העוני בנגב מחריף: "בלי תרומות אנשים היו רעבים ללחם"

משבר הקורונה פגע בכולם, אבל בתושבים הפלסטינים בנגב הפגיעה היתה קשה במיוחד. אנשי רווחה מעריכים כי מספר המובטלים הוכפל, וכי שיעור העוני כבר קרוב ל-85% מהמשפחות הערביות באזור. "ישראל צריכה להשקיע הרבה משאבים בנגב שהוזנח שנים. המצב על סף קריסה, ואנשים מוצאים פורקן באלימות"

מאת:
השאירו תגובה
א א א

"היו ימים שלא היה לי במה להאכיל את ששת ילדי. הכנתי להם תה ונתתי להם לחם, אמרתי שזה מה שיש. הם ילדים טובים שמסתפקים במועט" – כך מספרת א', תושבת העיר רהט שבדרום.

משבר הקורונה היכה בכולם, אך תושבי הנגב, שגם לפני המשבר חיו בעוני גדול וסבלו מאבטלה גבוהה, ספגו את הפגיעה הקשה מכולם.

ח'יר אלבאז, עובד סוציאלי ומנהל עמותת אג'יק (המרכז הערבי-יהודי לשוויון, העצמה ושיתוף, שהוקם על ידי אמל אלסאנע. משמעות השם אג'יק בערבית היא "אני בא לקראתך"), אמר ל"שיחה מקומית" כי "האבטלה בנגב היא מהגבוהות בישראל. עוד לפני הקורונה היו כאן 30% אבטלה בקרב גברים ו-80% בקרב נשים. אין עדיין נתונים מדויקים, אבל להערכתי מספר המובטלים הוכפל.

צריף של פלסטינים בנגב (צילום: nafrenkel88, CC BY 2.0)

צריף של פלסטינים בנגב (צילום: nafrenkel88, CC BY 2.0)

"לפי נתוני הביטוח הלאומי, כל משפחה שנייה בנגב חיה מתחת לקו העוני נכון ל-2018. התמונה מאוד קשה ואנחנו צפויים לראות את תוצאותיה בחודשים הקרובים. אנשים אכלו את מעט הכסף שנשאר להם והיום הם מגרדים מהרצפה".

סולימאן אלקריני, עובד סוציאלי שעובד בתחום כבר 20 שנה וכיום מכהן כסגן ראש לשכת הרווחה בנגב, אומר כי "כשני שלישים מהמשפחות הערביות בנגב חיו מתחת לקו העוני עוד לפני המשבר. היום זה בטח יותר קרוב ל-85%.

"יותר ויותר אנשים פונים אלינו כל שנה, ואנחנו מייעצים להם כיצד להשיג את הזכויות שלהם מהביטוח הלאומי ומלשכת התעסוקה, וגם כיצד להשיג השלמת השכלה וקורסים. רק ברהט יש לנו 5,500 תיקים של משפחות, מתוך 70 אלף תושבים".

לדברי אלקריני, "בקורונה פתחנו מוקד טלפוני. על השבוע הראשון קיבלנו מאות פניות מאנשים שאין להם תיקים אצלנו, אנשים ומשפחות שלא הכרנו – נהגי אוטובוסים, עובדים במפעלים שנסגרו ועוד. כולם התחננו לעזרה".

אלקריני הגיע בעצמו ממשפחה ענייה, וגדל בבית עם 15 אחים. אביו עבד עבודת כפיים בקרן קיימת ובקושי הצליח לפרנס אותם. הוא ואחיו הבינו שכרטיס היציאה שלהם מהעוני הוא השכלה גבוהה, ו-11 מהם סיימו אוניברסיטה ושני רופאים.

donate

לדבריו, "אני מאוד אמפתי לצרכים של האנשים. גדלתי כמוהם. בנגב, 10 אנשים חיים מ-5,000 שקל בחודש. אנשים לא קונים בגדים, אין להם מכונית, אין פנאי או אוכל מוכן או אינטרנט. אני מכיר הרבה משפחות שלא מכירות בכלל בשר, אולי רק בחגים מישהו תורם להם חתיכת בשר קטנה.

"ביקרנו אצל משפחה שאפילו דלת לדירה אין להם, אין ריהוט. הגיע אלי מקרה שאפילו כסף לקחת את הילדים למספרה אין להם. מדובר במאות משפחות שחיות ככה בשגרה. תתארי לעצמך מה קורה להן בקורונה".

אלבאז אומר כי בלי התרומות, אנשים היו רעבים ללחם. לדבריו, "היו הרבה תרומות וסלי אוכל שאנשים קיבלו דרך התנועה האסלאמית ועמותות נוספות. גם אנחנו כעמותה הקמנו ועדת חירום שכללה הרבה ארגונים ועמותות לצורכי שיתוף פעולה בחלוקת תרומות וסיוע.

"אפילו פנינו לפיקוד העורף שנתנו לנו קצת. בלשכת הרווחה חילקו שוברי קנייה בסכום של 500 שקל למשפחות נזקקות, וגם הביטוח הלאומי שילם למי שעבודתו הופסקה בתקופת הקורונה".

לדבריו, "הבעיה הגדולה נוצרה מהרבה עסקים קטנים שפועלים ליד הבית ואין להם תיק במס הכנסה. הם ספגו את הפגיעה הקשה ביותר ולא קיבלו עזרה מאף אחד. בינתיים אף אחד עוד לא מת מרעב, אבל יש אנשים רעבים.

"הסתמכנו אחד על השני ועזרנו אחד לשני, אבל זה לא פתרון. הילדים שלנו לא למדו חצי שנה כי אין אינטרנט ברוב הבתים, אין חשמל ואין מחשבים ואין מסגרות לא פורמליות. זה החזיר אותנו לאחור. ההשפעה הולכת להיות ארוכת טווח, ואנחנו נשלם את המחיר על זה במשך הרבה שנים".

בנוסף, אומר אלבאז כי "גם כל הפרויקטים והתקציבים שהמדינה ייעדה לפיתוח הנגב הופסקו. המדינה עצמה במשבר כלכלי. אחרי ששנים נאבקנו כדי להשיג את ההשקעות האלה בנגב, עכשיו למדינה יש סיבה לא להשקיע.

"היישום של ההחלטות הממשלתיות בנושא פיתוח הנגב היה צריך להסתיים עד 2021, ולכלול השקעות במועצות המקומיות ובכפרים המוכרים. הסכנה היא שרוב הפרויקטים והעזרה שהמדינה הציעה והנגישה לתושביה לא יגיעו לנגב".

ח'יר אלבאז (תמונה: באדיבות המצולם)

ח'יר אלבאז (תמונה: באדיבות המצולם)

תמונת המצב הזאת נוגעת בעיקר לכפרים המוכרים בנגב. מצבם של הכפרים הלא מוכרים הוא גרוע בהרבה. אלבאז אומר כי "מאז ומתמיד מצבם של הכפרים הלא מוכרים היה רע, ועכשיו הוא רע מאוד וימשיך להיות גרוע. חלקם איבדו את מקומות העבודה שלהם ואין להם הכנסה בכלל".

לדבריו, "כמעט חצי מהאנשים בנגב חיים בכפרים לא מוכרים. כל זמן שהסכסוך על האדמות לא ייפתר, המצב יישאר גרוע. לפי החוק לא מגיעים להם שום שירותים. וגם אם הם רוצים לעבוד, אין להם דרך להגיע לעבודה – אין תחבורה ציבורית, ואם אין כלי רכב או הסעה מסודרת, אין דרך לצאת משם. בדרך כלל המועצות המקומיות הערביות ובתי הספר הם מקורות תעסוקה והכנסה גדולים. ל-40% מהתושבים בנגב אין את זה".

אלקריני אומר כי "המצב בכפרים הלא מוכרים טראגי. לפני הקורונה המשפחה המורחבת עזרה אחד לשני, היום כולם במצוקה כלכלית, אין להם יכולת לעזור. מי שהכי נפגע הם אלה שלא קיבלו דמי זקנה או נכות או אבטלה או השלמת הכנסה מהביטוח הלאומי, וגם הילדים מתחת לגיל 18 והנשים. הנשים נמצאות שם בחזית, רוב הלקוחות שלנו הן נשים. לגברים קשה להגיע לבקש עזרה".

"לילדים שלי אין מושג מה זה פירות"

א' מספרת כי "אני בת 40 ויש לי שישה ילדים, הגדול בן 18 והקטן בן 10. עבדתי כעוזרת גננת במשכורת של 3,000 שקל בחודש. בעלי מובטל. אנחנו חיים עם מעט מאוד כסף, בעוני טוטאלי. אני קונה לילדים שלי בשוק יום שלישי בגדים ממש זולים פעמיים בשנה – בתחילת הקיץ ובתחילת החורף, ב-200 שקל.

"בנוגע לאוכל, אם יש לי קמח ושמן ועגבניות אני מסודרת. אני אופה בעצמי כל יומיים 35 פיתות, ומעגבניות אני מבשלת שקשוקה. או פיתות עם זעתר, שזה גם ארוחת בוקר וגם ארוחת צהריים. בשר אנחנו כמעט לא אוכלים, רק בחגים או פעם בכמה חודשים. לילדים שלי אין מושג מה זה פירות.

"עכשיו בקורונה המצב נהיה יותר גרוע, כי הילדים כל היום בבית. הקורונה שברה לי את הגב. נאלצתי ללוות כסף מאנשים כדי לקנות אוכל. כל חודש אני מקבלת מלשכת הרווחה ארגז ירקות קטן וארגז של קופסאות שימורים, ועוד שובר קנייה של 240 שקל. אם המצב ימשיך ככה זאת התאבדות. אין לנו שום דבר חוץ מאלוהים. אין לי מושג מה לעשות".

הכפר הבלתי מוכר ביר אל חמאם בנגב (צילום: אורן זיו)

"המצב בכפרים הלא מוכרים טראגי". הכפר הבלתי מוכר ביר אל חמאם בנגב. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: אורן זיו)

מוחמד, תושב הכפר אבו תלול, מספר ל"שיחה מקומית": "עבדתי בהסעות, ופתאום באה הקורונה ועבודתי הופסקה. אשתי לא עובדת ויש לנו 8 ילדים, הגדול בן 13 והקטנה בת כמה חודשים. חסכונות לא היו לי. איך אפשר לחסוך אם מרוויחים בקושי 5,000 שקל בחודש. אבל הצלחנו להסתדר עם מה שיש, המשכורת שלי ביחד עם קצבת הילדים. לא הצלחתי לקבל דמי אבטלה כי אני לא עובד באופן מסודר.

"התנועה האסלאמית שלחה לנו כל חודש סל מזון, אבל זה לא מספיק לכלום. אני מתבייש לבקש. אני לא קבצן. לא נרשמתי בוועדות החירום כדי לקבל סיוע, אבל מישהו סיפר להם על מצבנו והם שלחו לנו סלי מזון. רציתי לקבור את עצמי מרוב בושה שהגעתי למצב כזה, אבל אני צריך את העזרה.

"אשתי מסתדרת עם מה שיש, היא אופה לחם בבית, מבשלת ומחלקת את מה שיש לארוחות מסודרות. הילדים בהתחלה התלוננו. אמרתי להם שזה מה שיש, ושיודו לאל שיש לנו מה לאכול. ההורים והאחים עוזרים קצת. גם להם אין כסף, אבל אחד מורה וקיבל דמי אבטלה והשני עובד במפעל וממשיך לעבוד, אז הם קונים ארגז ירקות ונותנים לנו ממנו.

"אין לי מושג מה יהיה וממה נחיה אם המצב הזה יימשך. חשבתי למכור את הפורד שלי, אבל היא ישנה מאוד ולא אקבל תמורתה סכום גבוה, וגם אחרי הקורונה אם לא יהיה לי אוטו, במה אעבוד? אני חושש מאוד, ולא מצליח להירדם בלילות. גבר שלא מצליח להאכיל את הילדים שלו הוא לא גבר".

"אנחנו חיים במעגל של עוני"

אלבאז אומר כי "החברה הערבית בנגב היא מהעניות ביותר במדינה, אבל זה לא בא מריקנות. החברה הפלסטינית בנגב היתה חברה שייצרה והסתמכה על הסתפקות עצמית. האנשים חיו ואכלו ממה שהם יצרו, בין אם מוצרי חלב או ירקות. גם נשים וגם גברים עבדו קשה. הם בנו בעצמם את ה'אוהל' שלהם, האמא היתה גם בית ספר והאבא חקלאי.

היישוב רהט בנגב, ב-2019 (צילום: משה שי / פלאש90)

"המעבר מחיי המדבר לערים גרם להמון אבטלה ועוני". היישוב רהט בנגב, ב-2019 (צילום: משה שי / פלאש90)

"20 שנה אחרי קום מדינת ישראל החברה עברה שינוי דרסטי, מחברה יצרנית לחברה צרכנית ואפילו תלותית. הסיבה היתה המדיניות הישראלית בנוגע לאדמות. עבורם מדובר באדמות מדינה, שיש לשחרר מהידיים של הערבים. הכפרים והערים בנגב נבנו כדי לרכז את האנשים באזורי מגורים. החברה כולה עברה ממצב כלכלי מסוים למצב כלכלי שונה ולשוק עבודה שונה לגמרי, בלי שום הכנה.

"התוצאה היתה שהחברה איבדה את כל המשאבים שלה, ולא הוענקו לה מנגנונים חדשים שיסייעו לה לחיות בחברה מערבית ושונה לחלוטין. אנשים נהיו תלויים בביטוח הלאומי להשלמת הכנסה, ויש אבטלה גדולה בלי שום הכנסה. בנוסף, צורת החיים השונה שינתה גם את ההוצאות. פתאום הבית עולה הרבה כסף, יש ארנונה, מים, חשמל, צריך לקנות אוכל, לקנות ביגוד, טלפונים, נסיעות וכדומה".

לטענת אלבאז, "השינוי הזה התבצע בכפייה ולא מבחירה. הוא לא שינוי טבעי. מה שקורה פעמים רבות בכמה מאות שנים אצלנו קרה ב-20 שנה". עוד הוא אומר שאנשים המשיכו לחיות באוהלים בנגב כדי לשמור על האדמות שלהם, כי "כל המטרה היא לשים יד על האדמות".

אלקריני מוסיף כי "המעבר מחיי המדבר לערים גרם להמון אבטלה ועוני. העבירו אותנו, אבל לא דאגו לספק לנו תעסוקה או אלטרנטיבה אחרת. המעבר היה חד ונעשה בלי לשתף אותנו. כפו עלינו את צורת החיים הנוכחית.

סולימאן אלקריני (צילום: אוסאמה אבו ג'נאם)

סולימאן אלקריני (צילום: אוסאמה אבו ג'נאם)

"אנחנו הגענו ב-1978 לרהט מערב אלרזוק. לא היתה הכשרה. מי שגידל חיות במדבר לא היה יכול לגדל חיות בבית, ולא היה לאנשים מקצוע אחר. גם לא היו תקציבים כמו שהשקיעו במושבים בנגב. 40-50 אנשים חיו על חצי דונם. הביאו אנשים לרהט בלי תשתיות. אפילו תחבורה ציבורית לא היתה. רק ב-2005 דאגו לתחבורה ציבורית".

אלבאז אומר כי "מחיר השינוי היה מאוד כבד, גם כלכלית וגם רגשית. הפכנו לחברה מאוד ענייה, ולחברות עניות אין משאבים להוציא את עצמן מהמצב הזה. אנחנו חיים במעגל של עוני. אפילו שלא נמצא מתחת לקו העוני הוא עני. אני חי בתל אלסבע. המועצה המקומית ענייה, כל הכפר עני. אפילו אם אני משתכר 10,000 שקל בחודש אני נשאר עני, כי אני חי בחברה ענייה".

"האבטלה הגיעה לאקדמאים"

מרכז התעסוקה ריאן הוקם ב-2008 בנגב, כדי להכשיר אנשים לשוק העבודה ולסייע להם לצאת ממעגל העוני. כיום יש לו סניפים ברחבי המדינה. חנאן קרינאוי היא עובדת סוציאלית בת 50, שמתגוררת ברהט עם חמישה ילדים ועובדת כמנהלת יחסי ציבור בעמותה. אחרי שילדה את חמשת ילדיה, קרינאוי הלכה ללמוד באוניברסיטת בן גוריון.

לדבריה, "הלכתי ללמוד עבודה סוציאלית כי היה מחסור גדול בעובדות סוציאליות בנגב, וקיבלתי מלגה. החברה הערבית בנגב נמצאת באשכול 1, כלומר ברמה הסוציו-אקונומית הנמוכה ביותר במדינה, והיתה מאז ומתמיד ענייה.

"ב-2008 הוקם מרכז ריאן כדי לסייע לאנשים למצוא עבודה. לפני 10 שנים החברה הישראלית לא התלהבה מהרעיון של להעסיק ערבים מהנגב. אפשרות העבודה היחידה היתה בתי ספר ומועצות מקומיות. אז לא היו גם מספיק מורים ומורות בנגב, או מסחר ותעשייה, ולכן הרבה פנו לביטוח הלאומי וקיבלו הבטחת הכנסה. בנוסף, הנשים היו תלויות כספית בגברים.

"ב-2010 התרחשה מעין תקומה. נשים הבינו שכלכלית הן מדוכאות, וברהט נשים יצאו ללמוד ולשוק העבודה. הן התחילו להיות קבלניות ולקחו אתן נשים אחרות לעבודות חקלאות. הן עבדו בשחור, וקיבלו 100-120 שקל, אז בריאן עזרנו להן למצוא מקומות עבודה ולקבל את הזכויות שלהן.

חנאן קרינאוי (צילום: באדיבות מרכז ריאן)

חנאן קרינאוי (צילום: באדיבות מרכז ריאן)

"במרכז שלנו המטרה היא להכשיר אנשים לשוק העבודה, ואז למצוא להם עבודה ולשמור על הזכויות שלהם. בשנים האחרונות הדגש הוא יותר על נשים. אנחנו מספקים קורסים בעברית, שימוש במחשב, גרפיקה ועוד. אנחנו בודקים את צורכי השוק ולפי זה מספקים הכשרה, ואז מפנים אנשים למקומות עבודה ועוקבים אחריהם במהלך חצי שנה, עד שהם מסתדרים.

"בהתחלה לא התמקדנו בנשים, אבל אנחנו עושים את זה יותר ויותר עם השנים. נשים הן החוליה החלשה. אם החברה בנגב נמצאת בתחתית, אז הנשים נמצאות בתחתית של התחתית".

אלבאז מוסיף כי "רק 10% מהצעירים שלנו מגיעים להשכלה גבוהה, ושני שלישים מהם נשים. זה יוצר בעיות אחרות בחברה. הנשים פונות יותר לאקדמיה כי זה נותן להן מפלט, מאפשר להן לצאת מהבית ומהמצב שלהן".

אלקריני אומר שנשים שרוצות לצאת לשוק העבודה נתקלות בבעיה נוספת. לדבריו, "בכפרים המוכרים יש את חברת האוטובוסים מטרופולין שעושה סיבוב בשעה מסוימת בכפר, אוספת אנשים ועוזבת. אם מישהו מפספס את ההסעה הוא לא יצליח להגיע לעבודה. והאוטובוסים בכפרים המוכרים מסיעים לתל שבע, ומשם צריך לנסוע למקומות אחרים. בכפרים הלא מוכרים אין תחבורה בכלל. רק ברהט יש אוטובוסים כל הזמן".

קרינאוי אומרת כי "הנגב מדוכא ומוזנח מאז ומתמיד, ועכשיו בגלל הקורונה המצב החמיר בהרבה. אנשים מצאו את עצמם מובטלים ואין מקומות עבודה. האזור התעשייתי בנגב קטן, בתי הספר מאויישים במורים מהצפון.

הכשרה במרכז ריאן (צילום: באדיבות מרכז ריאן)

הכשרה במרכז ריאן (צילום: באדיבות מרכז ריאן)

"האבטלה הגיעה היום לאקדמאים. יש נשים שהצליחו לסיים תואר, וצועדות שעות על הרגליים בקיץ ובחורף, ואז אין להן תקן – זה ממש מייאש את מי שרוצה ללמוד. יש רופאים ועורכי דין שעובדים בחקלאות או בבניין. זה מדכא את הצעירים. בשנים האחרונות רשמנו אמנם הרבה הצלחות, אבל זה תהליך מאוד ארוך ויש הרבה עבודה. ישראל צריכה להשקיע הרבה משאבים בפיתוח הנגב שהוזנח שנים. המצב על סף קריסה, ואנשים מוצאים פורקן באלימות".

כל האנשים שעמם שוחחתי נמנעו משימוש במושג המקובל בתקשורת, "הבדואים בנגב". כשתהיתי מדוע, אמר אלבאז: "אנחנו חלק מהעם הפלסטיני והערבי. אנחנו לא אוהבים להשתמש במושג בדואי, זה מבטא את מדיניות ההפרד ומשול. וחוץ מזה, בדואי זה צורת חיים, לא זהות".

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

ילדים יוצקים דבש על תפוחים (צילום: יוסי אלוני/פלאש90)

חלוצי ההומניזם: הלמידה כדבש שהוא יצירתו הבלעדית של התלמיד

ארסמוס ומישל דה מונטן, בני המאה ה-16, הניחו את היסוד לחינוך ההומניסטי כאשר שללו את הלמידה על ידי שינון והטיפו ללמידה באמצעות קשרים חברתיים, שיחה וקריאה. בהתאם לזה, אומר מונטן, גם ההוראה צריכה להיעשות באמצעות דיאלוג

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf