newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פייסבוק היא מדמנה תאגידית, אבל הכוח לרסנה נמצא בידינו

מורים ומורות תוהים פעמים רבות אם ניתן בכלל לשלוט בחרמות, באלימות ובפגיעה בילדים שבאים לידי ביטוי ברשתות החברתיות. התאגידים שהפסיקו לפרסם בפייסבוק וכפו עליה לשנות מדיניות מלמדים אותנו כי היכולת לקבוע גבולות עדיין נמצאת בעולם האמיתי

מאת:

כבר די הרבה שנים שפייסבוק וכלים נוספים של תקשורת חברתית המונית הפכו להיות כלי לניגוח של בני אדם וקבוצות – במיוחד אם הם מייצגים קולות שמתנגדים למובן מאליו החברתי-פוליטי.

כפדגוג, פעמים רבות שאלו אותי מורים ומורות מה לעשות כנגד החרמות, האלימות המילולית והפגיעה בין ילדים לבין עצמם הבאים לידי ביטוי בפייסבוק. החרדות מתגברים במיוחד כשילד או ילדה הגיבו בצורה אובדנית, מתוך חוסר יכולת להתמודד עם "הוצאה להורג" תקשורתית של חברים/ות ללימודים.

בדרך כלל, מורים מגיבים בשתי דרכים סותרות לחלוטין. תגובה אחת טוענת שאין יכולת לשנות את המצב, כי "זה מה שיש". כולנו משתמשים בפייסבוק, ואין דרך לאסור את זה על הילדים "כשאנחנו בעצמנו מחוברים/ות". מצד שני, סבורים המורים כי "צריך לעשות משהו בנדון. אי אפשר לתת לכלים האלה לשלוט עלינו ועל הילדים".

מארק צוקרברג (צילום: Anthony Quintano, CC BY 2.0)

מארק צוקרברג (צילום: Anthony Quintano, CC BY 2.0)

אבל מה אפשר לעשות? נדמה שבעולם של המדמנה התאגידית הגלובלית, המשרתת אך ורק את הרווח של בעלי החברות, אין באמת שליטה. לא הדמוקרטיה הליברלית שמיוצגת בפרלמנטים במדינות המערב, לא משטרים סמכותניים, לא התקשורת, לא הציבור – לאף אחד אין באמת יכולת לשלוט. גם אם נשמעת ביקורת, היא בדרך כלל נמסה בתוך חוסר האונים שמפגינים השלטונות כלפי התאגידים.

פייסבוק היא רק דוגמה אחת מיני רבות של תאגיד על-מדינתי, שיכול לדבר בשם חופש הביטוי ומכאן לאפשר לרוצחים, גזענים, פדופילים, הומופובים, מפיצי קונספירציות, לאומנים ומיזוגנים להשתמש בפלטפורמה ללא פיקוח.

עם זאת, סדק כלשהו נפער במידת היכולת הבלתי נשלטת של פייסבוק, כאשר בעקבות המחאה ההמונית בארה"ב, שהתעוררה בעקבות רציחתו של ג'ורג' פלויד בידי שוטרים, הזעם הלך ונטה להחרמה המונית של מוצרים וסמלים ששתקו או שעתקו את הגזענות הממסדית.

כשתאגידים אחרים הבינו שאם לא ינקטו עמדה ברורה, הם בעצמם יוחרמו – הם החליטו ללחוץ על פייסבוק באותה נקודה שכואבת לכל קפיטליסט, והפסיקו פרסום בעלות של מיליארדים.

כדאי לשים לב לכך שקוקה קולה, סטארבקס ותאגידים נוספים לא היו עושים את זה אילולא היו מפחדים מההמונים. ורק הצעדים האלה גרמו לפייסבוק ולעומד בראשה, מארק צוקרברג, לדבר על נקיטה בצעדים מדודים כדי לרסן את ההפצה של מסרים ניאו-נאציים, של לאומנים לבנים ושל עוד כל מיני חלאות בפלטפורמה.

כמובן, הצעדים האלה היו מוגבלים לארה"ב בשל הרוח הנושבת כרגע בחברה האמריקאית. בישראל, למשל, שום צעד לא ננקט, וכך לא ננקטו צעדים גם ברוב המכריע של ארצות העולם. את תאגיד פייסבוק הנושא לא מעניין כל זמן שיש רווחים וציבור כנוע שממשיך להשתמש בכלי.

דוגמה נוספת של שליטה בתאגיד גלובלי היא כשהמדינה – בשם העם או נגדו – מחליטה לכבות את ה"שאלטר". כך למשל קרה בקשמיר תחת הכיבוש ההודי, בסין בחסות המפלגה הקומוניסטית, או בישראל בחסות השב"כ בשטחים הכבושים. אך במקרה האמריקאי, צוקרברג לא קרא נכון ובזמן את המחאה ההמונית, והציבור האמיתי – לא הווירטואלי – הוא זה ששינה את יחסי הכוחות.

במילים אחרות, לאזרחים יש כוח לשנות כשהם מפסיקים להאמין שפוסט בפייסבוק משנה מציאות, וחוזרים להאמין בכך שבסופו של דבר הכוח לשנות נמצא בידי הציבור המוחה ברחוב. זהו שינוי תודעה מבורך, שגם מצביע על היכולת של כל מחנך ומחנכת להיאבק בחשיפה הבלתי מבוקרת של ילדים ונוער ברשתות החברתיות.

האינדיבידואל, הקבוצה, הקהילה, יכולים להחרים ולשים גבולות ברורים, וגם להתקיים במרחב האמיתי מחוץ לזה הווירטואלי. היחס כלפי חופש הביטוי אינו יכול להיות מבוסס על הזכות של כל אדם לכתוב על מי שהוא שונא. חופש הביטוי חייב להיות מוגבל במקומות שבהם אנשים חושבים שיש להם זכות לאיים, ללעוג ולדכא אחרים. חופש הביטוי הוא של מי שמסוגלים לדבר ולהקשיב לשווים להם.

תאגידי התקשורת החברתית קיימים רק בתנאי שאנו, בני האדם, נמשיך להאמין שמדובר באמצעי תקשורת חברתיים. אבל לא הם קובעים את התכנים המתפרסמים בהם, והם גם לא קובעים גבולות בתוכם. אך התקשורת החברתית מתפתחת בין בני אדם, ולא בין מכשירים לבני אדם.

מהילדות המוקדמת אנו לומדים לקרוא בפנים ביטויים של שמחה, עצבות, צחוק, קרבה וריחוק. מאוחר יותר אנחנו קובעים את סדרי העדיפויות שלנו – אל מי אנחנו קרובים יותר ואל מי פחות. המכשיר אינו מלמד אותנו את המיומנויות הללו. אדרבא, הוא משטח את התגובות, ובשל כך אנחנו מסוגלים להיות אלימים יותר במרחב הווירטואלי. כשאין גבולות של מותר ואסור – הכל מותר. וכך נוצרים הקורבנות הזמינים.

את פייסבוק והתאגידים האחרים זה כלל לא מעניין. הם לא רוצים לקחת אחריות. יש להם מוצר זמין, וכל מה שהם רוצים זה לקבל עליו כסף. אנחנו, בני האדם האמיתיים ולא הווירטואליים, יכולים לקבוע כמה, מתי ובאילו תנאים נשתמש במוצר הזה.

ד"ר מרסלו מנחם וקסלר הוא מרצה בסמינר הקיבוצים, ויועץ לארגונים בנושאי חינוך לילדים, נוער וקהילות מוחלשות ובסיכון בארץ ובעולם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf