newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הימין בחר באפרטהייד, והעניק למחנה הנגדי דגל לאחוז בו

אחרי עשור של ניהול הסכסוך הימין הציג סוף סוף, ביודעין ובראש מורם, חזון של עליונות יהודית. אבל דווקא הבחירה הזאת יכולה לספק למחנה שעומד מולו – מהרשימה המשותפת עד השמאל היהודי – את הנושא המאחד שהוא חיפש כל כך הרבה זמן

מאת:

אחרי עשור של ניהול הסכסוך היהודי-ציוני והערבי-פלסטיני באמצעות דיכוי ושליטה; קידום "שלום כלכלי"; פנייה למרחב הערבי מעל ראשיהם של הפלסטינים, השקעה במחנאות סונית-שיעית במרחב הערבי ושפיכת דלק על הפיצול הפוליטי בתוך הפלסטינים; ומעל לכל, אחרי שמירה על הסטטוס-קוו כתכלית הכל, מעין זמניות על-זמנית, הימין בהנהגת נתניהו החליט סוף סוף ובמוצהר להכריע – ולבחור באפרטהייד.

הימין בהובלת נתניהו לא בחר במדינה אחת, לא בשתי במדינות, לא בפדרציה, לא בקונפדרציה, ואפילו לא באופציה הירדנית. הוא בחר ביודעין ובראש מורם באפרטהייד. הוא לא בחר בשותפות, גם לא בהפרדה, אלא בשלטון של עליונות יהודית המעניק זכויות יתר ליהודים וזכויות חסר לפלסטינים.

לבחירה הזאת של הימין תיתכן השלכה היסטורית משמעותית ובלתי מתוכננת על המחנה הנגדי, זה שנמצא "משמאל לימין", בהיעדר הגדרה טובה יותר לתאר אותו. הבחירה של הימין באפרטהייד הכניסה למשחק, אולי בפעם הראשונה באופן אפקטיבי, את דגל האנטי-אפרטהייד. וייתכן שזה בדיוק הדגל המאחד שהיה חסר כל כך לכוחות הפוליטיים שמשמאל לימין, או לפחות לחלקים ממנו.

הפגנה נגד הסיפוח בכיכר רבין בתל אביב, 6 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

הדגל המאחד החסר. הפגנה נגד הסיפוח בכיכר רבין בתל אביב, 6 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

שאלת הדגל שתחתיו יכולים להתקבץ הכוחות הפוליטיים שמשמאל לימין – הרשימה המשותפת, השמאל היהודי, השמאל הציוני ואולי גם חלקים מהמרכז-שמאל, כמפלגות, חברה אזרחית או תנועות – הפכה לאחת השאלות הכי חמות בשלושת סבבי הבחירות האחרונים. ייתכן שהיעדר דגל כזה עזר להתפוררותו של המחנה, שעד שכחול לבן הצטרפה לממשלה הצטופף סביב דגל "אנטי ביבי".

עד היום הוצעו כמה דגלים למחנה הזה, אבל לכל אחד מהם יש בעיות משמעותיות משלו. הפוליטיקה המעמדית מציעה את הקומוניזם או הסוציאליזם כדגל. אלא שמלבד מק"י וחד"ש, הדגל הקומוניסטי אינו מקובל על שום מרכיב פוליטי משמאל לימין.

סוציאליזם אולי מקובל על מפלגת העבודה או מה שנשאר ממנה וגם על חלקים ממרצ, אבל הוא בטח לא מקובל על המרכז הפוליטי הקפיטליסטי ("קפיטליזם עם חמלה" כמובן, אבל עדיין קפיטליזם). הוא גם לא דגל שמדבר למרכיבי הרשימה המשותפת, למעט חד"ש.

יותר מכך: גם אם חלק ממרכיבי המחנה הזה יסכימו על דגל מעולם הפוליטיקה המעמדית, הדגל הזה לא ייתר את הדיון לגבי הזהות התרבותית-הלאומית של המחנה. הוא גם בוודאי לא יעקוף את שאלת השאלות לגבי זהותה החוקתית של המדינה במובנה הרחב. ואם היה ספק, שלושת סבבי הבחירות האחרונים הראו שמדובר בשאלה עם השלכות פוליטיות קונקרטיות, ולא רק בפולמוס תיאורטי ואקדמי.

לא פתרון קסם

נוסחת האיזון שמציע, לפחות באופן מוצהר, השמאל הציוני לגבי זהותה החוקתית של המדינה שונה – ועדיפה באופן משמעותי מזו של הימין, שמקדם בגלוי, בטח לאחר חוק הלאום, עליונות יהודית. עם זאת, גם נוסחת האיזון של השמאל הציוני עדיין מתוחמת בגבולות ה"יהודית ודמוקרטית".

הפוליטיקה הערבית, לעומת זאת, לא מחפשת נוסחאות איזון. מבחינתה לא קיימת נוסחת איזון כזאת, לא להלכה ובטח לא למעשה. אלא שלצד שלילת נוסחאות איזון, הפוליטיקה הערבית לא מציעה תחליף פוליטי-חוקתי-זהותי אחר. היא מציעה כינון מדינה דו-לאומיות או בנוסח פחות מאיים – כינון שוויון לאומי. אבל גם מדינה דו-לאומית וגם שוויון לאומי דורשים מבנה גג, זהות לאומית כלשהי. במקרה שלנו, למבנה הגג הזה קוראים זהות ישראלית.

אולם, באופן עקבי, לפחות מאמצע שנות ה-90, הפוליטיקה הערבית רואה בזהות הישראלית זהות זרה המנוכרת לה – זהות שלא רק שאינה זמינה ומזמינה, אלא גם מבקשת לבטל את האזרח הפלסטיני כבן התרבות הלאומית הפלסטינית. בקיצור, כל עוד הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל אינם מוכנים, מסיבותיהם המוצדקות, להגיד "גם אני ישראלי", וכל עוד המרכז-שמאל היהודי אינו מוכן להגיד "אני קודם כל ישראלי" – ובכך להכפיף את ה"יהודי" ל"ישראלי", הדגל הזה לא יביא את הישועה.

גם דגל ה"אזרחות הישראלית" כנראה אינה מספיק. היסטורית, הבחירה בתיבה "אזרח ישראלי" – כלומר הרדוקציה של הישראליות לכלי וסטטוס פורמלי – שימש את הפוליטיקה הערבית פלסטינית כתמרון מול היעדר היכולת למצוא מסד זהותי משותף עם יהודים ישראלים. זה היה ועודנו סוג של תמרון מול "בעיית הישראליות"; חיובי והכרחי, אבל עדיין תמרון.

אבל רבים מהפלסטינים בישראל, גם אם הם לא תמיד מדברים על כך בגלוי, מבינים שהאזרחות הזאת הפכה לכלי "להכלה לצורך הדרה" – כלומר להכיל את האזרחים הפלסטינים באמצעות מתן שירותים, ובמקביל להדיר אותם ממוקדי הכוח.

אפשרות אחרת היא למצוא דגל מהעולם הרעיוני-מוסרי: שוויון, ליברליות, דמוקרטיה ועמדה נגד הכיבוש הם דגלים זמינים, אבל כנראה לא מספיקים. הפער התפיסתי בין יהודים וערבים בתוך המחנה הזה לגבי מהו שוויון הוא משמעותי ביותר.

מספיק שהצד היהודי-ציוני במחנה יאמר שהוא בעד שוויון אזרחי בלבד כדי שהברית תקרוס לפני שנולדה. מספיק שהצד הערבי-פלסטיני יגיד שהוא בעד שוויון לאומי כדי שהחתונה תבוטל לפני שההזמנות נשלחו. שני הצדדים יגלו שהם חוזרים למחלוקת החוקתית-לאומית לגבי "מדינה יהודית ודמוקרטית". ולגביה העניין הזה, כאמור, אין ביניהם הסכמה ואפילו לא ניסיון רציני פוליטי אחד לייצר הסכמה כזו. כלומר דיבור על שוויון אינו מספיק.

גם דגל המאבק בכיבוש מתקשה להיות גורם מאחד. רוב מרכיביו היהודים של המחנה הזה מתארים את המוטיבציה למאבק בכיבוש בצורך לשמור על רוב יהודי ועל מדינה יהודית ודמוקרטית, והנה שוב חזרנו למחלוקת העיקרית. כך גם הדגל הדמוקרטי. לבקש מהפוליטיקה הערבית לחבור לגורמים יהודיים כדי "להציל את הדמוקרטיה הישראלית" יחלץ מהם גיחוך. הדמוקרטיה הישראלית, שהם מכירים מ-70 שנות התנסות, היתה בעיקר ליהודים. הם, מאידך, חיו בשולי הדמוקרטיה הזאת.

אם כל הדגלים החשובים האלה אינם מקובלים באופן מספק על השותפים הפוטנציאליים, אולי הדגל הליברלי יקסום להם? גם כאן צפויה אכזבה, שכן אימוץ הדגל הליברלי אינו מייתר דיון על זהות המדינה. שלא לדבר על כך שהפוליטיקה הערבית תופסת את הליברליות של הצד השני כמוגבלת ומתוחמת ליהודים-הישראלים, ואלה האחרונים יתקשו לקיים ברית ליברלית משמעותית עם חלקים נרחבים מהפוליטיקה הערבית, שזכויות להט"ב אינן, בלשון המעטה, בראש מעיינם.

הפגנה נגד הסיפוח בכיכר רבין בתל אביב, 6 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

70 שנות התנסות בדמוקרטיה הישראלית. הפגנה נגד הסיפוח בכיכר רבין בתל אביב, 6 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

אז כאן אנחנו חוזרים לבחירה של הימין באפרטהייד. כשהימין בוחר אפרטהייד על בסיס סנטימנט של עליונות יהודית במרחב המסוכסך, נקרית הזדמנות היסטורית לכוחות שמשמאל לימין, או לפחות לחלקם, לאמץ את דגל האנטי-אפרטהייד, במיוחד לאור פוטנציאל ההסכמה לגבי דגל זה, כפי שקיבלה ביטוי רק לאחרונה בהפגנה נגד הסיפוח והאפרטהייד בתל אביב. ההסכמה הזאת נדרשת גם בגלל החובה החוקית, ומעל הכל המוסרית.

חשוב לומר, לא מדובר בפתרון קסם, שכן על השותפים הפוטנציאלים עדיין לדון בכמה שאלות קריטיות עד שיורם דגל האנטי-אפרטהייד המוצע, כמו אם המחנה הזה יכלול גם פלסטינים הנמצאים מחוץ לאזרחות הישראלית; אם השותפים היהודים במחנה הזה יהפכו בהכרח לדיסדנטים מול החברה היהודית; וכמובן באיזה שלב מתחילים לדבר על החלק השני של הדגל: אנחנו נגד אפרטהייד, אבל בעד מה אנחנו?

בפרפרזה על האמירה האמריקאית: when they go low, we go high, שמישל אובמה הטעינה במשמעות פוליטית בבחירות ב-2016 מול דונלד טראמפ – כשהם (הימין) יורדים לאפרטהייד, אנחנו (השמאל לימין) עולים לאנטי-אפרטהייד.

אמיר פאח'ורי הוא עורך דין, פעיל פוליטי, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית ומנהל מכון המחקר בביה"ס לשלום בנווה שלום

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf