מסע הייסורים של משפחות ילדי תימן

המחאה להכרה, צדק וריפוי בפרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן, שזכתה להתעוררות מחודשת לאחר מותו של הרב עוזי משולם, מקבלת אמנם תמיכה מוצהרת של נבחרי ציבור רבים, אבל למשפחות זה לא מספיק.

המשפחות רוצות תשובות וצדק. אך בדרך אל שני אלה, המדינה – שנבחריה מחבקים את המשפחות ביד אחת, בעוד היד השנייה מצביעה נגד החוק להכרה בפרשה תחת משמעת קואליציונית – מעבירה אותן מסע ביורוקרטי מתיש.

כך למשל עידית בן שימול, שתיעדה את ניסיונותיה של אמה לברר מה עלה בגורל אחיה בסרט "חדל להיות תושב", מספרת כי "הגשנו בקשה לפתיחת הקבר. בערעור שהגשנו לפני שנתיים נאמר לנו שאנחנו צריכות לפעול לשינוי החוק של נורית קורן. כי אשכנזים לא נכללים בין העדות שיתאפשר להן לפתוח קברים (אם בית המשפט יחליט שיש סיבה מוצדקת כמובן). טרלול שכזה. וכמובן שלא היה עם מי לדבר בשנה האחרונה".

בעוד הכנסת מתכנסת ומתפזרת, תוקפו של החוק – שנקבע לשנתיים – הספיק לפקוע, ולאור הקפאת החקיקה המעוגנת בהסכם הקואליציוני של ממשלת החירום, משפחתה של בן-שימול ומשפחות נוספות עומדות בפני שוקת שבורה.

מערכת המשפט, שדווקא כן תיפקדה בשנה האחרונה, הצטיינה גם היא בהערמת קשיים על המשפחות. עתירתן המשותפת של אחד עשר משפחות שוועדת כהן-קדמי קבעה שגורל ילדיהם לא נודע נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בבקשה לפצלה לתביעות נפרדות. דרישת הפיצול אמנם נדחתה על ידי בג"ץ, אך גם זה דרש מהמשפחות לגשת לערכאה נוספת, לשאת בעלויות נוספות, וכמובן – לבזבז עוד זמן.

דחיית בג"צ את העתירה לדרוש מהמשטרה לחקור את היעלמותה של יפה מאלאירי – לאחר שמסמך רשמי של בית החולים רמב"ם מראה שהיא שוחררה בריאה לאחר אשפוז קצר ביולי 1950, בזמן שלאמה נאמר בבית החולים כי היא מתה ונקברה – מציבה חסם נוסף בפני המשפחות המבקשות תשובות.

המידע על ילדים שיש תיעוד על שחרורם אך לא על גורלם אינו נגיש לאזרח הפשוט מטעמי הגנה על פרטיות. כך, אין באפשרות המשפחות להגיע אליו והם נותרים עם פריטי מידע – אך ללא תשובות.

ואכן, מי מבין המשפחות שמנסה להגיע למידע בכוחות עצמו נתקל בחומות בצורות. ארגון ויצו, למשל, שהכריז כי ישתף פעולה עם המשפחות בפתיחת ארכיונים ושיתוף מידע, אמנם העלה לאתר האינטרנט שלו טופס בקשה לאיתור מידע למשפחות, אולם המידע לא מגיע.

יפה קוממי, שגילתה לפני כמה שנים כי אחותה אינה רשומה במשרד הפנים כנפטרת, עברה ביסודיות על התיקים שהועלו לארכיון המדינה, וגילתה בין הרשומות הרבות באחד מתיקי ויצו צפת פרטי ילדה הדומים לפרטי האחות הנעדרת.

"המשפחה מעמקה, התאריך לידה אותו דבר, האשפוז ברמב"ם באותו זמן, כתוב שם שאף אחד לא בא לבקר אותה ושהיא יצאה", היא מספרת. קוממי פנתה לארכיון המדינה לבקש את הסרת ההשחרה, אולם נענתה בשלילה מטעמי צנעת הפרט. הטופס שהגישה לויצו זכה למענה גנרי כי לא נמצא מידע, וניסיונותיה לבקש כי ייבדקו המסמכים מארכיון ויצו צפת נענו בשלילה.

"הפעלת המנגנון הביורוקרטי הוא ממש פשע שלישי כנגד אותן משפחות", אומרת מעין נהרי מעמותת עמרם. "משפחות רבות נשלחות ממשרד למשרד, מידפקות על דלתות בתי המשפט, מתחננות לקבל בדל מידע ממשרד הפנים, מטורטרות מבית חולים לחברה קדישא כדי לנסות להשיג מידע שיוביל לתשובות, לידיעה.

"במקביל, גם מאומצים עוברים מסכת לא פשוטה של העברות והתחמקויות כשהם מנסים לברר את זהותם האמיתית ונסיבות אימוצם".

אלה מבין ההורים שעודם בין החיים כבר קשישים, ואלה שחרוטים בתודעה כ"ילדי תימן, מזרח ובלקן" כבר בני 60 ו-70. בעוד נבחרי הציבור שבים וקוראים שיש לתת תשובות, הקשיים הביורוקרטיים שמועמסים על בני המשפחות מעוררים תהיה – האם יישאר מישהו בחיים כדי לקבל את התשובות, אם יגיעו בסופו של דבר?