newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בעזה מפתחים שגרת הישרדות מאולתרת בין הפצצות

כאן מזהים את קול המטוס רגעים לפני הפצצה, שם מדביקים TV על האוטו כדי לקנות לחם, במקום אחר פשוט נושאים תפילה, ומשפחה אחת מציעה הכנסת אורחים גם כשכבר אין לה בית לארח בו

מאת:

כותב אורח: סאמר בדאווי, עזה

"לאן אמרת שאתה רוצה לנסוע….?"

הקולגה שלי ואני בדיוק עלינו על מונית ונקבנו בשם היעד המבוקש – רפיח. יומיים לאחר שהצבא הישראלי תקף את העיר הכי דרומית בעזה, בטענה שלוחמי החמאס חטפו אחד מחייליהם, רק תמונות בודדות חשפו את ההרס שנגרם במקום. אנחנו רצינו לראות במו עינינו.

כמובן שלא היינו לבדנו. אלפי משפחות עקורות מנקודות המשיקות לגבול הישראלי בצפון, במזרח, ובדרום עזה ניצלו כל הפוגה בהפצצות כדי לנסות ולחזור לבתיהן, כדי להעריך את הנזק ולחלץ מההריסות כל מה שאפשר. היום הישראלים הודיעו שהם יסכימו להפסקת אש זמנית – בכל מקום פרט לרפיח.

אבו-דימא, הנהג שלנו, מהדק את אחיזתו בהגה לשמע שם העיר ומהנהן. ״אוקיי״, הוא אומר, ״יאללה״. המילה הערבית "יאללה" היא מין צירוף, שתי מילים שהפכו לאחת, שמשמעותו המילולית: ״אלוהים ישמור״. רק בשיחה יומיומית הפירוש של יאללה הוא ״בוא נלך״.

היומיום כאן רצוף טקטיקות מאולתרות של אזרחים במלחמה, שגרת הישרדות. המטרה היא פשוטה: לשרוד. לפני שהוא מעביר להילוך ראשון, אבו-דימא מושיט יד מעבר לברכיי לעבר תא הכפפות, שולף גליל מסקנטייפ אדום ומנתר אל מחוץ למכונית. הוא מסמן את המנוע, הדלתות, תא המטען, הגג, עד שהכל מכוסה באותיות ״TV״. זה ותפילה פשוטה – ״בשם האלוהים הרחום והחנון״ – אלו הן אפשרויות ההגנה שלו. אנחנו יוצאים לדרך בחיפזון, הים לימיננו, ה-F16 מעלינו.

הייתי בעזה כבר בעבר אבל מעולם לא בנסיבות שכאלה. הפעם הגעתי כחלק מקבוצת עיתונאים שחצתה את השטח הנמתח בין הצד הישראלי לצד הפלסטיני של מעבר ארז. יכולנו לשמוע את הטנקים מפגיזים את העיר עזה, בה ידענו שאנו אמורים לגור למשך שהותנו. במהלך הנסיעה באוטובוס ראינו שכונות שלמות נטושות בשטח הנקרא "אזור החיץ". כשקרבנו ליעדנו הבחנו בתור ארוך של אנשים הממתינים לקנות לחם, מכוניותיהם מכוסות באותן שתי אותיות – בניסיון להציל אותן ממכונות הירייה הטסות מעל לראשיהם.

> מה פתאום הם שוב יורים?

לארה אבו-רמדאן, צמת עיתונות בת 22 מעזה, חוותה שלוש התקפות על עירה. הפעם, היא אומרת, משתמשים ביותר פצצות תאורה מאי-פעם בעברה. "זה כמו אור יום באמצע הלילה" (אסד ספטאווי)

לארה אבו-רמדאן, צמת עיתונות בת 22 מעזה, חוותה שלוש התקפות על עירה. הפעם, היא אומרת, משתמשים ביותר פצצות תאורה מאי-פעם בעברה. "זה כמו אור יום באמצע הלילה" (אסד ספטאווי)

בואו, שבו

למתבונן מבחוץ המראות האלה אינם דבר רגיל. אבל מבחינת 1.8 מיליון תושבי עזה זה מראה שיגרתי ביותר. יש כאן שיעור חשוב, אני חושב. בטרגדיה הקרויה המזרח התיכון אנחנו הפלסטינים מילאנו שני תפקידים – הקורבן והמושמץ. אבל עזה משנה את כל זה. עזה משיבה מלחמה.

סצנה: אני עומד בלב ההריסות שהיו בית משפחת מונסרא, בטווח שמיעה מהטנקים הישראלים, ששבוע לפני כן הרסו את הבית. הקירות המצולקים חרוכים ומתקלפים. שני ספרי לימוד – האחד על חיי מוחמד, השני על משה רבנו – שוכבים בראש ערימת בטון מתפורר ואבק.

בזמן שהקולגה שלי ואני סוקרים את הנזק, בחור צעיר, הבן הבכור של המשפחה, מביא לנו מיץ. זה מנהג הכנסת אורחים כל כך מושרש בתרבות הערבית שנראה שהבחור לגמרי מפספס את האירוניה. ״אני מתנצל״, הוא אפילו אומר, ״אין אף מקום לשבת״. הקולגה שלי ואני מחליפים מבטים. הדמעות נקוות בעינינו. הבחור הצעיר מבחין בכך ומחייך: ״מה אנחנו אמורים לעשות? להתכופף בכניעה?״

זוהי שג׳עיה, העיר המזרחית בעזה שספגה כמה מן ההפגזות הישראליות ההרסניות ביותר בשבועות האחרונים. לאחר שכל כך הרבה מבנים שהיוו נקודות ציון בשכונה הוחרבו – המסגד בפינת הרחוב, עגלת הירקן ליד המדרכה – אפילו התושבים הוותיקים לא מצליחים לפענח איפה היה כל רחוב.

ועדיין הם שם, חופרים מתוך ההריסות את מה שנשאר: אלבום תמונות, אגרטל מפלסטיק, סינר שאמם נהגה ללבוש לפני שקידשה את חייה על מזבח המלחמה. ושוב אני חושב: אם יש דבר אחד קבוע במקום המוכה הזה, זה בדיוק שהפלסטינים בעזה מסרבים להיות קורבנות.

קולגה נוספת, עיתונאית פרילנס בת 22, התעוררה בבוקר של היום ה-27 למלחמה בת-הצבא-האחד הזו והחליטה להתלבש חגיגי. לארה עטתה על עצמה חולצה בצבע סגול-פטל, חפפה את שיערה במים קרים ומרחה לק בצבע אפרסק על ציפורניה. היא צבעה את שפתיה בצבע ורוד והקשיחה את ריסיה בשחור. ואז היא חיכתה – חיכתה למתקפה הבאה.

לצידה נמצא אסד, שבקושי מדבר. גם הוא מקשיב לקולות המזל״טים שמעל הראש וממתין למתקפה האווירית הצפויה. אחיו, ג׳יהאד, עומד ליד החלון, צופה בשמיים ומאזין למטוסי ה-F16. לפעמים הם טסים כל כך נמוך שאתה יכול לשמוע אותם מתקרבים, שזה דבר טוב כי זה מאפשר לך להיערך לפני הפיצוץ.

אסד מדפדף בין התמונות שצילם עד עכשיו. אחת מהן דוחפת אותו לדבר. ״ביום בו היכו בשאטי״, הוא אומר, בהתייחסו לפגיעה במחנה הפליטים שם, ״אני הייתי בבית חולים וראיתי את הילדים״. היו שם שמונה מהם באותו היום, היום הראשון של עיד אל-פיטר. אסד מספר לי שהראש של אחד מהם פשוט הועף. ״אבל בידו, יד ימין הקטנה שלו, הוא עדיין החזיק שקל״ – דמי הנסיעה בקרוסלה שהוא לעולם לא זכה לעלות עליה שוב.

אסד לא בוכה. הוא רק בוהה באוויר לעבר מרחב מעורפל.

מאוחר יותר באותו הלילה, בסביבות ארבע לפנות בוקר, אנחנו שומעים שתי ״נקישות״ על בניין האוניברסיטה הריקה מעבר לרחוב. ג׳יהאד ולארה אוחזים במצלמות שלהם ואני מצטרף אליהם ליד החלון. הטיל בדרך. הוא יגיע כל רגע. אנחנו מתלוצצים מי ישמור על הידיים הכי יציבות בפיצוץ. לארה מתבדחת על המשקפיים עבי-המסגרת שלי.

כשהטיל מגיע הוא פוגע במרחק 150 מטר מאיתנו. ג׳יהאד לוכד את הזווית המוצלחת ביותר, אבל לארה היא זו שמפרסמת את הווידאו הקצר. כשהשחר עולה אנחנו מתלבטים אם ללכת לישון. אין צורך בשעון מעורר. בקרוב הפצצות יעירו אותנו ממילא. המוות יגיע והחיים ימשיכו במסלולם.

שלושה ילדים מבית חנון יושבים תחת עץ מול הריסות ביתם (סאמר בדאווי)

שלושה ילדים מבית חנון יושבים תחת עץ מול הריסות ביתם (סאמר בדאווי)

כל פעם ששואלים אותי איך אנשים מתמודדים עם המצב כאן, אני חושב על הסיטואציות האלו, ומרגיש שאני מתקשה להעביר אותן כראוי. אני לא רוצה לפשט את הדברים או להניח יותר מדי הנחות. הזוועות והאימה, ככלות הכל, הן גם מאוד אישית. אבל בכל מקום אליו הגעתי הפלסטינים של עזה התעקשו שסיפורם יסופר. אז הנה עוד אחד:

היום, צפונית לכאן, יש משפחה, אחת מאלפים, שיושבת תחת עץ הממוקם מול החורבה שהייתה פעם ביתם. יש שם שלושה ילדים: שני אחמד, האחד בן 10, השני בן 8. ועלא בן ה-6. אם גם קודם לא היה להם מקלט מוגן מפני הפצצות, עכשיו יש להם אפילו פחות מזה. ועדיין הם שורדים, איכשהו.

ובדרך זו גם הם משיבים מלחמה.

* סאמר בדאווי הוא עיתונאי עצמאי המתגורר בוושינגטון די.סי., וכן הכתב לשעבר בוושינגטון של "Middle East International". הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+. תרגמה: מיכל מוגרבי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf