המעברות כבר אינן, מנהלי המעברות עוד איתנו

 במקום מנהלי המעברות שחדלו להתקיים, ההגמוניה האשכנזית משתמשת היום ב"סינדרלות מזרחיות" כמו מיקי זוהר או מירי רגב, שמפנימים בהתנהגותם הכוחנית את המבט האשכנזי. הדרך היחידה לצאת מהמבוך היא ע"י אזרוח המזרחיות ומזרוח האזרחות

מאת:
השאירו תגובה
א א א

עבור המשתמשים בביטוי "מנהלי מעברות", הוא מציין מציאות פוליטית ברורה. לא כך לגבי אלה התוהים על משמעותו. לכן יש  מקום להבהיר מושג זה, שנעשה נפוץ יותר ויותר.

ההיסטוריה של המושג "מנהלי מעברות" קשורה לקיומן של המעברות בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. מהגרים יהודים רבים עברו במעברות, אך יהודים שבאו מארצות המזרח שהו בהן תקופות ארוכות. המעברות נוהלו על ידי המדינה כמחנות מעבר לפני המעבר לדיור קבע. זה היה תהליך ארוך שנשמך לעתים שנים ארוכות. תלותם של מהגרי המעברות במדינה היתה מלאה. ניהולן הפוליטי של המעברות, כפועל יוצא מקשיי תקשורת ושפה, התבסס על הכתרתם של "מנהיגים קהיליתיים". מנהיגים אלה למעשה שלטו במעברות כאתרים של הנדסה חברתית.

לא כולם בוטים כמוהו, אבל לא כולם מצליחים כמוהו. ח"כ מיקי זוהר (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

לא כולם בוטים כמוהו, אבל לא כולם מצליחים כמוהו. ח"כ מיקי זוהר (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

שליטתם של "מנהיגים קהילתיים" אלה התממשה באמצעות סיפוקן הדיפרנציאלי של הטבות אישיות לדיירי המעברה. ככלל, את המשאבים האלה סיפקה המדינה. מאחר שהמשאבים שסיפקה המדינה מעולם לא תאמו את הדרישות לעבודה, לשיכון, לחינוך, לבריאות ולמזון, החוסר הזה פתח פתח לתיסכולים מוצדקים.

"שקט תעשייתי" הושג באמצעות סיפוק צרכיהם של חלק מתושבי המעברות. לעיתים הושגו שליטה ושקט באמצעות דיכוי משטרתי ישיר. לעיתים הופעלו כוח ואגרוף "פנימיים". נוצר מבנה ברור של "הפרד ומשול". מנהלי מעברות מעולם לא נבחרו. הם מונו. היו להם "חיילים" שדאגו שרצון "ההנהלה" ייוודע ויופץ בקרב תושבי המעברה.

donate

המעברות היו עולם בפני עצמו. פירוקם הפוליטי של יהודים שהיגרו לישראל ממדינות ערביות החל בחוויית הדיכוי במעברות. מבנה הכוח שנוצר ועוצם ידם של מנהלי מעברות שימשו מרכיב חשוב בחוויית דיכוי זו. "שקט תעשייתי" היה הפונקציה, התפקיד והתוצר העיקרי של ניהול המעברה. תוצרים אלה המשיכו את חייהם גם אחרי שהמעברות כמציאות חברתית נעלמו.

תיאורים כאלה הופיעו בספרים (למשל "המעברה" לשמעון בלס), שנכתבו על חווית המעברה וכן בסיפורים אישיים של אלה שחיו במעברות. ב"עיתון אחר", שהתפרסם בשנות ה-80 וה-90, נעשה שימוש בביטוי "מנהלי מעברה" כמושג פוליטי ביקורתי לצורך ניתוח ותיוג התנהגותם הפוליטית של "מנהיגים אותנטיים" מזרחים. זה היה מהלך של פעולה ומחשבה מזרחית ביקורתית. ב"עיתון אחר" דנו את המנהיגות המזרחית ברותחין משום שציפו ממנה שתוביל שינוי חברתי עמוק. בדרך כלל, מנהיגות אותנטית זו לא עמדה בציפיות.

מכחישים את ההגמוניה האשכנזית

מגיפת הקורונה הפכה אזרחים ישראלים רבים לתלויים במדיניותה הכלכלית, בריאותית ופוליטית של ממשלת ישראל. התלות הזו כמעט מלאה. אם כך, הודות לדימיון זה בתנאים החיצוניים, הדיון במושג של "מנהלי מעברה" הופך רלוונטי עכשיו.

שיטת ה"הפרד ומשול" התחילה במעברות. מעברת נהריה (צילום: פריץ כהן, ארכיון התמונות הלאומי)

שיטת ה"הפרד ומשול" התחילה במעברות. מעברת נהריה (צילום: פריץ כהן, ארכיון התמונות הלאומי)

אבל כדי להסביר את השימוש העכשווי ב"מנהלי מעברה" כמושג פוליטי, יש צורך להסביר שני מושגים מקדימים. הראשון הוא "הגמוניה של אשכנזיות" והשני הוא "סינדרלה מזרחית". יש לעמוד על יחסיהם של מושגים אלה למזרחיות כתופעה חברתית ופוליטית.

‫עובדת יסוד פוליטית מרכזית בחברה הישראלית היא קיומה של הגמוניה אשכנזית. מרבית מביעי האומר הפוליטי בישראל מתעלמים או מכחישים את קיומה. בעברית פשוטה, עמדה זו משקפת פוליטיקה של הכחשה, למרות נוכחותה, פוליטיקאים, חוקרים/ת ואזרחים מכחישים שליטתה של הגמוניה אשכנזית בחברה הישראלית.

הכחשה "טבעית" זו קיימת אצל גברים ש"אינם רואים" את העובדה כי גברים הם אלה השולטים בחברה. על כן, גברים רבים אינם מבינים נשים המדברות על שלטון פטריארכלי כעובדה פוליטית והיסטורית. בדיוק כפי שלבנים "אינם רואים" שליטה לבנה כעובדה פוליטית בארצות הברית. על כן, אין הם מבינים מדוע הסיסמה "בלאק לייבס מאטר" של המפגינים כיום שונה באופן פוליטי מהסיסמה "אול לייף מאטרס". כך גם אשכנזים רבים "אינם רואים" את האשכנזיות כתופעה היסטורית ופוליטית וכהגמוניה חברתית. את קיומה של הגמוניית האשכנזיות קשה להראות באופן ישיר לאלה המסרבים ומבטלים את תקפותן של עובדות אמפיריות טריוויאליות ושל ממוצעים סטטיסטיים.

להציג את המתנגדים המזרחים כחולי נפש

דרך אחרת להוכחתה קיומה של "הגמוניית אשכנזיות" אפשר למצוא באופן שבו אשכנזים רבים מגיבים לביקורת חברתית שמשמיעים מזרחים. ראשית, ביקורת פוליטית שבאה מצד מזרחים מתויגת ונשללת. לעיתים מזומנות תיוג זה כולל שלושה מרכיבים: פסיכולוגיזציה, פתולוגיזציה וקרימינליזציה של מי שטוען אותם.

בפסיכולוגיזציה הכוונה היא להתעקשות להסביר קשיים ובעיות חברתיות באמצעות מושגים פסיכולוגים ואישיים ובסירוב להכיר בקיומם ובתקפותם של מושגים חברתיים ופוליטיים. לפי הגישה הזו, אפשר להסביר את המציאות על סמך מוטיבציות אישיות ועל סמך דרמה אנושית ולא על סמך כוחות חברתיים.

לבנים באמריקה לא רואים שליטה לבנה כעובדה פוליטית. מחאה של black lives matter (צילום: פיונאצ'י בלו, CC BY 2.0)

לבנים באמריקה לא רואים שליטה לבנה כעובדה פוליטית. מחאה של black lives matter (צילום: פיונאצ'י בלו, CC BY 2.0)

כשמדברים על פתולוגיזציה מתכוונים לנטייה לאפיין את הדובר הביקורתי כסובל מתסמינים פסיכולוגיים של רגשות קיפוח, קנאה, מרמור, תסכול או אפילו מחלה נפשית פסיכולוגית מסוג כזה או אחר. ברמת הדגש כזו או אחרת, נטען שהדובר, שהוא או היא בדרך כלל מזרחים, סובל מבעיה נפשית. במילים אחרות, הביקורת המושמעת מייצגת פתולוגיה פסיכוטית של הדובר.

קרימינליזציה היא השלב שלישי. לאחר ש"הבעיה" הוגדרה כמרכיב אישיותי פגום, מוציאים את הדובר הביקורתי מגדר הנורמליות והמקובלות, ולכן יש להכניסו לתחום "אחר" מסוגר, לבית סוהר או לעיתים לאישפוז קליני. על פי היגיון זה, פיקפוק בנורמליות ובטבעיות של האשכנזיות כסדר יום נורמטיבי מחייב את הוצאת המבקר והביקורת אל מחוץ לגבולות של הנורמה השלטת.

אם כך, פפ"ק (פסיכולוגיזציה, פתולוגיזציה וקרימינליזציה) הוא כלל משולש ויעיל ביותר למאבק בביקורת מזרחית על הנורמטיביות של האשכנזיות. הוא שימש בעבר, הוא משמש בהווה וכנראה ישמש בעתיד לחיסולם השיטתי של מבקרים וביקורת חברתית על הגמוניית האשכנזיות. פפ"ק הוא חוק בלתי כתוב. הכלל מופעל כמעט בכל "אירוע" חברתי, שבו מתנגשים כוחות חברתיים או נציגיהם של האשכנזיות והמזרחיות. חשוב לזכור כי מה שעושה את האשכנזיות למדיניות הוא תוכן הפעולה ולא אישיותו או מוצאו של המפעיל.

"המזרחים המוצלחים" בתפקיד סינדרלות

היוצאים היחידים מכלל ברזל משולש זה הן "סינדרלות מזרחיות". אלה הם "המזרחים המוצלחים". בה' הידיעה. בעבר הם נשלחו כ"מזרחים/ת מוכשרים" לבית הספר "בויאר" בירושלים; הם גויסו "למרות הכול" ליחידות "עלית" בצבא; הן היו קצינים בצבא; הם האנשים ש"למרות כל המכשולים והקשיים", הצליחו לשבור את תקרת הזכוכית באקדמיה, בכלכלה, בתקשורת או בבתי המשפט. בדיוק כמו סינדרלה ונעל הזכוכית שהתאימה אך ורק לה.

מובן כי הצלחתם נמדדת על פי קריטריונים שעיצבה האשכנזיות כמדד חברתי. כך, למשל, יוסי אלפי למד ״לעשות מכלום משהו״. באחד מראיונותיו ברדיו סיפר אלפי כי גם במעברות התרחשו ״ניסים אנושיים״. אפילו מהמעברה, לדבריו, יכולים היו לצאת "גיבורים/ת". "סינדרלה מזרחית", לפי אלפי, הוא סיפור "מהחיים", התרחשות נדירה, אבל אפשרית וקיימת. יצחק תשובה הוא סינדרלה מזרחית בממדי ענק.

נושאי דברו של מעמד בינוני מזרחי גאה זה הופכים, בכוונה תחילה או בהיסח דעת, לשופר שבאמצעותו מוכרזת קדושת עליונותה "התרבותית" של האשכנזיות

אבל סינדרלות מזרחיות הן תוצר מובהק של הגמוניית האשכנזיות. בדיוק כפי שסנונית אחת לא מנבאת את בוא החורף, כך גם סינדרלה לא מצליחה לבטל את כוחה של אמה החורגת, את התחרות עם אחיותיה הנקמניות או את הצורך בחתונה. במציאות הפוליטית היומיומית בישראל, סינדרלות מזרחיות מתגשמות לכדי פונקציית הייצור של שקט תעשייתי. סינדרלות מיועדות לתפקיד שומרות הסדר ההגמוני הקיים. זהו תפקידו המרכזי של מנהל המעברה.

סינדרלות מזרחיות בדרך כלל מאמצות, במובלע או במוצהר, את הגיון הברזל המגולם בפפ"ק. אך להיגיון ברזל זה, הן מוסיפות סורג ובריח עם נופך "מזרחי".

אימוץ התארים השלילים שהדביקו להם האשכנזים

מדי פעם, ניתן לפגוש סינדרלות מזרחיות במשרדי ממשלה ובמוסדות חברתיים של "הצלחה": בבנקים, באוניברסיטאות או בבתי החולים, ביצירה תיעודית, בבידור ובמלל בטלוויזיה. אפשר לפגוש אותם בארגונים כגון ״תור הזהב״. אבל הפוליטיקה היא המים הטריטוריאליים ו"הטבעיים" של סינדרלות מזרחיות. זהו התחום שהן נחוצות בו יותר מכל. שם הן ממלאות את תפקיד מנהלי המעברה.

עושה "ריקליימינג" למזרחיות לטובת ההגמוניה האשכנזית. השרה מירי רגב (צילום: דוד כהן / פלאש 90)

עושה "ריקליימינג" למזרחיות לטובת ההגמוניה האשכנזית. השרה מירי רגב (צילום: דוד כהן / פלאש 90)

מנהלי מעברות נמצאים כמעט ואך ורק במפלגות השלטון או במפלגות לווין כמו המפד״ל של פעם. זאת משום שפוליטיקה ושלטון מוגדרים בישראל כ"הצלחה". אופוזיציה היא כישלון. הפוליטיקאים האלה משתייכים למעמד בינוני מזרחי, המעיד על עצמו כגאה, מסורתי ולאומי. ההוכחה היא בפודינג: הם "עשו" זאת. לשמרנותם החברתית הוא מוסיפים יצירה "אורגינלית" משלהם: הם הופכים את השילוש הקדוש של האשכנזיות (פפ״ק) ליתרון החברתי שלהם. הם עושים זאת באמצעות להטוט כשפים "פוסט-מודרניסטי" של פוליטיקת הזהויות.

לכללי הפסיכולוגיזציה, הפתולוגיזציה והקרימינליזציה האשכנזיים, סינדרלות מזרחיות מוסיפות את מוטיב ה״גלוריפיקציה״. הסינדרלות המזרחיות הופכות את הכלל המשולש למרובע. זהו ה״הפוך על הפוך״ הידוע. כך הו מבצעות ״רכישה מחדש״ ומחזירות עטרה ליושנה. הכבוד האבוד חוזר לעטרת.

חוקרים ואינטלקטואלים מזרחים מכתירים תהליך זה כ"ריקליימינג". כך הופך תהליך אגרסיבי זה למרשים יותר. רייקלימניג בתירגומו לעברית פירושו אימוץ תארים שליליים, חיבוקם בחום ובדרך זו להפוך גינוי אשכנזי ל״הצלחה״ מזרחית. ביומיום עושים זאת ישירות. בפנים. בהתרסה. בדווקא. בנגד. באלימות ובכוח אם צריך. ״למה מה תעשה לי?״ תוספת סינדרלית זו מתמצית בברוטליות של הערצת האמירה: "אני, עוד פעם אני, ורק אני".

גסות רוח הופכת לקריירה מזרחית

האירוניה שבמהלך זה סמויה אך לא נעלמת. בדרך הזו בדיוק, הגיונה ההגמוני של האשכנזיות ממשיך לשלוט. בדרך הזו כלל הברזל של פסיכולוגיזציה, פתולוגיזציה וקרימינליזציה של המזרחיות זוכה לעדנה ולהוכחה ממשית ועדכנית המתגלמת בהתנהגותם של בני אדם בשר ודם. כך, הופכת אלימות חברתית מוחצנת, שוצפת ובהמית לשפה היחידה שמאפיינת את ״ההצלחה״ של מזרחים ומזרחיות. זה מה שקורה ביקום המוכתב על פי היגיון האשכנזיות: רדיקליזציה של הגסות. גסות רוח הופכת לקריירה מזרחית. אחד הביטויים הכי מוקצנים של תהליך זה היתה הקריירה הציבורית של אורן חזן בכנסת.

באופן הזה, סינדרלות מזרחיות מתנהלות בשדה הפוליטי כמנהלי מעברות. במקום לדבר על אזרחות שווה, על דמוקרטיה אזרחית, על שלטון החוק, על מאבק באלימות ממסדית, על זכויות אזרח ואדם או על חלוקת משאבים צודקת, הם מדברים על מופעים מרהיבים של יחסי ציבור. מדברים אך ורק על "הצלחה".

דמויותיהם של אמיר אוחנה ומרים רגב (סיבוני) עולות כאן בתודעה. בעבר דמויות אחרות מילאו תפקידים דומים, החל בשושנה ארבלי אלמוזלינו וכלה בדוד לוי. האורים והתומים העכשוויים של הספקטקל המזרחי, מיקי "מכלוף) זוהר, ניסח זאת בפשטות וישירות עוצרת נשימה. בחדשות יום שישי האחרון (ה-3 ליולי, 2020) הוא אמר שהערכים שלו הם שלושה כ'פים: כוח, כבוד וכסף. קיימים כמובן נוסחים מעודנים יותר, אך הקריירה שלהם אינה כה ספקטקולרית.

אם כך, למרות הרושם האינדיווידואליסטי, סינדרלות מזרחיות הן כולן יצירה של אידיאולוגיית האשכנזיות. כמו סיפורי גבורה לילדים. כך נוצרות אגדות וכך נוצרים גיבורי-על. כך יוצא שנושאי דברו של מעמד בינוני מזרחי גאה זה הופכים, בכוונה תחילה או בהיסח דעת, לשופר שבאמצעותו מוכרזת קדושת עליונותה "התרבותית" של האשכנזיות.

מיקי זוהר שוחט דרקונים אשכנזים רעים

כולם רוצים להיות אשכנזים לכשיגדלו. במקום להיות אזרחים, הם רוצים להיות אשכנזים. במקום לדבר על הגינות חברתית, מדברים על מופע ציבורי מרהיב. כך דוחקים את קיומה הבעייתי של ״המעברה״ בהיסטוריה של החברה הישראלית אל מעמקי המובן מאליו, הטבעי, הישראלי והעכשווי. על השאלה מדוע נחוצה "מעברה" מזרחית במאה ה-21, אף אחד לא עונה. מדברים רק על "גיבורי המעברה" ש״עשו זאת״ ויצאו ממנה כסינדרלות.

ידוע כי עם הצלחה לא מתווכחים. במיוחד אם זו הצלחה של גיבורים/ת מזרחים השוחטים דרקונים אשכנזים רעים (מירי רגב ומלחמת התרבות שלה; מיקי מכלוף זוהר ומלחמת הגבורה שלו באשכנזיות של שר האוצר ("אוי לה להתנשאות אשכנזית").

טיפל ב"מורדים" בוואדי סליב מטעם מפא"י. משה שחל (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

טיפל ב"מורדים" בוואדי סליב מטעם מפא"י. משה שחל (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

ניתן לראות את ריקוד הסינדרלה גם באירועים הפוליטיים האחרונים. בההפגנה "הלא-פוליטית" של מוצאי שבת האחרון, הופיע אביר קארה כשוחט הדרקונים וכגיבור התורן. הוא "ניהל" מאבק גבורה בממשלה בשם האינטרס של העצמאים. תוך כדי ניהול המאבק האימתני הסתבר כי הוא מסכם את תוצאותיו עם שר האוצר וראש הממשלה. תוצאות המאבק אמורות להתאים למדיניותו של ראש הממשלה. הודות למדיניות ריקוד סינדרלית זו, מועמד אביר קארה להפוך ל"מנהל מעברה" עתידי. כמו מוריס (משה) פתאל (שחל) שבזמן ואדי סאליב ״טיפל״ מטעם מפא״י במורדים.

בתנאים אלה אין שום סיכוי לפוליטיזציה של תנאי הקיום של מזרחים בישראל. אין סיכוי לפוליטיקה דמוקרטית, אזרחית, ממשית וישירה המתמודדת עם תנאים אלה. אין אפשרות להשמיע את הטענה כי מזרחיות היא יציר כפיה של אשכנזיות ושל פוליטיקה-כלכלית ישראלית.

הגלדיאטורים של האשכנזיות נלחמים במזרחים

בעולם אגדות זה אין סיכוי לטענות פוליטיות וארציות אלה להישמע. מה שנוטים לשמוע ולראות הוא סדרה של מאמרים הזוכים לתשואות מקהל שבוי. מאמרים המופיעים על במת האשכנזיות המוצהרת ששמה עיתון "הארץ". ד"ר גיא שני מקבל מחמאות מאבשלום אליצור, ושניהם מביעים הערכה נוטפת תשבחות לעבודתם של רונית פלג, רפאל זגורי־אורלי ויצחק בנימיני ("ישראל מידרדרת לתהום ובסוף תאשימו את המזרחים").

קריאה דקדקנית של מאמרים אלה מבססת באופן ברור וחד כי הכלל של פסיכולוגיזציה של הבעיות, פתולוגיזציה של הדוברים וקרימינליזציה של הפעילים הוא הכלל המרכזי בניתוחים חברתיים "אשכנזיים". הגמוניית האשכנזיות לא יכולה היתה לקוות להגנה טובה יותר מאשר הדמוניזציה של מבקריה בידי גלדיאטורי המקלדת של עיתון "הארץ".

אינטלקטואלים נועזים אלה דנים בבעיה כלל חברתית, שיש לה שורשים עמוקים בהוויה הישראלית-יהודית. אך הם עושים זאת בצורה מרפרפת, קלילה, זחוחה, שלא לומר אשכנזית. אבשלום אליצור, כמו גיא שני, ממלאים את הפונקציה של ״נושאי דבריה״ הנחרצים של השיטה הקודמת. נושאי דברים המלינים על אופיים הנלוז של הברברים הצובאים על חומות "עירם". הם הופכים את עצמם לגלדיאטורים הנלחמים בשוחטי דרקונים. מלודרמה תיאטרלית, כולה פרי דימיונם, מתנהלת ברחובות הערים ובהפגנות נגד הממשלה.

כמובן שיש צורך בשינוי חברתי עמוק על מנת לגרום לתזוזה במחנה "רק ביבי". אך נראה שכל מה שגלדיאטורים אמיצים אלה עושים הוא למצוא מסמר שניתן יהיה לתלות עליו רשימת קלון ואשם. ברשימה זו מוצגת סדרה ארוכה של שמות כגון אריה מכלוף דרעי, מיקי מכלוף זוהר, אמיר אוחנה, דוד ביטן ומרים סיבוני רגב, סמלים וסטריאוטיפים של נופך וסגנון מזרחי. השמות האלה "מוצאים להורג" בכיכר העיר לקול תרועת ההמונים של עוד מזרחי תורן. זהו המשך של מדיניות "לחם ושעשועים" בשירות הגמוניית האשכנזיות.

השמרנות הרת האסון של הבוחרים האשכנזים

אין ספק כי על כתפיהם של תומכי נתניהו חייבת להיות מוטלת אחריות חברתית ופוליטית. אך תומכי נתניהו אינם הבוחרים/ת היחידים בפוליטיקה הישראלית. מול קיבעון ושמרנות מזרחית, אפשר להציג ריאקציה ואטימות אשכנזית. שמרנותם של בוחרי יש עתיד, כחול לבן וכמובן העבודה-מרצ היתה הרת אסון לא פחות מהקטסטרופה שגרמו הבחירות  של מחנה ״רק ביבי״. רוב הבוחרים של יש עתיד, כחול לבן והעבודה-מרצ דחו כל אפשרות של שיתוף פעולה אזרחי עם אזרחיה הפלסטינים של מדינת ישראל. הם בחרו לגרור את החברה הישראלית דרך הרפש הביביסטי על בסיס שמרנותם החברתית והריאקציה הפוליטית של סביבתם התרבותית.

הבוחרים שלו הניחו לו להתעלם מהאזרחים הפלסטינים. בני גנץ (צילום: מרק ישראל סלם)

הבוחרים שלו הניחו לו להתעלם מהאזרחים הפלסטינים. בני גנץ (צילום: מרק ישראל סלם)

אך על אסון אשכנזי ואליטיסטי זה לא שומעים מילה במטר האש והגופרית של אבשלום אליצור, יצחק בנימיני וגיא שני. השכחה, ההשכחה וההתעלמות בדבריהם היא כמעט חרפה אינטלקטואלית. למשל, מדוע אין הם דורשים את השתתפותם המלאה של אזרחיה הפלסטינים של מדינת ישראל בכל ההפגנות ובכל ההצהרות הגורפות שלהם? מדוע אין הם דורשים תיקון אזרחי שיעדו הוא השוואת סטטוס ואזרחות סוג א׳ לכולם? מדוע אין הם דורשים את הקמתה של ועדה כלכלית שתידון בצרכיה של האוכלוסייה הפלסטינית בישראל? מדוע אין הם דורשים את ביטולן, לאלתר, של ועדות הקבלה ליישובים קהילתיים, יישובים המסובסדים על מעל לאוזניהם מהקופה הציבורית? מדוע אין הם דורשים את ביטולו של המושג "קבוצות איכות" (קב״א) במבחני הסלקציה וההכוונה של הצבא?

לא גלדיאטורים ולא שוחטי דרקונים. אזרחים

לסיכום, מזרחיות אזרחית ודמוקרטית היא סדר יום פוליטי המתנגד ל"סינדרלות מזרחיות" בסגנון מיקי מכלוף זוהר, אך גם לחורצי לשון בסגנון הגלדיאטורי של אבשלום אליצור ומרעיו. מזרחיות אזרחית ודמוקרטית דורשת זכויות אזרח מלאות, שיגנו על זכויות האדם של אזרחי ישראל. כולם. מול שוחטי הדרקונים אביר קארה ומיקי זוהר מחד ומול הגלאדיטורים אבשלום אליצור, יצחק בנימיני וגיא שני מצד שני, דרישות לצדק, להוגנות ולהשוואת סטטוס נשמעות חיוורות ומוזרות. אך אלה הן בדיוק הדרישות הפוליטיות הנדרשות.

ברור כי במסגרת מלודרמה זו, ניתנת עדיפות לסיפורי הגבורה שמייצרים שוחטי הדרקונים מחד או הגלדיאטורים מאידך. התוצאה התיאטרלית היא מופע מרהיב, רב רעש ושאון, אך לא דיון פוליטי של ממש. במקום פסיכולוגיזציה, פתולוגיזציה, קרימינליזציה וגלוריפיקציה של מזרחים, צריך לעשות דבר פשוט: פוליטיזציה של המזרחיות. לבחון באורח פוליטי את תנאי הקיום של מזרחים ומזרחיות בישראל כיום. דרישה לאזרח את המזרחיות ולמזרח את האזרחות הישראלית דרך הגנה על זכויות אזרח ואדם של אזרחי החברה הישראלית.

ללא צעדים אלה מובטח עתידה של הגמוניה אשכנזית. קיום זה תלוי במציאותן של "סינדרלות מזרחיות" ומנהלי מעברה מזרחים מחד וגליאדיטורים אשכנזים הנלחמים בשוחטי הדרקונים במצד שני. הגמוניה היא שלטון לא ייצוגי, ולכן מנהלי מעברה או סוחרים פוליטיים הם מצרך חיוני במערך פוליטי כזה. הפוליטיקה של המכונה הישראלית היא תוצר של הגמוניית האשכנזיות.

פשוט, לא?

מאיר עמור הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת קונקורדיה שבמונטריאול, קנדה. חי שם ונושם כאן.

אני מבקש להודות לידידי היקר, צבי בן-דור בנית, על העצות הטובות והסיוע. השפה במאמר היא בלשון זכר, אך הכוונה היא לנשים וגברים כאחד.

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

ילדים יוצקים דבש על תפוחים (צילום: יוסי אלוני/פלאש90)

חלוצי ההומניזם: הלמידה כדבש שהוא יצירתו הבלעדית של התלמיד

ארסמוס ומישל דה מונטן, בני המאה ה-16, הניחו את היסוד לחינוך ההומניסטי כאשר שללו את הלמידה על ידי שינון והטיפו ללמידה באמצעות קשרים חברתיים, שיחה וקריאה. בהתאם לזה, אומר מונטן, גם ההוראה צריכה להיעשות באמצעות דיאלוג

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf