newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מהשדות לגגות: מלחמת העצמאות החקלאית של הפלסטינים

הזינוק בעוני בעקבות הקורונה הוביל פלסטינים רבים לגדל ירקות בביתם, ואף התארגנו כמה יוזמות של חקלאות ביתית. משרד החקלאות הפלסטיני התגייס לעניין וחילק יותר ממיליון שתילים לתושבים. תושב מחנה הפליטים אלעזה: "מבחינה פוליטית זה חשוב. אם מחר ישראל תסגור את הגבולות, נמות מרעב"

מאת:

הזינוק באבטלה ובעוני בתקופת הקורונה מחזיר את הפלסטינים בשטחים הכבושים לאדמה, וחלקות אדמה וחצרות ליד בתים הופכות לגנים קטנים של ירקות למאכל.

עוד לפני משבר הקורונה, שיעור העוני בגדה המערבית היה כ-34% ובעזה כ-75%. כלכלנים מעריכים כי אבטלת הצעירים זינקה בעקבות המשבר ליותר מ-80%, ושיעור האבטלה הכללי כנראה הכפיל את עצמו. לנוכח המצב הקשה, התחילו להתארגן גם יוזמות נרחבות ושיטתיות יותר של חקלאות ביתית.

מגדלים ירקות על הגג (צילום: באדיבות מרכז לאגאא)

מגדלים ירקות על הגג (צילום: באדיבות מרכז לאגאא)

אחת היוזמות הראשונות התחילה דרך עיריית בית סאחור, שחילקה לתושביה שתילי עגבניות, חצילים, מלפפון, חסה, פלפל, נענע, בצל ותפוחי אדמה. התושבים גידלו את הירקות והתבלינים בחצר ביתם, ואף הספיקו כבר לקטוף אותם. כעת, משרד החקלאות הפלסטיני מאמץ את התוכנית – שמכונה "הסתפקות עצמית" – וכבר חילק יותר ממיליון שתילים לתושבים.

זאת אינה הפעם הראשונה שבה הרשויות הפלסטיניות מעודדות את התושבים לגדל ירקות בבית כדי להתמודד עם מצוקה כלכלית. דבר דומה כבר קרה באינתיפאדה הראשונה, כששיעורי העוני והאבטלה היו גבוהים והפלסטינים היו נתונים לתקופות ממושכות של סגר ועוצר. אז, הוועדות העממיות והארגונים הפוליטיים קראו לתושבים לדאוג לעצמם ולגדל ירקות, ובאזורים הכפריים עודדו אנשים לגדל תרנגולות, פרות ועזים לצורך אספקת ביצים וחלב ומוצריו.

התופעה הזאת מזכירה גם תופעה שהיתה נהוגה במדינות שונות, ובהן ארה"ב, קנדה ובבריטניה, בימי מלחמות העולם של המאה ה-20, שזכתה לכינוי "גני ניצחון" – בעיקר בתקופות שבהן היה נהוג קיצוב במזון או שהיה חשש מפני מחסור במזון בגלל המלחמה. לפי הערכות, בנקודה מסוימת בזמן מלחמת העולם השנייה הגנים האלה היו אחראים על כ-40% מתצרוכת המזון מהצומח בארה"ב.

מכון המחקר היישומי אריג' מבית לחם – אזור שספג פגיעה קשה במיוחד במשבר הקורונה בשל תלותו הגדולה בתיירות – היה אחראי לאחת היוזמות הראשונות וחילק כ-40 אלף שתילים לתושבים. נאדר הרימאת, האחראי על פרויקטים בתחום החקלאות במכון אריג', אומר כי "באינתיפאדה השנייה התעורר צורך גדול לתמוך בחקלאים הקטנים, בגינות הבתים. התחלנו אז בפיתוח של חאקורה – חלקת אדמה קטנה ליד הבית. חילקנו לאנשים זרעים ואמצעים להשקיה, ולימדנו אותם איך לגדל.

"עבדנו בשלושה מחוזות – חברון, בית לחם וירושלים, ולאט לאט התפרסנו לכל הגדה. ואז גם פיתחנו את לולי התרנגולות הקטנים להסתפקות עצמית, שמאפשרים גם למי שיש לו לול קטן למכור לשכנים שלו".

"בין השאר עבדנו על שימור הזרעים הפלסטינים הנדירים, כמו זרעי הפאקוס, החיטה והשעורה. גידלנו צמחים מהשושלות הפלסטיניות המקוריות ואז חילקנו זרעים לחקלאים. פחדנו שהחקלאות לא תהיה מקורית בגלל הסוגים החדשים שנכנסו לשטחים. חששנו מאוד שהיא תאבד את האצילות שלה".

לדברי הרימאת, "אחת המטרות העליונות שלנו מאז שהוקם המוסד שלנו ב-1990 זה לשמור על החקלאות ולתמוך בחקלאים הקטנים. אנחנו קודם חוקרים, ואז מביאים טכנולוגיה פשוטה וידידותית לסביבה ומנסים אותה אצל חקלאי אחד. אם זה מצליח, מפיצים את הטכנולוגיה הזאת לשאר החקלאים. עבורנו החקלאי הוא מעבדת המחקר, הוא השותף שלנו".

נאדר הרימאת (צילום: נאדר שחאדה, מכון אריג')

נאדר הרימאת (צילום: באדיבות מכון אריג')

ומה עושה מי שאין לו אדמות או חצר ליד הבית? לדברי הרימאת, "למי שאין אדמה פיתחנו את שיטת גידול הגגות. התחלנו בזה ב-2012. קודם למדנו את הנושא עם מומחה מאירלנד – איך לגדל בצינורות מים, כי יש בעיה שהגגות לא יכולים לשאת משקל גדול מדי. גידלנו בשיטה הזאת מלפפון, עגבניות, כרובית ועוד, וזה יוצא אפילו מוצלח יותר מאשר גידול באדמה.

"לא רצינו להשתמש במוצרים של הכובש, ולכן פיתחנו את השיטה עם המוצרים שנמצאים בשוק הפלסטיני כמו צינורות ביוב בקוטר שני אינץ'. גם המשאבות מקומיות. את בלוני איסוף המים מחזרנו מבלוני שמן. אנחנו עושים אצל החקלאי שני מטרים, ואז הוא ממשיך בעצמו. אנחנו מנסים גם לצמצם את העלויות שמוטלות על המגדל באמצעות ניצול של כל מה שיש.

"במחנות הפליטים עבדנו בשתי שיטות: שיטת המים המתוחכמת יותר למלומדים, ושיטה של אדניות לאנשים שמבינים פחות. בשיטת האדניות שמים צינור מתחת לאדנית ומעליה אבנים קטנות, מכסים את הצינור ואז שמים בד שמעליו קומפוסט אדמה שחורה שאנחנו מייצרים. אנחנו נותנים להם את האדמה הזאת, ששוקלת פחות מאדמה רגילה. אז מוסיפים מים לצינור והצמחים לוקחים את מה שהם צריכים. ככה אפשר להשיג חיסכון של 60% בצריכת המים.

מנצלים את כל מה שיש (צילום: נאדר שחאדה, מכון אריג')

מנצלים את כל מה שיש (צילום: נאדר שחאדה, מכון אריג')

"יצרנו גם אדניות מיוחדות בגובה 45 ס"מ ורוחב של מטר, ולכל משפחה נותנים 4 מטרים. אנשים כבר התחילו לייצר בעצמם אדניות כאלה מכל דבר שאפשר לשתול בו, אפילו אמבטיות. אנחנו גם נותנים להם ניילונים של חממה כדי שיצליחו לגדל ירקות כל השנה ולא רק בעונה. במחנות הפליטים גידלו מלפפונים, חסה, עגבניות, בצל, כרובית, שום, תרד, פאקוס, תותים ועוד. הכל אורגני".

אבל האם זה באמת מספיק לתצרוכת של משפחה? לדברי הרימאת, בהחלט כן. "בסוגו הירקות שהם שתלו לא היה להם צורך לקנות. ועכשיו בצל משבר הקורונה והמשבר הכלכלי והעוני, עבורינו לשתול בכל ס"מ זו מצווה".

"צריכים לסמוך על עצמנו"

אחמד זבון, בן 56, במקור מכפר עלאר וכיום מתגורר במחנה הפליטים אלעזה שליד בית לחם, התחיל לשתול צמחים לפני 10 שנים בבלוני פלסטיק, קופסאות קלקר וכל דבר שנפל לידיו. כעת הוא קיבל מאריג' אדניות ולמד את שיטת הגידול במים.

זבון אומר ל"שיחה מקומית": "אני מעודד את כולם לגדל ירקות. מבחינה פוליטית זה חשוב. אם מחר ישראל תסגור את הגבולות, נמות מרעב. אנחנו צריכים לסמוך על עצמנו".

לדבריו, "אני למשל מגדל מלפפונים, עגבניות, קישואים, חצילים, שעועית, תרד, חסה, תותים וגם פטרוזיליה, נענע, זעתר. אנחנו חמש נפשות במשפחה, וזה מספיק לנו. אבל אני גר באותו בניין עם האחים שלי, עוד חמש משפחות, וגם הם קוטפים ואוכלים מהגג שלי. אפילו אנשים בשכונה קוטפים אצלי נענע. אני ואשתי עובדים כל הזמן בגינה הקטנה שלנו – 10 אדניות, 28 מטר.

הגג של אחמד זבון (צילום: באדיבות זבון)

הגג של אחמד זבון (צילום: באדיבות זבון)

"אין כמו להתעורר בבוקר, לקטוף עגבניה, מלפפון וקישוא ולהכין ארוחת בוקר. זה גם ממש מדהים לראות את הירקות גדלים. למדתי המון לבד, אפילו קניתי את המשאבות של האקווריום של הדגים והפכתי אותם למשאבות לחקלאות. אני מנסה לגדל בעלות אפסית. אני עושה קומפוסט וכמעט לא צריך מים. וזה עוזר מאוד כלכלית. שכנעתי 16 אנשים לפני הקורונה להתחיל לגדל. עכשיו בקורונה המון אנשים פנו אלי, עלו לגג וניסו ללמוד איך עושים את זה".

הרימאת ממכון אריג' אומר כי "אחרי חודש בקורונה ישבנו ביחד שש עמותות ועבדנו על הגינות הפרטיות. הרעב והתסכול התחילו אחרי חודש, והאנשים בבתים לא ידעו מה לעשות. פחדנו שלאנשים יימאס להישאר בסגר והם יתחילו לצאת ואז הקורונה תתפשט.

"התחלנו בבית לחם. דיברנו עם שר החקלאות ואמרנו לו שנתחיל לעבוד על זה. יצרנו קשר עם משתלות פלסטיניות, ובאמת, זה לא יאומן, קיבלנו תרומות של 90 אלף שתילים ו-30 ק"ג זרעים. לנו היו כלים ודשן והתחלנו לעבוד. לכל משפחה נתנו 100 שתילים ושלוש שקיות של זרעים שונים, דשן ומערכות השקיה ולימדנו אותם איך לגדל.

"פרסמנו את היוזמה בפייסבוק ונרשמו יותר מ-2,000 אנשים. בכל אזור פרסמנו מוקד לחלוקה ואנשים באו ולקחו. היו לנו גם מתנדבים עם כלי רכב שהסתובבו וחילקו לבתים. פרסמנו גם מדריך לגידול ירקות, ויש מספר טלפון ועמוד פייסבוק שאנשים יכולים לפנות ולשאול שאלות. חילקנו למחנות הפליטים 50% ממה שהיה לנו, ושם עבדנו עם רכזים מקומיים".

לדבריו, "אנשים חזרו לדברים הבסיסיים, וזה גם עזר להם רגשית. פתאום מעל הגג יש גינה, יש איפה לנשום, יש במה להתעסק. זה גם חיזק קשרים משפחתיים ויחסים בין שכנים. אנשים שלחו לנו תמונות של בניינים שלמים שהשכנות מגדלות ביחד ירקות, זה היה ממש מרגש".

"אנשים חזרו לדברים הבסיסיים, וזה גם עזר להם רגשית. פתאום מעל הגג יש גינה, יש איפה לנשום, יש במה להתעסק. זה גם חיזק קשרים משפחתיים ויחסים בין שכנים"

הרימאת מספר על יוזמה מרגשת נוספת בבית סאחור, כשצעירים לקחו 3 דונמים מאדמות הוואקף הנוצרי וגידלו עליהן ירקות שאותם הם מחלקים למשפחות נזקקות, והכל בהתנדבות. "בגלל העוני והצורך, המטרה היא להשתמש בכל דבר ולהפוך אותו למשהו יעיל ושימושי שיספק לנו את הצרכים הבסיסיים שלנו או יחסוך מאתנו לקנות".

אז כמה זמן לוקח להתחיל לקטוף ירקות? "כמה חודשים, אבל העלים הירוקים זה מהיר. תוך חצי חודש כבר אפשר להתחיל לקטוף".

הידוק הקשר בין הפליט לאדמה שאיבד

שאדה אלעזה, בת 27, במקור מבית ג'ברין שמתגוררת במחנה הפליטים עאידה ליד בית לחם, עובדת במרכז לאגאא (פליט), שמספק שירותים לצעירים במחנה, ובהם קורסי מוזיקה, דבקה וכדורגל ומחנות קיץ, וגם מספק שירותים רפואיים. המרכז כולל מתנדבים מחו"ל ורופאים מקומיים. אלעזה מתנדבת במרכז כבר שנים, וב-2014 הציעו לה להקים בו את יחידת איכות הסביבה.

לדבריה, "בהתחלה הרציתי לתלמידי בית ספר. הקמנו את הקומפוסטר הראשון ועבדנו על מחזור של דברים. ואז, בשיתוף פעולה עם מכון אריג', התחלנו להדריך את התושבים איך לגדל ירקות על הגגות של הבתים.

"במחנות הפליטים גרים 5,800 נפשות על 0.07 ק"מ – בצפיפות גבוהה, בלי מרחבים, בלי חצרות, בלי גינות. אמרנו שאנחנו רוצים לנסות את זה קודם לפני שנתחיל לחלק לאנשים ונתפדח, אז את הגינה הראשונה הקמתי על הגג של המרכז שלנו. שתלנו מלפפון, עגבניות, חציל, חסה, שעועית בארגזים מעץ, והרמנו אותם מהגג באמצעות מתקנים מברזל.

שאדה אלעזה (צילום: באדיבות מרכז לאגאא)

שאדה אלעזה (צילום: באדיבות מרכז לאגאא)

"הבעיה היא שהמרכז שלנו קרוב למחנה הצבאי, וכל הזמן החיילים השליכו גז מדמיע שפגע בירקות שלנו, ולכן כיסינו אותם בניילון, עשינו מן חממה קטנה".

בהמשך, מספרת אלעזה, "חילקנו שתילי ירקות ל-40 משפחות במחנה הפליטים. נתנו לכל משפחה ארבע אדניות גדולות שסיפקו לנו מאריג', כל אדנית בגודל שבעה מטר וברוחב ארבעה מטר. המטרה הראשונה שלנו היתה שלכל משפחה יהיה מה לאכול. המטרה השנייה, שהיא לא פחות חשובה כשמדובר בפליטים, היתה הידוק וחיזוק הקשר בין הפליט לאדמה שאיבד. אז יצרנו אדמה אלטרנטיבית".

לדבריה, "רציתי בפרויקט הזה לעבוד עם נשים. כאישה וכפליטה היה לי חשוב לחזק את הנשים ושתהיה להן תעסוקה במשהו מועיל, במיוחד שרוב הנשים הן עקרות בית וסובלות מעוני. רציתי גם שהן יעבירו את אהבת האדמה לדורות הבאים.

"אדמה וחקלאות הן מורשת תרבותית. רוב הפליטים במחנה עאידה הגיעו מאזורים כפריים ואיבדו את כל האדמות שלהם. אין לנו שליטה לא באדמה, לא באוויר, לא במעברים, לא במים, בכלום. לפחות שתהיה לנו שליטה על מה שאנחנו אוכלים, שנדע שמה שאנחנו מכניסים לבטן זה מה שגידלנו. כיום 80% מהאוכל שלנו מגיע מישראל, וזה אפילו לא סוג א', אלא השאריות שלהם".

אלעזה מספרת כי "הבעיה במחנות הפליטים שהשמש לא מגיעה להרבה גגות בגלל הצפיפות, אז יש משפחות שלא הצליח להם. הבעיה השנייה היא שהגגות רעועים ולא יכולים לשאת את כובד האדניות.

"כדי לעודד את האנשים לגדל ירקות יזמתי תחרות של הגינה הכי יפה. אנשים שלחו תמונות של גינות הגגות שלהם וזכו בפרסים. הפרס הראשון היה 500 שקל, השני 300 והשלישי 200. בקורונה התחילו לפנות אלינו יותר, שאלו שאלות ושלחו תמונות משמחות. כרגע אני מנסה לשכור אדמה ולהביא נשים שיעבדו בה ונמכור את הירקות והן יתחלקו בכסף".

צילום: באדיבות מרכז לאגאא

צילומים: באדיבות מרכז לאגאא ונאדר שחאדה, מכון אריג'

צילום: באדיבות מרכז לאגאא

צילום: באדיבות מרכז לאגאא

צילום: באדיבות מרכז לאגאא

צילום: נאדר שחאדה, מכון אריג'

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf