כך משמשות האשמות שקריות באנטישמיות לפגיעה בחופש הביטוי

הימין האמריקאי מזדעק כנגד עמדות פרוגרסיביות שקוראות להגביל את חופש הביטוי ומכנה אותן בשם "תרבות ביטול". אך בו בזמן משתמשים נציגיו באנטישמיות ככלי לדיכוי ביקורת על ישראל, באמצעות הגבלת חופש הביטוי וביטולם של מי שמביעים אותה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בשבועות האחרונים, התקשורת הממוסדת בארה"ב מקיימת דיון סוער בעקבות מכתב פתוח שפורסם ב"הארפר'ס מגזין", שמזהיר כי העיסוק העכשווי בסוגיות של צדק גזעי וחברתי מוביל לאווירה של חוסר סובלנות שמסכנת את חופש הביטוי ושמתלווה אליה דבר שזכה לכינוי "תרבות ביטול".

בדיון הזה חסרה באופן בולט דינמיקת הכוחות הפעילים שקובעים את גבולות השיח המקובל, כמו גם האופן שבו הגבולות האלה משמשים ככלי נשק כדי "לבטל" אחרים.

 מחאת סטודנטים לצדק בפלסטין באוניברסיטת ברקלי, ב-23 בספטמבר 2014 (צילום: Ariel Hayat, CC BY 2.0)

מחאת סטודנטים לצדק בפלסטין באוניברסיטת ברקלי, ב-23 בספטמבר 2014 (צילום: Ariel Hayat, CC BY 2.0)

ההתעלמות הזאת בולטת במיוחד בכל הנוגע להאשמות באנטישמיות. למשל, אחרי שפיטר ביינרט פירסם מאמרים ב"ג'ואיש קורנטס" וב"ניו יורק טיימס" החודש שתומכים במדינה דו-לאומית לישראלים ולפלסטינים, פרופסור אמריטוס אלן דרשוביץ מבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד פירסם מאמר תגובה ב"ניוזוויק" שכותרתו "הפתרון הסופי של ביינרט: סופה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי".

ההשוואה שעשה דרשוביץ בין שוויון יהודי-פלסטיני לבין הג'נוסייד הנאצי אינו רק מגוחך – הוא ניסיון להשתיק יהודי אחר באמצעות האשמה חסרת בסיס באנטישמיות.

לא סביר שמישהו מאמין ברצינות שביינרט שונא את העם היהודי או מבקש לסכן אותו, ועדיין כמה מבקרים הטיחו בו האשמות דומות. במכתב למערכת שפורסם ב"ניו יורק טיימס", סגן מנהל הליגה נגד השמצה, קן ג'ייקובסון, עצר רגע לפני שכינה את ביינרט אנטישמי, וטען כי ביינרט לכל הפחות "משחק לידיהם של אנטישמים".

האשמה דומה נשמעה לאחרונה כשקייטלין פלאנגן, כותבת קבועה ב"אטלנטיק", רמזה כי אימאני גנדי, עורכת בכירה ב-Rewire.News, אמרה אמירה אנטישמית כשצייצה שכמה אנשים בתקשורת "יושבים שבעה על בארי ווייס". הציוץ של גנדי היה תגובה לטענה של פלאנגן שההתפטרות של עורך הדעות של ה"ניו יורק טיימס" היתה "אחד מהסיפורים התקשורתיים הגדולים של השנים האחרונות". פלאנגן מחקה בסופו של דבר את הציוץ אחרי שאנשים ציינו בפניה כי גנדי היא גם שחורה וגם יהודיה.

האזכורים האוטומטיים של האנטישמיות מנסים לעשות דבר אחד: להשתיק אנשים, בין אם באמצעות גרימת פיטוריהם או תיוג שלהם ושל הרעיונות שלהם כלא לגיטימיים, או במלים אחרות – ביטולם. ההאשמה הזאת עולה לעתים כל כך קרובות ובצורה כל כך יעילה, בגלל שקיים כמעט קונצנזוס מקיר לקיר שאנטישמיות היא קו אדום שאסור לחצות.

donate

עם זאת, בבחינה עמוקה יותר מתבהר שההאשמות האלה מופנות לעתים קרובות לאנשים בעלי צבע אחרי שהם מותחים ביקורת על ישראל. אלה כוללים את חברות הקונגרס רשידה טליב ואילהן עומאר, שתי הנשים המוסלמיות הראשונות שמכהנות בבית הנבחרים, ומרק למונט היל, שפוטר מ-CNN ב-2018 אחרי שקידם "פלסטין חופשית מהים עד הנהר".

המגמה הזאת הגיעה אפילו לאנג'לה דייויס, שב-2019 נלקח ממנה פרס זכויות אדם שקיבלה (ובהמשך הוחזר) ממכון זכויות האדם של בירמינגהם, ככל הנראה בגלל תמיכתה הגלויה בזכויות הפלסטינים.

משתמשים ביהודים כדי לבטל אחרים

ההאשמות האלה באנטישמיות מוטחות גם כשאנשים בתוך ממשלת ארה"ב או שקשורים אליה מעלים שוב ושוב רמיזות וסמלים אנטישמיים. בין אלה ניתן למצוא את קמפיין הבחירה מחדש של הנשיא דונלד טראמפ שמפרסם תמונות עם איקונוגרפיה נאצית בפייסבוק; רפובליקאים כמו מאט גץ ועורך דינו של טראמפ רודי ג'וליאני מפיצים תיאוריות קונספירציה אנטישמיות על ג'ורג' סורוס; והאתר הרשמי של המפלגה הרפובליקאית קורא לג'ו ביידן "בובה על חוט" של הסנאטור ברני סנדרס ו"השמאל הרדיקלי".

ההאשמות באנטישמיות מאפשרות למאשים להימנע מהתוכן הממשי של הדיון ולנקוט בעמדה שנראית כמו יתרון מוסרי. בארי ווייס ידוע בפרקטיקה הזאת, מהובלה של קמפיין באוניברסיטת קולומביה בזמן שהיה סטודנט בה לפגיעה בקריירה של מרצים ערבים בגלל עמדותיהם בנוגע לציונות, ועד להבלטה לאחרונה של האשמה שקרית בשנאת יהודים שכוונה לקריקטוריסט היהודי אלי וואלי.

בצורה דומה, בסתיו שעבר קבוצת סטודנטים בבארד קולג' מחו מחאה בלתי אלימה בפנל שבו השתתפה רות ויסה, מרצה בהרווארד שיצאה לגמלאות עם מוניטין של הערות גזעניות נגד ערבים. את הפנל הנחתה עורכת הדעות ב"פורוורד", בתיה אונגר-סרגון, שפירסמה אחרי האירוע טור שהאשים את הסטודנטים – רבים מהם יהודים – באנטישמיות, והטיחה האשמה דומה במשתתף נוסף בפנל – מחנך יהודי שחור, שתמך בחופש הביטוי של הסטודנטים. ההאשמות האלה נסתרו באופן ישיר על ידי אנשים רבים שנכחו באירוע, אך גרמו נזק גדול ללגיטימיות של האנשים שאליהם הופנו.

הסוג הזה של תרבות ביטול הוא בדיוק הטקטיקה שבה משתמשים הרפובליקאים, שמקבלים רוח גבית מהנשיא טראמפ, נגד הדמוקרטים בשנים האחרונות. ב-14 ביולי, חבר הקונגרס הרפובליקאי סקוט פרי ו-11 רפובליקאים נוספים כתבו מכתב למזכיר המדינה מייק פומפאו שבו כינו את הדמוקרטים "אנטישמים" בגלל התנגדותם לתוכנית הישראלי לספח חלקים מהגדה המערבית הכבושה.

פרי אמר כי "בקרוב תקבל מכתב שמותח ביקורת על כל סיפוח אפשרי באזור יהודה ושומרון", כשהוא משתמש בטרמינולוגיה המועדפת על הימין הלאומני והדתי בישראל והימין הציוני בארה"ב, כולל ציונים נוצרים, לתיאור השטחים הכבושים. "אנחנו מבקשים ממך לדחות את האנטישמיות הבוטה שעומדת מאחורי המכתב הזה". לפי הלוגיקה הזאת, חלק משמעותי מאוכלוסיית ישראל, כולל כמה מהמומחים הביטחוניים הבכירים במדינה, הם אנטישמים.

הפגנה בכיכר רבין חחת הכותרת "לא לסיפוח וכן לכלכלה ולביטחון", ב-23 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

הפגנה בכיכר רבין חחת הכותרת "לא לסיפוח וכן לכלכלה ולביטחון", ב-23 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

המכתב, שקרא לממשלת ישראל להציב תנאים לסיוע לישראל אם היא תממש את תוכנית הסיפוח שלה, היה יוזמה של חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, וחתם עליו בין השאר גם הסנטור ברני סנדרס היהודי. בדומה, דמוקרטים יהודים אחרים כמו הסנטור צ'אק שומר וחבר הקונגרס ג'רולד נדלר הביעו התנגדות לסיפוח במכתב משלהם. לעומת זאת, על המכתב של פרי לא חתם אפילו רפובליקאי יהודי אחד.

ממשל טראמפ השתמש שוב ושוב בתמיכה הפוליטית של הנשיא בישראל כדי להאשים את המפלגה הדמוקרטית ומבקרים אחרים באנטישמיות. בתחילת החודש האשים השליח המיוחד של משרד החוץ האמריקאי למעקב ומאבק באנטישמיות, אלאן קאר, את קבוצת הלובי הפרו ישראלית השמאלית ג'יי סטריט בשימוש ב"דימויים" ו"תיאוריות קונספירציה" אנטישמיים בקמפיין שלהם נגד הסיפוח, שהציג תמונה של טראמפ, ראש הממשלה בנימין נתניהו, ג'ארד קושנר, שגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן, וג'ייסון ד. גרינבלאט, שהיה בעבר האיש הבכיר של טראמפ לענייני ישראל והפלסטינים.

בתמונה נראים שני המנהיגים שאחראים על מה שכונה "עסקת המאה" לצד צוות הסיפוח של טראמפ. הטענה של קאר כי השימוש שג'יי סטריט עושים בתמונה הוא אנטישמי מראה עד כמה רחוק הלכה הפיכת האנטישמיות לנשק: אנשי ימין בעמדות כוח, בין אם הם יהודים או לא, מרגישים חזקים מספיק כדי להאשים את מי שהם רוצים בגזענות אנטי-יהודית, רק בגלל הפוליטיקה הפרוגרסיבית שלהם.

קאר לא יאבד את עבודתו. אבל מוקדם יותר השנה, מורה יהודי בבית הספר התיכון האליטיסטי פילדסטון בברונקס פוטר בגלל הבעת עמדות אנטי-ציוניות ותמיכה בחרם על ישראל. ארה"ב סירבה לתת לעומר ברגותי, מראשי תנועת החרם, להיכנס אליה. סטיבן סלטיה, מרצה פלסטיני-אמריקאי, לא קיבל קביעות באוניברסיטת אילינוי באורבנה-שמפיין בגלל ציוצים שמתחו ביקורת על המתקפה של ישראל בעזה ב-2014. הארגון המשפטי פלסטין ליגל תיעד 1,494 מקרים של צנזורה על קמפיינים פלסטיניים בארה"ב בין 2014 ל-2019.

מעבר לדוגמאות הפרטיות האלה, מתפתחת בארה"ב גם מסגרת משפטית שמיועדת לדכא את חופש הביטוי במדינה. ב-32 מדינות בארה"ב יש כיום חוקים נגד BDS שאוסרים על המדינות לעשות עסקים עם קבלנים שמחרימים את ישראל, במידה מסוימת מכיוון שלהחרים את ישראל נקבע כאקט אנטישמי.

ב-32 מדינות בארה"ב יש חקיקה נגד חרם על ישראל. הפגנה בקריאה לחרם על ישראל (flickr/ Stephanie Law CC BY-NC 2.0)

ב-32 מדינות בארה"ב יש חקיקה נגד חרם על ישראל. הפגנה בקריאה לחרם על ישראל (flickr/ Stephanie Law CC BY-NC 2.0)

זהו למעשה חוד החנית של ההתקפות על חופש הביטוי בארה"ב. אחרי הכל, מה זה ביטול תרבות אם לא היכולת לגרום למישהו לאבד את עבודתו או את חופש התנועה שלו?

אנטישמיות היא עדיין איום ממשי. הדימויים האנטישמיים הוותיקים שמציגים את היהודים כאנשי צללים חורשי רעה ששולטים בתקשורת, במגזר הפיננסי או ב"סדר עולמי" כלשהו עדיין נמצאים עמנו.

עם זאת, המעשיות האלה קיימות לצד שימוש גובר של אנשי ימין – ומעל כולם אלה שנמצאים בשלטון – בתיוג של יהודים כקורבנות נצחיים שיש להגן עליהם, בו בזמן שאותם אנשים בדיוק משתמשים במקומות אחרים בדימויים האנטישמיים הוותיקים. באופן כללי, ההאשמות האלה באנטישמיות – בעיקר בכל הנוגע לישראל – משמשות להשגה של הון פוליטי, גם אם המחלוקת שבמסגרתה הן מוטחות אינה קשורה לאיומים ממשיים על יהודים.

שימוש בתווית האנטישמיות בצורה כל כך עמומה וחופשית לא רק פוגעת בחופש הביטוי, אלא גם מקשה יותר ויותר על זיהוי של איומים ממשיים על יהודים ועל המאבק בהם. הפיכת האנטישמיות לכלי נשק אינה רק "מבטלת" פעילים למען זכויות הפלסטינים ולא מבטיחה את שלומם של יהודים; היא גם משתמשת ביהודים כדי לבטל אחרים.

מרב זונשיין היא עיתונאית ועורכת, שכותבת על ישראל-פלסטין ותפקידן בפוליטיקה האמריקאית. הכתבה פורסמה במקור במגזין 972+. תרגום: יונית מוזס

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
דגלי ארה"ב, איחוד האמירויות, ישראל ובחריין על חומות העיר העתיקה בירושלים, ב-15 בספטמבר 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

דגלי ארה"ב, איחוד האמירויות, ישראל ובחריין על חומות העיר העתיקה בירושלים, ב-15 בספטמבר 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אנו הפלסטינים זקוקים לכוח פוליטי חדש שמדבר על צדק ושוויון

ההסכמים בין שלוש מדינות האפרטהייד ישראל, איחוד האמירויות ובחריין, מחייבים שינוי עמוק באסטרטגיה הפלסטינית, ומעבר להתמקדות בטיפוח היחסים עם ארגוני חברה אזרחית. פריצת דרך כזאת תושג באמצעות בניית תנועת שמאל פלסטינית חזקה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf