הציבור הערבי אדיש למחאת בלפור. זה יכול להשתנות

בילדותי ירושלים הייתה מתוחמת באזור של מסגד אל-אקצא, העיר העתיקה והחומות. כל מה ומי שהיה מסביב לה לא היה לו משמעות של ממש מבחינתי. הנסיעות שלי באותם ימים היו מתוכננות בצורה כזו שירושלים תצטייר בעיניי בדיוק כמו התמונה שמציגים לי, תמונה שמתכתבת עם הסיפור הדתי בלבד של העיר. הביקורים שלי בה היו לרוב באחת מהנסיעות הקבוצתיות שיצאו בשבתות מהכפר שלי פרידיס ומיישובים אחרים בארץ אל מסגד אל-אקצא, דבר שהיה נהוג בזמן שהתנועה האסלאמית הייתה פעילה בקרב הציבור הערבי והמוסלמי בארץ.

הדימוי של ירושלים עבורי היה תמונה של עיר מוצפת מתחים דתיים ואתניים, וזה הלך והתקבע במחשבה שלי מאז שאני זוכר את עצמי. אחת ההשלכות היתה ששנים רבות נמנעתי מלנסוע לירושלים. זה הפסיק כאשר לפני שנים אחדות נעניתי לבקשתה של אחותי הקטנה, שרצתה שאסע עמה לירושלים כדי לנכוח בקונצרט של הזמרת הפלסטינית סנאא מוסא. הנסיעה הזאת שינתה בי משהו כלפי העיר, וראיתי דרכה ירושלים אחרת, שונה בתכלית מהדימוי שלה בראש שלי.

ברמה האישית, צפייה בקונצרט בירושלים מבלי לנסוע במיוחד להתפלל במסגד אל-אקצא היה מעשה של שבירת כלים ותחילה של הסתכלות שונה על העיר הזו, שקשה לאהוב וקשה לשנוא. אחרי האירוע הזה, העלייה לירושלים למטרות לא דתיות הפכה אפשרית. נסעתי לירושלים לצורכי עבודה והשתתפות באירועי תרבות במזרח העיר ובמערבה. אבל השיא מבחינתי היה אתמול, כשהגעתי להפגנת המחאה מול מעון ראש הממשלה והכנסת.

בלי יותר מדיי תכנון מוקדם, מצאתי את עצמי נוסע עם חבר לירושלים. הגענו לאזור הכנסת ועמדנו לצד המוחים והמוחות, שייצגו קשת רחבה של אוכלוסיות, קבוצות גיל, קבוצות חברתיות וקבוצות מאבק. מהכנסת צעדנו עם האלפים לעבר מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור. אבל לצד הגיוון הרב בפסיפס של המוחים נגד הממשלה ונגד השיטה, מלבד הכתב של תאגיד השידור סולימאן מסוודה וחבר הכנסת איימן עודה, לא נתקלתי במפגינות ערביות או מפגינים ערבים.

בעולם מתוקן, היינו אמורים לחזות בנוכחות יותר גדולה של הציבור הערבי בהפגנות המחאה נגד השלטון ונגד התנהלות מוסדות המדינה במשבר הנוכחי של מגפת הקורונה. נוכחות שהיתה מייצגת את הפגיעה החמורה בחברה הערבית, שצירפה כ-200 אלף אנשים למעגל האבטלה, מרביתם מהתחומים החלשים ביותר במשק כמו עבודות שלא דורשות ניסיון, שירותים, ניקיון ואחזקה, 20% מתוך כמיליון המובטלים החדשים.

אז מדוע במאבק שעל פניו מאחד קבוצות רבות נגד עוולות הממסד, הנפגעים ההיסטוריים של השיטה לא לוקחים בו חלק או שעושים זאת בעצלתיים? כדי לענות על השאלה הזו, יש לחזור אחורה ולהביט על נקודות הפתיחה של הציבור הערבי במאבקו הקיומי והישרדותו היומיומית כמיעוט לאומי שסובל מהדרה ואפליה.

הציבור הערבי נמצא בנקודת פתיחה שונה מזו של רוב מי שלוקחות ולוקחים חלק פעיל במחאה. מבחינתנו בציבור הערבי, המחאה הזו היא התגלמות של הפתגם הערבי שאומר "זה עניין שאין לנו בו לא גמל ולא נאקה", כלומר שזה מאבק על שינוי שאנחנו מחוצה לו ואין לנו כל כך עניין בו. לכן רף ההתלהבות והתקווה ממה שיתרחש אחר כך הוא נמוך, ולכן האזרח הערבי הסביר, שללא ספק יש לו אינטרס מאוד ברור בכך שנתניהו לא ימשיך להוביל את הממשלה, מתייחס באדישות לזהות המחליף של נתניהו ולזהות הממשלה הבאה ובכלל למחאה על הדחתו מבלפור.

ההיסטוריה לימדה אותנו, שאף אחד לא באמת רוצה את הערבים ליד שולחן קבלת ההחלטות הציבוריות, והעובר שנולד מת בדמות ההמלצה על גנץ הראה לציבור הערבי שהדירוג שלנו עדיין לא השתנה והוא עדיין ברמה ב'. ולכן אנחנו לא חלק מהמשחק הזה.

אבל האם יש בכלל אפשרות שזה ישתנה? אתמול שידר יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה סרטון מההפגנה בו הוא הזמין את הציבור הערבי לקחת חלק במחאות. האם ההזמנה הזו תעשה את ההבדל? אני בספק. השינוי יבוא אם יחול שינוי גורף בכללי המשחק, וכאשר יפנימו שהחברה הערבית, שאכלה ועודנה אוכלת מרורים מהממסד לאורך השנים, זקוקה להבנה לצרכיה ולמכאוביה הרבים וזקוקה להושטת יד של הכרה ורצון טוב.

אנחנו ציבור מצולק, וחברה שרוסקה מבפנים לאורך עשורים רבים מאז קום המדינה. החברה הערבית דוהרת לעבר קריסת מערכות עקב הזנחה, גזענות ואפליה, וזה קרה הרבה לפני שהציבור היהודי הבין שהממסד מוליך את כולם שולל ומבצע בכולנו ניסויים בבני אדם.

רק בתחילת השבוע הזה נרצחו ביריות שלושה גברים בתוך פחות מ-12 שעות, בין יום שבת לראשון, בכפר קאסם, בכפר איבטין ובטירה במשולש. אתמול שני בני אדם מצאו את מותם באותה דרך. זה הפך להיות כדבר של מה בכך. אנארכיית נשק משתוללת בקרבנו ואין בולם, כי הממסד מזמן כבר ויתר עלינו ואינו עושה די כדי למגר את האלימות ולשפר את התשתיות, את הכלכלה ואת החינוך בחברה הערבית. מדי פעם אנחנו שומעים על מבצע ראווה כזה או אחר של תפיסות נשק וסמים שמבצעת המשטרה, אבל תמיד אחרי מבצעים כאלה מגיעות עוד חדשות על עוד רצח, ועוד ירי, ועוד אלימות, במיוחד נגד נשים.

אנחנו זקוקים לאוזן קשבת ולעבודה משותפת, שעיקרה הוא חשיבה גם על הטווח הקצר מבחינה אופרטיבית, אבל גם על חזון לטווח ארוך, חשיבה משותפת איך ייראה העתיד של הדורות הבאים שלנו ושל משפחותינו. אבל האמת שכבר הבנו מזמן שחשיבה לטווח רחוק על האוכלוסייה הערבית היא לא בראש מעייניו של איש מהממסד, ועכשיו בכלל קורונה, אז למי יש בכלל זמן לדבר על שוויון אזרחי ועל זכויות אדם לטווח הרחוק?

הציבור הערבי כרגע טובע בבעיות אחרות ונוספות על נזקי הקורונה, בעיות שהציבור היהודי כבר לא עוסק בהן. החברה הערבית נמצאת בעיצומו של מאבק קיומי נגד התפרקותה. זו סכנה ממשית שההשלכות שלה יהיו בכי לדורות. לציבור היהודי קיים אינטרס ברור בהתפתחותה ופיתוחה של החברה הערבית, ודין אום אל פחם חייב להיות כדין הרצליה מבחינת יחס שוויוני לאזרחים ושיפור ההזדמנויות, כי כבר לכולם ברור שפריון ושגשוג תלוי בגיוון ולא בבידול.

אם לקהל שמשתתף במחאות הנוכחיות יש חשיבה על טווח רחוק, ואם יש עניין שהשינוי שיתרחש כאן לא יהיה רק מנהלי, אלא שינוי מהשורש שמציב במרכז את האדם ושתקום כאן שיטה שלא מדירה את הערבים השכם וערב, אז יהיה ניתן לראות שילובי כוחות. אז תהיה הפנמה של החשיבות של אווירה ציבורית של שותפות, מציאת דרכי הבנה בין האנשים וחתירה לשלום. ומי יודע, אולי מעז יצא מתוק, ומבלפור תצא בשורה של שינוי.