בין פורטלנד לירושלים. מה שהקלגסים של אוחנה לא למדו

באוגוסט אשתקד נכחתי בעצרת של כמה מאות חברי ארגון Proud Boys ושאר ארגוני ימין קיצוני בפורטלנד, אורגון. ההפגנה התקיימה מספר שבועות לאחר הפגנה אחרת בעיר, שכללה עימותים אלימים בין המשטרה ובין ארגוני שמאל שמחו מנגד, בראשם אנטיפה.

אי אפשר לחשוד בי בתמיכה בימין הקיצוני – ישראלי או אמריקאי – או בהזדהות כלשהי עם הרעיונות של ה-Proud Boys, בין היתר משום שאיני boy. אבל הם ושכמותם מרתקים אותי מבחינה סוציולוגית-אנתרופולוגית ולכן כשנודע לי על העצרת הזאת ימים ספורים לפני קיומה, שיניתי דרמטית את מסלול הטיול שלי בארה"ב, נסעתי כ-1800 מייל בארבעה ימים והגעתי לפורטלנד בלילה שקדם לה.

גם הפעם הגיעו מפגיני שמאל רבים – בפורטלנד לא קשה למצוא כאלה – למחאת הנגד, וכלקח מההפגנה שהתקיימה בסוף יוני, המשטרה נערכה בכוחות מתוגברים למנוע חיכוכים בין הצדדים. החיכוכים אכן נמנעו ושתי העצרות עברו בשלום. בסופן, לאחר שהבחורים הגאים התפזרו – הלוואי שידעתי לאן – מפגיני אנטיפה נשארו במרכז העיר להמשך מחאת שמאל כללית: חיי שחורים חשובים, חיי להטב"קים חשובים, פאק דה פוליס. בין היתר חסמו המפגינים כמה רחובות ראשיים במרכז העיר ואת התנועה של אחד מקווי החשמלית.

בשלב מסוים המשטרה החליטה שמספיק, צופפה שורות מול המפגינים, וניידת עם מערכת כריזה חזרה וקראה למפגינים להתפזר: "נוכחותכם כאן מהווה הפרת סדר. לכו או שתיעצרו". לאיש זה לא ממש הזיז ורוב המפגינים נשארו היכן שהיו, תוך המשך חסימת הכבישים וכמה קריאות לעבר השוטרים שהתעלמו באלגנטיות.

ואז למישהו ממנהלי האירוע מצד המשטרה היה רעיון מבריק: הוא פשוט הסיג את הכוחות. הכתה בו התובנה שכמה עשרות מפגינים מהאגף היותר חובב פרובוקציות רק מחכים להתעמת עם המשטרה, והוא לא נתן להם את זה. מה שקרה בהמשך היה רגע נפלא. בעוד השוטרים נסוגים על רקע קריאות עידוד של המפגינים, האחרונים פתאום הבינו שאין להם ממש בשביל מה להישאר. הם הסתכלו אחד על השני ותהו "אוקיי, מה עכשיו?" וכך, בקלות וללא אלימות, הכל נגמר.

אמש (שלישי) בירושלים לא נמצא ולו לובש מדים אחד שתחלחל אצלו התובנה שמניעת עימות עם מפגינים שווה גם במחיר של פגיעה בגאווה המקצועית של המשטרה.

ההפגנה נגד ממשלת נתניהו, שהייתה המונית וקולנית יותר משנראה בישראל מזה זמן רב אבל שהייתה מסודרת ולא אלימה, המשיכה מבלפור לצעדה ברחובות המלך ג'ורג', בן יהודה ויפו. בשלב הזה עוד סברתי שהמשטרה מנהלת את העניין באופן מופתי: סגרה עבור הצועדים את הכביש – אחד הראשיים בירושלים – ואת הרחובות הסובבים אותו, ומנעה חיכוך עם קומץ מפגיני הימין שהגיעו להפגנת הנגד.

ואז הגענו למרגלות בניין ג'נרלי בקצה רחוב יפו, והמשטרה שחררה כל רסן. תוך דקות היא עלתה מאפס למאה בהתמודדות שלה עם המפגינים, אנשים צעירים ולא אלימים, שיצאו למחות על הטיפול הכושל ביותר בעולם המערבי בקורונה ובהשלכותיה הכלכליות. משום מקום הגיעה מכת"זית, שמפעילה לא הסתכל אפילו לאן הוא שולח את זרמיו המכאיבים, ואנשים רבים הוטחו לרצפה מעוצמת הזרם או החליקו על המדרכה הרטובה. בחורות צעירות, עיתונאים ומצלמותיהם וגם כמה עובדים מבתי העסק הסמוכים – כולם חטפו. ולידיעתכם, אף שאמצע יולי, לירושלים אזור אקלימי משלה ומה שהתחיל כערב נעים בואכה קריר, הפך באדיבות המשטרה ללילה קר עם פוטנציאל לדלקת ריאות.

כשהמכתז"ית רק עוררה את המפגינים לצעוק בקול חזק יותר, הגיע חיל הפרשים, מילולית: כעשרה סוסים משטרתיים עם שוטרים נושאי אלות החלו לדהור לעבר הקהל ולחבוט בכל מי שנקרה בדרכם, ללא שום סיבה. לאיש מהמפגינים לא היה נשק, חם או קר. השעה הייתה מאוחרת וממילא היינו מתפזרים תוך זמן קצר. אבל לא; מישהו למעלה חשב שתגובה אלימה ולא פרופורציונלית להפגנה שהתנהלה ללא כל תקריות עד אותו רגע, בתוספת תקשורת שגויסה לצד המשטרה והצהרות שקריות מצדה, היא המענה הנכון.

ככל הידוע לי הערב הסתיים עם כמה עשרות עצורים וללא פצועים קשה או הרוגים, אבל זה בדרך נס בלבד. עכשיו רק נשאלת השאלה אם אנחנו צריכים לחכות לג'ורג' פלויד משלנו לפני שהמשטרה תיקח עצמה בידיים, או שעבור הקלגסים של אמיר אוחנה חיי אזרחים אינם חשובים, בוודאי לא אם הם מעזים למחות נגד הבוס שלו.

ענת קם היא עיתונאית