newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אוחנה, תפסיק להאשים את הקורבן ורסן את המשטרה

ההודעה לעיתונות שפירסמה דוברות המשטרה אחרי הרצח הרביעי במהלך יומיים ביישוב ערבי מבשרת על סכנה מיידית ל"אובדן שליטה" על אלימות משטרתית. הסכנה מתגברת כאשר במשרד לביטחון פנים יושב שר חדש שמבקש להפגין את כוחו

מאת:

"המאבק באלימות במגזר אינו נחלת המשטרה לבדה, ורק שינוי שורשי עמוק שיבוא מתוך החברה הערבית בישראל בחינוך, בתרבות, בשיתוף הפעולה עם המשטרה, בהוקעת נורמות פסולות ובפעולות אקטיביות של ההנהגה יובילו לשינוי המיוחל" – זהו הנוסח של ההודעה לעיתונות שפירסמה דוברות המשטרה ביום חמישי, אחרי הרצח הרביעי במהלך יומיים ביישוב ערבי.

כל כך הרבה דברים אפשר להגיד על ניסוח הבלע הזה – על גזענות בוטה שמקופלת בתפיסה הזאת, על האשמת הקורבן, על התנערות מאחריות מצד המשטרה, על עיוורון היסטורי. אבל דומה שלפני הכל צריך להגיד משהו על הסכנה המיידית שעליה מבשרת הודעה שמנוסחת כך.

טקס חילופי שרים במשרד לביטחון פנים. מימין: השר היוצא, גלעד ארדן. משמאל: השר הנכנס, אמיר אוחנה, ב-18 במאי 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

טקס חילופי שרים במשרד לביטחון פנים. מימין: השר היוצא, גלעד ארדן. משמאל: השר הנכנס, אמיר אוחנה, ב-18 במאי 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

המשטרה נוהגת להצטדק בדרך כלל לפני שהיא מכבידה את ידה. "משטרת ישראל לא תאפשר את המשך החסימות של צירי תנועה מרכזיים ברחבי הארץ באופן שיוביל לפגיעה משמעותית באזרחי ישראל", אמרה המשטרה כשנמאס לה מהמחאה על הריגתו של סלומון טקה לפני שנה. זה לא שקפץ לה הפיוז, חס וחלילה. זאת "הפגיעה המשמעותית באזרחי ישראל" שמאחורי הברך התורנית על גב העצורים (20 עצורים ביום שבו ההודעה הזאת שוגרה לעיתונות).

כמובן שכאשר מדובר בפלסטינים, הפתיל מתקצר עוד יותר. "המשטרה תמשיך ותאפשר לציבור את זכות המחאה ואת חופש הביטוי בהתאם לסייגים ולהוראות החוק, אך תמנע כל ניסיון להפר את הסדר הציבורי ואת שלום הציבור וביטחונו" – זה היה האופן שבו הסבירה המשטרה את מעצרם של 21 מפגינים באחד האירועים החמורים בשנים האחרונות של אלימות משטרתית, ההפגנה ברחוב נתנזון בחיפה שנועדה למחות על הרג המפגינים בעזה ב-2018, ושאחריה סיפרו העצורים שהוכו ונמנע מהם טיפול רפואי. כל זאת, כאמור, למען "שלום הציבור וביטחונו". כזכור, במהלך השהות בתחנת המשטרה נשברה רגלו של מנהל מרכז מוסאוא ג'עפר פרח שהיה בין המפגינים.

אותה הפגנה, אגב, התקיימה באזור שמוגדר כמדרחוב במיוחד כדי לא להפר את הסדר ולמנוע חסימה של צירי תנועה, כך הסבירו מארגני ההפגנה. אבל כשמגיעה העת לשבור מחאות, המשטרה לא עוסקת בניואנסים.

מכאן, אם כן, שיש בסיס לחשוש שכאשר המשטרה מעבירה את האחריות לחברה הערבית היא מאותתת, אולי אפילו באורח לא מודע, שהפעולה הבאה שלה תהיה אגרסיבית. בהפגנה בוואדי עארה אחרי הריגתו של מוסטפא יונס לפני כחודש על ידי מאבטחים בבית החולים, נוכחות המשטרה היתה כל כך מאסיבית והשדר המיידי כל כך אגרסיבי, שהיה ברור שלא תהיה שום סובלנות להבעת מחאה.

כדאי, אם כן, לשים לב במיוחד לניסוחים של דוברות המשטרה כגון זה שהופץ ביום חמישי, משום שכאשר היא רומזת שניתן יהיה לרסן אותה עצמה רק באמצעות "שינוי עמוק ושורשי שיבוא מתוך החברה הערבית", מותר להתחיל לפחד שלמישהו מתחיל להשתחרר הרסן.

רק המדינה אחראית

אחד הדברים הפנטסטיים בקשר שבין גוף השיטור לשלטון הוא היכולת של השלטון להתנער מהאגרסיביות של שלוחתו. קל מאוד "לאבד שליטה" על המשטרה, הנקלעת לכאורה שלא בטובתה לסיטואציות שבהן חבריה מצויים בסיכון, ועל כן מותר להם להפעיל כוח קטלני. באופן הזה, כאילו שלא במתכוון, מבטאת המשטרה את רוח השלטון מבלי שהוא יצטרך לשאת באופן ישיר באחריות לדיכוי אלים.

אבל למעשה מתקיים מעין מחול הדדי בין המשטרה לשולחיה – אלה משחררים את הרצועה, והיא מרגישה בזה ומיד נענית בכוח מתפרץ, ולחילופין היא מושכת והם מרגישים ומתירים את רסנה. כך כל העת מתרחש סימון מחדש של גבולות המותר, וההקצנה מתאפשרת עד למה שנחזה כאובדן שליטה.

בעקבות אותה השתוללות משטרתית פרועה בחיפה, ב-18 במאי 2018, הבינו במשטרה בבוקר שאחרי שאולי הם קצת הרחיקו לכת. "על רקע המחאה האלימה שנערכה אמש בעיר", היה לשון ההודעה למחרת בבוקר, "ושבמהלכה הסבו המפגינים נזק חמור לרכוש, ניסו לחסום צירים ופגעו בסדר הציבורי, נערכת המשטרה גם היום, במטרה למנוע את המשך ההרס והפגיעה בשגרת החיים בעיר".

באותה שעה 19 מהמשתתפים במחאה עדיין היו במעצר. כולם השתחררו כעבור עוד יום-יומיים, וככל הידוע אף אחד מהם לא הואשם בדבר, למעט אחד השוטרים שפעל באלימות יתרה.

כעבור עוד יום השמיע השר לביטחון פנים גלעד ארדן את ההתבטאות הבאה: "יכול להיות שההודעה של המשטרה צריכה להיות עם קצת יותר רגישות. אם יש עצור שרגלו נשברה בזמן שהיה במעצר, קשה לומר שלא היה אירוע חריג". ארדן כמובן התווה את גבולות האשמה כשאמר: "אם יש שוטר או מפקד שלא אומר אמת או שפעל באלימות בניגוד לחוק, ברור שמקומו לא במשטרה".

מאחורי ארדן כבר היה קילומטרז' משמעותי של "אירועים חריגים", כולל הריגתו של יעקב אבו אלקיעאן בעת הפעילות המשטרתית באום אלחיראן, ההכרזה הנואלת שמדובר בטרוריסט וההתפתלויות הבלתי נגמרות אחר כך כדי לא להתנצל מפורשות. בשלהי התקופה שבה שימש כשר לביטחון פנים הוא לפחות לא היה צריך להוכיח לציבור שהמשטרה תחתיו יודעת לשפוך דם. יכול להיות שזה אפילו שימש כגורם ממתן פה ושם, אם להפליג בספקולציות.

שטרים מתנפלים על המפגינים בחיפה, ב-18 במאי 2018 (צילום: נדין נאשף)

שטרים מתנפלים על המפגינים בחיפה, ב-18 במאי 2018 (צילום: נדין נאשף)

אבל האמירה המרתיחה של המשטרה ביום חמישי (אני מזכיר שוב: "רק שינוי שורשי עמוק שיבוא מתוך החברה הערבית… יוביל לשינוי המיוחל") צריכה להזכיר לנו שבראש המערכת עומד כיום שר חדש, ובעובדה זו כשלעצמה טמונה סכנה.

צריך לקוות שהטון הזה לא מבשר על כך שאמיר אוחנה מבקש להוכיח את ערכו ולהפגין את כוחו. צריך לקרוא לו בקול רם ולהפציר: רסן את המשטרה, השר אוחנה. אל תנסה להוכיח כלום. כבר עכשיו אתה מחמם את השטח ביפו שלא לצורך וזה מסוכן ומיותר.

כעת, אחרי האזהרה וההפצרה, ראוי להתייחס לגוף הדברים, שאלמלא האפולוגטיות הטקטית הטמונה בהם ניתן היה לחשוב שהם נובעים אך ורק מבורות וזדון: לא ולא – השינוי המיוחל לא ינבע מ"שינוי שורשי עמוק שיבוא מתוך החברה הערבית".

משטרה שמתבטאת באופן הזה היא גוף שלא למד את אימי אוקטובר 2000 שבו הרגה המשטרה 13 אנשים, ושאילצו אפילו את הממסד להודות: "הטיפול הממשלתי במגזר הערבי התאפיין ברובו בהזנחה ובקיפוח – הממסד לא גילה רגישות מספקת לצורכי המגזר הערבי, ולא פעל די על מנת להקצות את משאבי המדינה באופן שוויוני גם למגזר הזה. המדינה לא עשתה די, ולא התאמצה די, כדי להקנות שוויון לאזרחיה הערבים ולהסיר את תופעות האפליה והקיפוח" – בלשונה של ועדת אור.

חייבים להגיד בקול צלול – מצב הביטחון האישי ביישובים בעלי רוב ערבי, כמו בכל מקום אחר – נתון לאחריות הבלעדית של המדינה. כל ניסוח אחר הוא בגדר האשמת הקורבן. וזה שהשמיעה המשטרה נופל לקטגוריה הזאת באופן כל כך בוטה, שקשה לחשוב שמדובר במעשה תמים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf