אז מה בעצם השינוי שהשמאל רוצה לחולל? ואיך בדעתו לעשות זאת?

היו המון סיבות מעולות למה לא להשתתף בהפגנה שהתקיימה אמש (מוצ"ש) מול מעונו של נתניהו בירושלים, ואלוהים עדו של הפיד השמאלני שלי שהוא מנה אותן אחת לאחת.

עכשיו הם נזכרים שאין פה דמוקרטיה? איפה הם היו כשעצרו פלסטינים/אתיופים/מבקשי מקלט? שאנחנו ניקח חלק במחאה שהפכה עצור פריבילגי לגיבור רק בגלל הדרגות הצבאיות הבכירות שלו? האם האנשים האלה התעניינו אי פעם בדיכוי הפריפריה הישראלית כדי שאנחנו נתעניין עכשיו במחאה שלהם? ואיך אפשר לסבול את כל הדגלים האלה? מה, אנחנו ציונים?

כל אחת מהטענות האלה היא יותר מלגיטימית בפני עצמה, ובאמת סיבה מעולה מדוע לא לקחת חלק במחאה נגד השחיתות של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כיום. זאת בהנחה שהשאלה היחידה שמכתיבה את בחירותינו הפוליטיות היא מה אנחנו לא רוצים. אם אנחנו רוצים לנסח את עצמנו גם במונחים פוזיטיביים, זה נהיה קצת יותר מסובך.

השאלה שעומדת על הפרק ביחס למחאה הזאת היא פשוטה למדי: אם הפלתו של נתניהו בשל עננת השחיתות המרחפת מעל ראשו היא מטרה פוליטית שלנו או לא. מי שמשיב על כך בשלילה, שיבושם לו. אני חושבת שהתשובה היא חיובית ובוערת, מסיבות ערכיות ופרגמטיות גם יחד.

הסיבה הערכית היא שהמחאה הזאת נאבקת בשם עיקרון מוסרי חשוב: התנגדות לשחיתות. נכון, גם כאן יש הגדרות רבות למושג עצמו והרבה נקודות עיוורות, אבל עצם ההתנגדות האינטואיטיבית שמושג השחיתות מעורר במוחים היא חשובה מאוד. חברה שמתקוממת נגד שחיתות היא חברה בריאה יותר, ואני מעדיפה את החברה הישראלית קצת יותר בריאה מאשר קצת יותר חולה.

הסיבה הפרגמטית היא שגם אם היו (והיו) מנהיגים מושחתים ממנו, האופן שבו נתניהו ביצר את שלטונו במהלך הנצח שבו הוא בתפקיד, הזיהוי שיצר בעיני כה רבים בינו לבין המדינה עצמה ועומק הרעל שהחדיר בהסתה הפרועה שלו ובשיסוי קבוצות שונות זו בזו הם דברים מסוכנים מאוד, שהופכים את שלטונו לחסר עכבות בצורה שונה מהותית. אני מאמינה שכמעט כל שינוי שאנחנו שואפים אליו מתחיל בהסרתו מהשלטון.

שינוי פוליטי הוא משימה מורכבת, לא פעם מתסכלת, שדורשת אורך רוח וסובלנות, זעם לצד פרגמטיות, עקשנות לצד גמישות. זה נעשה מורכב יותר כשאנחנו פורטים את המעשה הפוליטי לגורמים: מטרת-על אל מול מטרות ביניים, ערכים מול אינטרסים, אסטרטגיה מול טקטיקה.

בכל אחד מהמעגלים האלה פועלים כוחות שונים, שיכולים להצטלב אתנו לרגע באחד המרכיבים שלהם אבל להיות רחוקים מאוד מאתנו במרכיבים אחרים – מה שדורש בחינה מתמדת של כל אחד מהמרכיבים האלה בנפרד וגם בראייה כוללת, כדי לגזור מהם מהלכים ושותפים פוטנציאליים.

נכון, הפיכתו של אמיר השכל העצור לגיבור המחאה בגלל הדרגה הצבאית שלו יותר מצורמת; היא ביטוי מובהק למיליטריזם החולני של החברה הישראלית. נכון, דגלי ישראל ששוטפים את ההפגנות האלה הם ביטוי מובהק של הלאומנות החולה גם היא.

אבל אם הופכים את אלה לחזות כל ההפגנה אמש בירושלים, מחמיצים לגמרי את העובדה שלצד משה (בוגי) יעלון ויאיר גולן, שאיכשהו הצליח להיות יותר צבאי בדיבורו אפילו מיעלון, דיבר בהפגנה הזאת גם חבר כנסת מהרשימה המשותפת, שהזכיר כי מדינה כובשת לא יכולה להיות מדינה מוסרית, והאלפים מחאו לו כף.

בנוסף, מחמיצים גם את העובדה שיחד עם השכל, נעצר גם סדי בן שטרית, לא בדיוק שם אחוס"לי; או את המורה לאזרחות שאמר בנאומו כי לא ישלח את בנו לצבא תחת שלטון מושחת; או את פעילת הליכוד הוותיקה שלא רק דיברה על הפיכתו של הליכוד למפלגת מאפיה, אלא אף קראה מפורשות לשיתוף פעולה בין יהודים לערבים. גם אלה היו חלק מההפגנה אמש.

ציפיה בלתי אפשרית

האם היינו רוצים שהאנשים האלה יגיעו לכל הפגנה חשובה אחרת שמתקיימת בכל רגע נתון במקום כלשהו בארץ? ודאי שכן. האם היינו רוצים שיניחו לדגלי ישראל ויקראו למדינת כל אזרחיה? בהחלט. האם היינו מעדיפים שהשכל ישב במעצר בגלל סירובו לשרת בצבא (או, לחילופין, בגלל פשעיו שם)? בלי ספק.

אבל המציאות הפשוטה להכאיב היא שאנחנו חיים במדינה לאומנית ומיליטנטית עד העצם. אז מה נעשה עכשיו? נחרים כל מחאה עד שכל המעגלים של כולם יחפפו לגמרי כדי שנקרא לזה סולידריות או איחוד מאבקים?

לא רק שזאת משמעות מסולפת של המושגים עצמם, אלא שזאת ציפייה בלתי אפשרית לחלוטין. הציפיה הזאת אומרת בפועל ויתור על פעולה למען שינוי. שזאת כמובן אפשרות לגיטימית, אבל אז מוטב לבחור בה באופן מודע – לא כברירת מחדל אחרי שפוסלים ופוסלים ופוסלים.

בסוף ההפגנה מול בית ראש הממשלה בבלפור, מאות אנשים צעדו בלב ירושלים עד למגרש הרוסים כדי לעמוד מחוץ לבית המשפט בשעה ששלושת העצורים הובאו בפני שופט. את ההמתנה הזאת מחוץ לבית המשפט שם אני מכירה רק ממעצרים של פעילי שמאל. המחזה של מאות אנשים עומדים מחוץ לבית המשפט, מרימים את האוויר בצעקות, זמבורות וסיסמאות היה משהו שלא הכרתי.

אם המשטר הזה מביא את האנשים האלה לעמוד במקום שבו עמדו עד עכשיו בעיקר פעילי שמאל רדיקליים ולקרוא סיסמאות דומות להפליא, האם זה לא משמעותי יותר מהקסם שמהלכות עליהם דרגותיו של השכל?

כמו כל דרך אחרת, גם שינוי פוליטי מתחיל בצעד הראשון. במציאות הפוליטית הישראלית האולטרה-שבטית, כשאנשים נוטים להתחפר בעמדותיהם בצורה כל כך עיקשת, הצעד הראשון הזה נמדד במילימטרים, גם אם המרחק שעלינו לעבור נמדד בקילומטרים רבים.

הפער הזה מתסכל מאוד. לא פעם אנחנו מצפים מאנשים שכבר פיתחו תודעה פוליטית ביקורתית כלשהי לגמוא באחת את כל המרחק ולעמוד אתנו על אותה המשבצת. אבל זה לא יקרה. כדי שלא להפוך את התסכול והביקורת לסירוס האפשרות לשינוי, יש שתי נקודות שחשוב לזכור:

נקודה אחת היא ששיתוף פעולה במטרות ביניים לא מחייב שאיפה למטרת-על אחת משותפת. אנחנו יכולים לקחת חלק במחאה משותפת נגד נתניהו עם אנשים שהשקפת עולמם רחוקה מאוד מזו שלנו, ובמקביל להיאבק לקידום חזון מדינת כל אזרחיה, למשל.

לא צריך להתפקד לכחול לבן או ליש עתיד כדי לקחת חלק במחאה נגד השחיתות של נתניהו. כשאנחנו בוחרים שותפים למאבק, השאלה שעלינו לשאול אינה אם הם חולקים את כל השקפת עולמנו, אלא אם המאבק המשותף הזה הוא חלק מהשקפת עולמנו.

הנקודה השנייה היא שלקיחת חלק במאבק – או לחילופין החרמה של מאבק – אינם צ'ופר או סנקציה שאנחנו מתגמלים באמצעותם אחרים על התנהגות טובה, או מענישים אותם. זוהי תפיסה ילדותית של אקטיביזם, כי היא משעבדת את הפעילות שלנו למבט או התנהגות חיצונית לנו ובזאת מפקיעה מאתנו את הריבונות עליה.

אקטיביזם שואף לשנות מציאות. אי אפשר לשאוף לשנות מציאות, אבל לסרב לנסות לחולל את השינוי הזה כי המציאות אינה בדיוק כפי שאנחנו רוצים שתהיה.