות החברה הישראלית", קרא לכולם "לגנות אלימות באשר היא והסתה באשר היא", והדגיש כי "זה הזמן להתלכד".

קשה שלא לשים לב לשינוי שחל ביחסו של נתניהו למתנגדיו. בפוסט לא נכללו הגידופים הרגילים כנגד ה"סמול" הבוגדני, ונעדרו תיאוריות הקונספירציה חובקות העולם שבמרכזן "עמותות השמאל". עכשיו סימן נתניהו את מתנגדיו כסכנה לחברה הישראלית על ידי הוקעתם כ"קבוצות של כאנרכיסטים".

ראש הממשלה בנימין נתניהו, בישיבת קבינט, ב-28 ביוני 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

זיהה מגמה חדשה בדעת הקהל. ראש הממשלה בנימין נתניהו, בישיבת קבינט, ב-28 ביוני 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

האם יש משמעות לשינוי התיאור של מתנגדיו מ"שמאלנים" ל"אנרכיסטים"? ואם כן, מהו?

מצד אחד, אפשר לפטור את השינוי בתיאוריו של נתניהו כסגנוני בלבד, וכהדהוד של דברי נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, שיומיים קודם הגדיר את המפגינים נגדו כ"אנרכיסטים ששונאים את המדינה שלנו" – הדהוד שרק מדגיש את הזיקה ההדוקה של רוח בלפור לאלט-רייט האמריקאים.

מצד שני, נתניהו הוא מפענח חד עין של המציאות הישראלית. הבחנותיו הדקות והמדויקות מבוססות על ניטור קפדני ומתמשך של דעת הקהל, והזיהוי של תמורותיה משמש אותו להנדסת תודעה משוכללת, שבאמצעותה הוא מבטיח את שלטונו.

האם ההגדרה החדשה של מתנגדיו מלמדת שנתניהו זיהה מגמה חדשה בדעת הקהל הישראלית והוא מבקש להתמודד עמה על ידי שינוי אופן הדה-לגיטימציה שלהם? נראה שכן.

גל המחאה הנוכחי מתגלה בדפוס שניתן להגדירו כ"ריזומטי". ל"מחאה ריזומטית" כמו מחאת הקורונה אין מקור סמכות ברור, אין לה מסרים מחייבים, היא מגוונת, חסרת אופי אחיד, נובעת ממקורות שונים ומתפשטת לכיוונים בלתי צפויים.

חנה קים, ממובילות מחאת פתח תקווה, עמדה בסדרת ציוצים על השוני בין המחאות הקודמות נגד נתניהו לבין מחאת הקרונה. כך מתארת קים את רגע הגילוי של ההבדל: "דיון בקבוצה חדשה במחאה, והפעם: 'מעגלי שיח'. שותקת, שותקת, ואז מתפרצת ואומרת מה דעתי, ומגלה תוך זמן קצר שלא הבנתי כלום, ומה שנראה מעופף, היפי ולא הולם מחאות שהכרתי בעבר, הוא שיטה מצויינת לארגון, להענקת תחושת ביטחון ושותפות".

עוד מציינת קים כי ל"מחאה בבלפור, בערים אחרות, בגשרים ובצמתים ברחבי הארץ […] אין 'מובילים' ואין 'מנהיגים'. יש אזרחים ואזרחיות שמפגינים". והיא מדגישה, כי "אין לאף אחד שליטה על המחאה הספונטנית הזאת, היא פתוחה לכולם, ויקח זמן עד שתקשורת המיינסטרים תבין את זה".

אילן שריף מסכם את השירשור במסקנה: "מה שחשבנו פעם על מחאה – היום לא עובד. מה שמפחיד את הביביסטים זה 'חוסר הארגון', 'חוסר המנהיגים', וגיל המפגינים. קורה כאן משהו ברמה הטקטונית".

ואכן, האופי הריזומטי מקנה למחאה את עוצמתה. הוא מאפשר לציבורים שונים שאינם "שמאל" ושאינם בוגרי מחאות השחיתות לחבור אליה.

ביניהם ניתן למצוא ציבורים שהדחף שלהם לצאת ולהפגין נובע מהמשבר הכלכלי, שהוחרף על ידי גל האבטלה חסר התקדים שיצר סירובו של נתניהו לאמץ את "המודל הגרמני"; שכתחליף לביטחון חברתי הוביל ל"פתיחה" המופקרת של המשק; שהעלתה בחדות את רמת התחלואה; שהטיפול בה מאופיין בהפיכת שיקולים של בריאות הציבור למטבע עובר לסוחר בסחר-מכר הפוליטי-מגזרי.

חוששים מהיעדר ההנהגה

נראה אפוא שנתניהו השתמש במושג "אנרכיסטים" הן כדי לתאר את האופי הריזומטי של המחאה והן כדי לסמנה כבלתי לגיטימית, לאור כושר הספיחה הציבורי שמוביל להתעצמות האקספוננציאלית שלה בשבועות האחרונים.

אך החשש של נתניהו מהמחאה הריזומטית אינו נובע רק מפוטנציאל ההתעצמות שלה. חשש זה מונע בעיקר מהיעדר ההנהגה של המחאה. ביטוי לחשש זה נתן ד"ר גדי טאוב, אחד הדוברים הבולטים של הימין, שצייץ: "הולך ומתחזק הרושם שהאלימות היא המטרה של ההפגנות, לא התוצאה של ההפגנות. אין אף מבוגר אחראי בכל מחנה השמאל?"

מדוע מוטרד נתניהו מהעדר של "מבוגר אחראי במחנה השמאל", כלומר להפיכת המחאה מ"שמאלנית" ל"אנרכיסטית"?

הפגנה בכיכר פריז בירושלים נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו (צילום: אורן זיו)

כושר ספיחה ציבורי. הפגנה בכיכר פריז בירושלים נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ב-1 באוגוסט 2020 (צילום: אורן זיו)

נראה כי הסיבה לכך נעוצה בהיעדר הנהגה רשמית למחאה. בכך מסכל החידוש שבמחאה הריזומטית את המיומנות שרכש נתניהו בסיכול מחאות – החל מ-2011 – דרך פיצול הנהגותיהן.

במהלך גל המחאות, שנשכח בינתיים, שפרץ בקיץ 2018 (חוק הלאום, להט"ב, גז, נכים ועוד) הסבירה טל כרמון ב"דבר" כיצד "מפרק" נתניהו את המחאות המאיימות על שלטונו בארבעה צעדים.

השלב החשוב ביותר לדבריה הוא הצעד השלישי של "חיבוק המחאה": לאחר שהמחאה מגיעה לשיא, נתניהו מזמין את מנהיגי המחאה לפגישה, כאשר "כמובן שמי שמחליט מי מנהיג את המחאה זה נתניהו". בפגישה "עם ההנהגה שהוא הכתיר", קובעת כרמון, "נתניהו מפלג ומפרק את השותפות העדינה שנרקמה תוך כדי המחאה […] הוא מפרק ושובר את האמונה שאפשר יחד".

סתיו שפיר, ממובילות מחאת 2011, סיכמה לאחרונה באופן דומה את "שיטת החיסול האהובה על נתניהו": "ביד אחת לחבק את הכאב שהציפה המחאה, ובשנייה לחסל את מנהיגיה באמצעות שוחד פוליטי, ואם זה לא מצליח – באמצעות הכפשתם".

דבריה של שפיר מתמצתים את האסטרטגיה של פיצול הנהגת המחאה כאמצעי לשבירתה בניסיונות שחזרו ונשנו בקיץ 2011.

החשיבות שמייחס נתניהו להנהגה ברורה כאמצעי לשבירת המחאה מתחוורת מהדמיון והשוני בין "המחאה החברתית" ל"מחאת הקורונה". גם במחאה החברתית היה יסוד ריזומטי: היא שימשה מטריה לסדרי יום שונים ומנוגדים – מסוציאליסטים ועד ליברטריאנים – ואופי זה איפשר לקבוצות רבות לקחת בה חלק. דבר זה עימעם בהדרגה את המסר של הססמה המקורית של ההפגנות, "העם רוצה צדק חברתי", שזכתה לגירסה העוקצנית "העם רצה כל מיני דברים".

עם זאת, בניגוד למחאת הקורונה, במחאה החברתית היתה גם הנהגה היררכית – שאף זכתה לכינוי "השביעיה הסודית" – והיא היתה יעד לתמרוני השבירה של נתניהו.

הפגנה בזמן המחאה החברתית, ב-6 באוגוסט 2011 (צילום: דימה וזינוביץ / פלאש90)

היתה הנהגה היררכית. הפגנה בזמן המחאה החברתית, ב-6 באוגוסט 2011 (צילום: דימה וזינוביץ / פלאש90)

נראה שמאז פרוץ מחאת הקורונה נתניהו חתר לשחזר את האופי הדואלי – הריזומטי וההיררכי – של מחאת 2011, ורק הכישלון לעשות זאת הביא אותו להגדרתה כ"אנרכיסטית", משמע ככזו ששבירתה דורשת אמצעים שונים.

המהלך הבולט ביותר לייצר הנהגה למחאה היה הניסיון להפוך את אביר קארה – ממיסדי "השולמנים" ובעל עמדות ימין מובהקות וזיקה לממשלה – לפנים של המחאה, ניסיון שסוכל באיבו כשאייל ברקוביץ חשף שבמהלך ראיון טלוויזיוני התכתב קארה עם שר האוצר.

באופן דומה אפשר לפרש את מהלכו של יאיר נתניהו, שפירסם את שמות ופרטים אישיים נוספים של ראשי עמותת חוזה חדש – המהווה חלק מפסיפס המחאה – כניסיון לתת פנים למחאה ולשבור את אופיה הריזומטי. וכך גם הניסיון להפוך את אהוד ברק למי שעומד מאחורי מחאת "הדגלים השחורים" ומממן את פעולותיה, וכך גם ניסיונות נוספים.

למעשה, את מיומנות פירוק המחאות דרך פיצול הנהגותיהן שיכפל נתניהו גם בדרך בהרכבת ממשלתו הנוכחית, המבוססת על פילוג כחול לבן והעבודה-גשר-מרצ, וצירוף חלקים מהנהגותיהן – וניתוקן מציבור בוחריהן – לממשלה בראשותו.

על רקע זה אפשר בהחלט לראות בהצלחת המחאה לשמור על אופיה הריזומטי הישג. ואולם, בעובדה שככל שהמחאה היא יותר "אנרכיסטית" מבחינתו של נתניהו כך היא גם פחות "שמאלית", טמונה גם בעיה.

לכן, בהסתכלות קדימה, יש לעמוד – בייחוד מנקודת ראותו של השמאל הסוציאליסטי – על הכשלים הטמונים באופי זה של המחאה, שהעיקרי שבהם הוא הקושי למנף אותה למהלך פוליטי. בכך מעצימה מחאת הקורונה של 2020 בעייתיות שבלטה כבר במחאה החברתית של 2011 ובאחריתה.

על מקורותיה הכלכליים של בעייתיות זו ועל האפשרויות שטומן אופיה המעמדי של המחאה – כלומר, היותה מחאת ישראל אחת וחצי – להתגבר על קושי זה, במאמר הבא.

פרופ' דני גוטוויין מלמד בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf