צעירים חרדים בבלפור: מזדהים עם המסר, חוששים מהחילוניות

"לצערי, לא ראיתי כמעט חרדים ודתיים בהפגנה, אף שברור כי חרדים רבים מתחברים למסר הכללי וחושבים שימי שלטונו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, תמו" – אומרת אפרת פינקל, עיתונאית חרדית שהשתתפה בהפגנה במוצאי שבת.

לדברי פינקל, "אולי המיתוג המאוד שמאלי של ההפגנות השאיר אותם בבית. אבל גם הפגנה פוליטית יכולה להכיל ציבורים רחבים יותר, ולא להסתפק ב-10,000".

פינקל לא הסתפקה בעמידה מהצד, והכינה שלט: "מחפשת שידוך", שאתו הצטלמה וכבשה את הרשת. לטענתה, במחאה הזאת לכל אחד מותר לבטא את אשר לבו או לבה.

משתתפים חרדים נוספים, בעיקר גברים צעירים – בחורי ישיבה שכעת מושבתים מהמוסדות – אוהבים את ההומור והיצירתיות שנושבים ברוחה של המחאה הקיצית. "בלי לשרוף פחים, בלי צעקות של 'נאצים' ו'געוולד'. אני התחברתי", אומר לי אחד מהם.

הם לא רבים, אך בולטים בלבושם המגדיר – חולצה לבנה, מכנסיים כהים, כיפת קטיפה לראשם. הם מעדיפים לא להסגיר את שמות הישיבות שלהם, אך מוכנים לדבר. "באתי כדי לראות, זה מעניין ושונה", אומר אחד מהם, שמחזיק בידו סמארטפון ומצלם במרץ. את התמונות והסרטונים יעביר לקבוצות חברים בוואטסאפ.

סבתא, בשבילך pic.twitter.com/6Ewwo1kGp1

— Efrat Finkel (@EfratFinkel) August 1, 2020

"אני גם מזדהה עם המפגינים. יש פה הרבה צעירים שלא יודעים מה יהיה אתם, מה עם העתיד. זה משהו שמשותף פה לכולנו", הוא אומר. עם זאת, הוא מדגיש כי "אני לא מרגיש שייך. זו הפגנה של חילונים. כולם פה מאוד שונים ממני. אני מעדיף לעמוד מהצד".

לא בכדי החרדים מזדהים בעיקר עם הדאגה לעתיד מתוך כל המסרים המרובים שיש במחאה הזאת. בשביל זה לא צריך מערך הסברה אידיאולוגי או ביקור בשטחים, תודעה פמיניסטית, הבנה בשיטות כלכליות או חרדה ליסודות הדמוקרטיים. בשביל הדאגה לעתיד מספיק להיות בחור ישיבה בתקופת הקורונה – הסכנה ברורה ומיידית.

ח"כ ישראל אייכלר, למשל, קונן בטור השבועי בעיתון הבית שלו "המחנה החרדי" (ששייך לחסידות בעלז שאותה הוא מייצג שנים רבות בכנסת) על חורבן עולם הישיבות בצל הקורונה, ואף מזכיר את החרדים שמגיעים להפגנות מול בלפור כדוגמה לכך.

אייכלר כותב: "בימים אלה שעם ישראל מתאבל על חורבן בית המקדש ומתנחם בתקוה 'נחמו בכפליים', חובה להתאבל גם על חורבן עולם התורה והישיבות והחינוך בעקבות הקורונה. גדולי תורה ורבנים ומחנכים שנמצאים ממש קרוב אל החלל שנוצר, בחצי שנה בלי תורה, בלי תפילה, בלי משמעת, אומרים שאם לא נתעשת מיידית ונחזיר את חיי התורה והיהדות על מקומם, עלול להיות חלילה מאוחר מדי עבור תלמידים רבים מדי.

"עכשיו כבר מזהירים כל המחנכים כי אלפי בני תורה נראים משוטטים בחוצות ואין להם רועה. בהפגנות השמאל הפרועות לשמצה נראו חולצות לבנות, שבאו מסקרנות של שעמום למקומות שמעולם לא נראו שם. אמנם מדובר בקומץ קטן, שבלט בצבע הלבן, אבל זה קו אדום שזוהר ומזהיר אותנו על מה שקורה לנפשם של צעירים, שאבדו את 'בית היוצר לנשמת האומה' כפי שהיו מי שכינו את הישיבות.

"לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה מוצא עצמו עולם הישיבות בפני צומת דרכים. כיצד ממשיכים הלאה? איך דואגים שלפיד האש חלילה לא יכבה חלילה? מה עושים על מנת שהנגיף לא יפגע ברוח, מלבד מה שהוא תוקף את הגוף?"

אייכלר מאשים, שלא במפתיע, את הטכנולוגיה, אך ממשיך להסבר נוסף ואידיאולוגי יותר: "בעיה נוספת שהתעוררה היא בעיית המשקל והיחס הראוי לסמכות המשטר החילוני בחיינו. עד הקורונה היה ברור לכל בחור ישיבה מי מחליט עבורו, וזה לא היה המשטר החילוני. פתאום הגיעה המגיפה, וכעת מי שמחליט עבורו מאין לבוא ולאן ללכת היא המדינה.

"למדינה יש סמכות חוקית לסגור אותו בסגרים, לסגור את בתי הכנסת והישיבות, לקבל החלטות ולאכוף אותן בקנסות ומכות ממש. לראשונה רואה בחור הישיבה את הוריו מצפים מדי ערב לשמוע את הודעתו של מנכ"ל משרד הבריאות, משל היה מדובר בשיעור של אחד מגדולי ראשי הישיבות, להבדיל. כל זה מערער את עולמו הפנימי".

משבר רעיוני

בתוך אווירת הישראליות שנושבת גם במיינסטרים החרדי, אייכלר נחשב לסמן מתבדל גם בימים כתיקונם. נאומיו חוצבי הלהבות נגד המדינה החילונית מוכרים כבר מימיו כפובליציסט, עת התנצח על המסך הקטן (שנעדר מביתו) עם חילונים מושבעים כטומי לפיד ואמנון דנקנר בתוכנית "פופוליטיקה". לפיד ודנקנר כבר אינם בין החיים, אך אייכלר ממשיך לתקוף את החילוניות ואת הערכים שקידמו גם מעל בימת הכנסת, כמנוגדים לכל הקדוש והיקר לו.

עם זאת, גם הרבנים מהזרם הליטאי מביעים דאגה מהמצב ומנסים להציע פתרונות פרקטיים, כמו מוקד החירום של "ועד הישיבות", בשיתוף ראשי הישיבות ורבני הקהילות, לסיוע לתלמידים שהישיבות שבהן למדו נסגרו או צימצמו פעילות.

אחד מהרבנים האלה, הרב צבי כהן, אף אמר כי "זו ממש רעידת אדמה בעולם הישיבות. הבעיה אינה רק הנושרים. גם מי שעדיין נמצאים בישיבות רואים עליהם שינוי, אם בשיח או בהתנהגות וכדומה. אין ספק שעולם התורה נמצא באחת משעותיו הקשות. עולם הישיבות במשבר, וזו לא בדיחה".

כזכור, הרב חיים קנייבסקי, מנהיג הזרם הליטאי ומי שנחשב לגדול הדור – הסמכות העליונה- בקרב החרדים כולם, התנגד נמרצות לסגירת הישיבות בעקקבות הקורונה, במהלך חסר אחריות בריאותית שגרר ביקורת קשה גם כאן. אך ההגיון שעמד מאחורי התנגדותו מוכיח את עצמו בריבית קצוצה: בלי הישיבות, החרדים הצעירים מוצאים את עצמם מול שוקת שבורה.

הנקודה שהעלה אייכלר נוגעת לא רק למעטפת, אלא גם למהות. הוא לא קובל רק על היעדר מסגרת לימודית או גישה לטכנולוגיה, אלא מתייחס למשבר רעיוני שנוצר כשהמדינה החילונית מוכרת כריבון במובן היומיומי והעמוק שלה. דבר זה מערער על הסדר הקיים והמוכר, שבו המדינה היא סוג של ספק שירותים, אך בשום אופן לא מתווה דרך.

בתקופת חג הפסח הדבר קיבל ביטוי משמעותי כאשר בני ברק נאלצה להיכנס לסגר, וראש העיר הזעיק אנשי צבא לסייע לו בניהול האירוע. בפעם הראשונה הוצפה בני ברק בחיילים – שהתקבלו בזרועות פתוחות וגילויי חיבה. חסידי הישראליות הדביקה ראו באירוע הגשמת חזון נבואי כמעט, ודיבררו אותו מעל כל במה. גם במות חרדיות.

הצעירים החרדים שבאו ספק לצפות, ספק להשתתף בהפגנה ליד מעון ראש הממשלה בבלפור לא מסבירים את עצמם במונחים של משבר זהות. אך בין השורות ניתן להבין שקו השבר אצלם לא עובר בין ימין לשמאל, אלא בין דרך החיים שהם מכירים לבין החילוניות המוחצנת של המחאה הזאת.

הם דומים לבני גילם בחרדה שהם חשים מחוסר הוודאות ובתחושת המיאוס שקשה להם להגדיר. את הטור של אייכלר הם כנראה לא קראו, ואם היו קוראים לא היו מזדהים.

"אני לא פה כי אני חרדי. אני פה כי אני צעיר, כי זה מעניין וקורה פה משהו והגיע הזמן שמשהו ישתנה", מסכם בן שיחי בחיוך מבוייש וחבריו מהנהנים בהסכמה. לשאלתי אם יבואו גם מחר הם עונים במשיכת כתף, אולי.