אפילו אם ילווה במתן אזרחות, הסיפוח יישאר אקט קולוניאליסטי

בדיונים אודות הסיפוח – שעדיין לא ברור אם כלל ייצא לפועל, ואם כן באיזה היקף ואופן – התרחישים באשר למעמדם של התושבים הפלסטינים בשטחים שיסופחו נעים על פי רוב בין טיהור אתני מואץ שידלל את מספרם ככל שניתן; המשך המצב נטול הסטטוס האזרחי שבו הם חיים היום; ומתן תושבות – בדומה למצבם של תושבי ירושלים המזרחית.

לא לחינם המילה אפרטהייד חדרה למילון הישראלי ביתר שאת מאז הוצג הסיפוח כאג'נדה מוצהרת של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. ברור לכל בר דעת כי כך או כך, ישראל לא מתכוונת להעניק אזרחות לתושבים הפלסטינים שאת אדמותיהם תשדוד בחסות הסיפוח. הדאגה האובססיבית לעליונות דמוגרפית יהודית היא אבן יסוד במדיניות הישראלית מאז קום המדינה, והסיפוח ודאי שלא יחרוג מהיגיון מארגן זה.

לכן יש היגיון רב במה שמציע עזיז אבו סארה לתושבי הגדה, להיאבק כבר מעכשיו על הדרישה לקבל אזרחות ישראלית אם וכאשר יסופחו. דרישה שכזאת צפויה לגעת בעצב הציוני הרגיש ביותר ולחשוף במערומיה את תרמית "היהודית והדמוקרטית", ואולי בכך לערער ציבורית את המסלול עליו פוסע נתניהו לעבר הסיפוח.

אבל דבר אחד חשוב לזכור: מדובר באסטרטגיה של מאבק לאומי, לא בכמיהה להפוך לישראלים. וחשוב עוד יותר לזכור: גם במקרה הדמיוני של מתן אזרחות מלאה לתושבי השטחים המסופחים, הדבר לא יקרב אותנו כהוא זה למצב של דמוקרטיה מתפקדת ומהותית, מטעמים מהותיים ופרגמטיים כאחד.

כדי לעמוד על הטעם המהותי, צריך להסתכל על ירושלים המזרחית, שתושביה הפלסטינים מסרבים מזה יותר מ-50 שנה לקבל את האזרחות הישראלית, אף שהאפשרות – לפחות באופן תיאורטי – פתוחה בפניהם.

נכון שבשנים האחרונות יש עלייה משמעותית במספר המבקשים להתאזרח, וישראל מקשיחה את התנאים עד כדי הפיכתם לבלתי אפשריים כמעט בפועל, אבל אלה עדיין מספרים זניחים: כקולקטיב, תושבי ירושלים הפלסטינים דוחים את האזרחות הישראלית למרות התנאים הקשים מנשוא שבהם הם חיים.

לציבור הישראלי הדבר יכול להתפרש כסרבנות תמוהה, שהרי בתור אזרחים היו יכולים להצביע לכנסת ולפעול לשיפור מציאות חייהם באופן אפקטיבי הרבה יותר. אבל מבחינת הפלסטינים, מדובר בעמדה לאומית עקרונית: הכיבוש והסיפוח של ירושלים המזרחית אינם לגיטימיים, והם לא מוכנים לתת להם לגיטימציה על ידי קבלת אזרחותו של הכובש. מדהים ככל שזה יהיה עבור מרבית הישראלים, הפלסטינים מעדיפים להישאר פלסטינים.

האזרחות היא תמיד על תנאי

כדי לעמוד על הטעם הפרגמטי, צריך לעשות את מה שגם השמאל הציוני פחות אוהב ולהסתכל על מעמדם של אזרחי ישראל הפלסטינים. הנה לכם מודל הדמוקרטיה שישראל מציעה במקרה הטוב ביותר מבחינתה: אזרחים תחת שלטון צבאי מוצהר במשך 18 השנים הראשונות של המדינה, ואזרחים במעמד נחות המופלים באופן ממוסד בכל פרמטר אפשרי במשך 54 השנים שחלפו מאז.

האזרחות הישראלית הופכת לפחות משאת נפש כאשר מתבוננים בשלל אופני הדיכוי שמשיתה ישראל על אזרחיה הערבים מזה יותר מ-70 שנה. החל מניסיונות ברוטליים לרסק את זהותם הלאומית דרך חוקים דוגמת חוק הלאום וחוק הנכבה, ועד להתעללות המתמשכת בהם בכל אפיק אפשרי אחר. כאשר המלחמה הדמוגרפית נגד הפלסטינים היא ההיגיון המארגן של הפרויקט הציוני, היא אינה פוסחת גם על אזרחיה הערבים של המדינה.

ההיעדר המחפיר של תוכניות בנייה ופיתוח ביישובים הערביים אינו מקרי; זהו חלק ממדיניות שנועדה לחנוק, פשוטו כמשמעו, את יכולתה של האוכלוסייה הפלסטינית לגדול, להתרחב ולשגשג על אדמתה.

האיסור על איחוד משפחות וכמובן האיסור על חזרת הפליטים הפלסטינים למולדתם הם דוגמאות בולטות נוספות לאובססיית הדמוגרפיה של מדינת ישראל. הכפרים הבלתי מוכרים הם עדות מבישה לאותה המלחמה גם כן.

תושבי אל-עראקיב שישראל הרסה את כפרם כבר כמעט 200 (!) פעם אינם נתינים חסרי מעמד בשטח כבוש, אלא אזרחי מדינת ישראל. תושבי קלנסווה שנלחמים על בתיהם מול הבולדוזרים ששולחת המדינה הם אזרחיה גם כן.

כך גם תושבי המשולש, שראש הממשלה מהרהר כבר בקול על האפשרות לגרוע אותם מישראל אל המדינה הפלסטינית העתידית, והבדואים שהמדינה שוללת את אזרחותם, ללמדך שעצם האזרחות של הפלסטינים במדינת היהודים היא תמיד על תנאי.

איזו הבטחה דמוקרטית מזהירה טמונה, אם כך, במתן אזרחות לפלסטינים שישראל מתעמרת בהם מזה שנים, גנבה את אדמתם בכוח הזרוע וכעת שוקלת להכשיר את הגניבה בכוח החוק?

הסיפוח הוא רעיון נואל ונפשע ויש להיאבק נגדו, ללא ספק. אבל התרופה לפשע הזה לא תהיה מתן אזרחות לתושבים שיסופחו. אזרחות כזאת תהיה שכבת צבע נוספת במצג השווא הדמוקרטי שישראל משווקת בהצלחה מרובה מזה למעלה משבעה עשורים.

את הסיפוח צריך לעצור. את הכיבוש בשטחי 1967 יש לסיים. ואת הקולוניאליזם של העליונות היהודית בתוך שטחי 1948 יש לפרק, כדי לבנות תחתיו דמוקרטיה אמיתית ומהותית שלא התקיימה כאן מעולם.