המוסיקה הקלאסית בישראל זקוקה למכונת הנשמה

באחת הסצנות בסרט "גט" של רונית ושלומי אלקבץ, עומדת ויויאן אמסלם, הגיבורה, בבית הדין הרבני. היא לרגע מתנתקת מהסיטואציה הטכסית-גרוטסקית שנכפתה עליה, וכמו חולמת בהקיץ, שולחת יד לשיערה האסוף בקפידה ומפזרת אותו. קצפם של הרבנים עולה באותו הרגע: צלם בהיכל, אישה מורדת שמעזה ולא מתביישת להיחשף ולהשתחרר כך, כמו שכחה את מקומה ומעמדה.

הסרט, שזכה להערכה והכרה בארץ ובעולם, מספר סיפור מקומי, מציאותי מאד, ונותן ביטוי לעוול שנעשה לנשים על-ידי הממסד הרבני והחוק בישראל. הסרט מסמן, במידה רבה, את שיאו של ה"גל החדש" בקולנוע הישראלי: עשייה קולנועית שהחלה להתפתח ולפרוח בעקבות חקיקת חוק הקולנוע ב-1999, המעגן הבטחה תקציבית לעשייה המקומית וטיפוח קשרים בין-לאומיים. רשת הבטחון הזו אפשרה לקולנוע הישראלי לבטא קולות שבקושי נשמעו בו עד אז: כך הפכה טרילוגיית ויויאן אמסלם של האחים אלקבץ לייצוג הפריפריה החברתית שכמוהו טרם נראה בישראל ולקול מובחן ועוצמתי שהדהד גם מחוצה לה.

לא קיים היום שום חוק מוסיקה שמעגן תמיכה בעשייה מוסיקלית מקומית. מוסיקאים מכפיפים את עצמם, לא פעם, לכוחות השוק וטעם הקהל, כשקובעי מדיניות אמנותית חוששים לקחת סיכונים תוכניים וסגנוניים.  במוסיקה הקלאסית, הקהל וגופי הביצוע מורגלים בביצוע מוסיקה קונצרטית שמשתרעת מבאך ועד מאהלר, ואם כבר יש יצירה ישראלית בתוכנית הקונצרט, היא מופיעה כמנת פתיחה 'אקזוטית' בין להיטים קונצרטיים בטוחים. גם האנסמבלים למוזיקה בת זמננו, על אף שנותנים ביטוי ניכר יחסית ליוצרים מקומיים, מפנים את מיטב מרצם לייבוא האוונגרד המערבי לכאן.

באופרה הישראלית המצב לא שונה: בעוד שבית האופרה היוקרתי והשמרני-יחסית בברלין, הדויטשה-אופר, בחר להעלות בנובמבר האחרון אופרה חדשה, אקוסטית-אלקטרונית, של המלחינה הישראלית חיה צ'רנובין, אצלנו הרפרטואר הסטנדרטי נטחן עד דק, מספק לקהל בדיוק את מה שהוא מכיר, מצפה ויודע. כך, הגטאות האסתטיים עומדים בעינם, כמו נידונו להישאר קפואים בתחילת המאה ה-20; ובאומת הסטארט-אפ והחדשנות היחס למוסיקה אמנותית-מקומית נשאר תקוע בימי הסוס, העגלה והגמל.

המוסיקה האמנותית המקומית נמצאת, אם כן, בכלא כפול: היעדר תקציבים ותמיכה מוסדרת מחד, ומאידך קיבעונות אסתטיים מושרשים היטב. שתי הבעיות מזינות זו את זו כמובן, כמעין ביצה ותרנגולת. דווקא חוק הקולנוע והשפעותיו מהווים דוגמא מצוינת, כיצד ניתן לשבור את מעגל הקסמים הזה. כשהמדינה מספקת רשת בטחון בת-קיימא לעשייה אמנותית בתחומה, העשייה  הזו מתפתחת, מסתעפת, מבליטה קולות חדשים שטרם נשמעו, והופכת רדיקלית, ביקורתית, נשכנית; כך יצרו האחים אלקבץ את ויויאן אמסלם, השמיעו את קולה, והפנו את מבטו של הצופה לעוולות חברתיות. כך תוכל לפרוח גם המוסיקה האמנותית: עליה להשתחרר מקודים נוקשים שעוצבו במשך שנים ולמרוד באותו חינוך קפדני של גדרות והגדרות, שכמו הקהה איזה אינסטינקט חיים בסיסי שקיים בבסיסו של המעשה האמנותי: להעז, לחדור פנימה ולשנות את חוקי המשחק.

כשיצירה ישראלית עכשווית בביצוע ראוי תופסת את החלק הארי באולמות הקונצרטים, הרוח של "כאן ועכשיו" נוכחת בעוצמה: מצלולים מודרניסטיים דרים בכפיפה אחת עם כאלה מסורתיים, מוסיקה אלקטרונית ומולטימדיה הופכות תושבות-קבע בהיכלי המוסיקה האמנותית, סוגות חדשות, כתובות ומאולתרות, המשוחחות עם ג'אז, מוסיקת עולם, ומוסיקה קלה מתווספות אף הן וגם צלילי המרחב הגיאוגרפי המזרח-תיכוני נכנסים פנימה.

אפילו המיקום הפיזי של הקונצרט משתנה ומאפשר חוויה אקוסטית-חושית חדשה: כך ביצעה תזמורת הרחוב הירושלמית אופרה במוסך ורשמה הצלחה חסרת תקדים, הקאמרית הישראלית הופיעה עם תכנית קלאסית בפאב התדר, תזמורת מזרח-מערב של תום כהן מבצעת רפרטואר אנדלוסי ומזרחי באולם הקונצרטים – כל אלה ועוד הם טפטופי תקווה, מים חיים במציאות כמעט בלתי אפשרית. אפילו חג המוסיקה הישראלית, פסטיבל בודד, שחשף במהלך שנים יצירות חדשות שבוצעו על ידי מיטב הכוחות המקומיים, נדחה השנה מאילוצי תקציב, עוד לפני סגר הקורונה.

ועכשיו הכל נדם. בקיץ 2020 אנשים בישראל נאבקים על זכויות בסיסיות: בריאות, פרנסה, שירותים חברתיים אלמנטריים. אי ודאות וחרדה אופפות רבים. עצם חיוניותה של המוסיקה האמנותית המקומית ושל התרבות הישראלית בכללותה מוטל בספק. אי אפשר להגיע להופעות וקונצרטים, לחוות את אותו חיבור חברתי-מוזיקלי, המרוכז בצליל החי.

צלילי ההפגנה בבלפור בלה מינור

כיצד יכולה להתקיים מוסיקה אמנותית במציאות כזו? אין לכך תשובה קלה. נדמה שהפתרונות בימים של ריחוק חברתי טמונים בדיוק ביכולת להשתחרר מההבניות הישנות. פתרונות טכנולוגיים עומדים על הפרק, אך גם הרבה מעבר לכך: הסתמכות על כוחות מקומיים הופכת צו השעה, צורך הישרדותי ממשי של הנגנים והיוצרים. חייבים להפנים שמוסיקה אמנותית לא יכולה להיות רק מוצר אקסקלוסיבי מיובא מזמנים רחוקים וארצות רחוקות; היא חייבת להיפתח, להתרחב ולהימתח, ולבטא את הקול המקומי שקיים כאן על מלוא מורכבותו ורב-גוניותו, על החרדה, השיברון וחוסר הבטחון הקיומי האופף אותו.

חזרתי מרסיטל-גמר של תלמיד, בוגר תיכון ירושלמי, נגן בסון מוכשר ומבטיח. הרסיטל התקיים בבית שמואל, עם הפנים לעיר העתיקה. בימי הקורונה ישב הקהל במסיכות, כשקירות האולם פתוחים לרווחה: הקהל יושב מיעוטו בפנים, רובו בחוץ. נגן הבסון, יחד עם כמה חברים ללימודים, ביצעו מגוון יצירות, מאולג בוגוד שלנו ועד פולנק וויולדי. הכיוונון היה מושלם, התיאום ותשומת הלב מופתיים, הנגנים הצעירים הפליאו לנגן ונשמו את המוסיקה יחד, יוצרים צליל דינמי וחם. ואז הגיחו בחוזקה צלילי ההפגנות מבלפור: סירנות משטרה, קריאות קצובות, צעקות רמות, שחדרו בעוצמה לצליל הקונצ'רטו בלה מינור של וויוולדי וכמו התנגשו, התערבבו, בלעו ונבלעו  בתוך הנגינה המעודנת, הווירטואוזית, המוקפדת כל כך. ואולי העתיד של המוסיקה האמנותית נמצא שם.

שרית שליי זונדינר, מלחינה, מורה ודוקטורנטית לקומפוזיציה בתכנית המשולבת באוניברסיטה העברית והאקדמיה למוסיקה בירושלים.