לימין יש ממה לחשוש, אבל זה לא קשור לדגלים

בימין הביעו אתמול דאגה כנה לשלומו ולכוח השפעתו של השמאל בעקבות ההפגנה במוצאי שבת בכיכר רבין בתל אביב נגד הכיבוש והסיפוח. עמית סגל העריך – באופן אוביקטיבי, כמובן – שאם יהיה סיפוח, זה לא יהיה בגלל נשיא ארה"ב דונלד טראמפ או ראש הממשלה בנימין נתניהו, אלא בגלל תגובת הנגד לדגלי פלסטין שהונפו בכיכר, דגלים שיצחק רבין היה מתבייש בהם לו היה רואה אותם.

רחל עזריה, שהחזיקה בתקן ה"שמאלנית" של כולנו, הזהירה ש"דגלי פלסטין בהפגנה נגד סיפוח זה הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות למאבק כזה" – מאבק שהיא תרמה לו אישית רבות באמצעות הצבעה בעד חוק הלאום.

אבל ייתכן שסערת הרגשות המזויפת הזאת סביב דגלי פלסטין (אילו דגלים סגל ועזריה חשבו שהמאות הרבות של פלסטינים שהפגינו בכיכר יניפו? את הדגל של גולני?), מסתירה דאגה מפני תופעה המתחוללת מתחת לפני השטח בשנתיים האחרונות והפכה גלויה במוצאי השבת האחרון: השמאל היהודי אכן הצטמק, אבל מה שנשאר ממנו רואה בשותפות עם הפלסטינים בישראל עניין יסודי.

עבור השמאל היהודי הזה שהגיע לכיכר, שותפות עם ערבים-פלסטינים היא כבר לא איזו תוספת נאה, שם עם צליל אקזוטי שמוסיפים לרשימת הנואמים, אלא תנאי מקדים לעצם ההגדרה העצמית שלו כשמאל. בלי ערבים פשוט אין שמאל. זה עד כדי כך פשוט.

על הרקע הזה אפשר להבין למה דגלים פלסטינים, שפעם היו נתפסים כסוג של פרובוקציה בהפגנה בלב תל אביב שמשתתפים בה אנשי מרצ, העבודה (מרב מיכאלי) ושלום עכשיו, מתקבלים עכשיו כמובנים מאליהם – פשוט משום שהם מייצגים את השותפים הפלסטינים.

זו בהחלט להיות עשויה סיבה לדאגה לימין. השמאל הציוני ה"ישן" – זה שבעבר טרח קודם כל להדגיש את המחויבות הציונית שלו, את העבר הקרבי שלו במלחמות השונות, את אותות ההצטיינות והדרגות שלו – אכן התפוגג, אבל את מקומו הולך ותופס שמאל אחר. והשמאל הזה מרגיש קרבה הרבה יותר גדולה לאיימן עודה, עאידה תומא סלימאן ואפילו למתאנס שחאדה והיבא יזבק מאשר לרחל עזריה או עמית סגל, לבני גנץ ואפילו לעמיר פרץ.

ובימין ובמרכז (האם יש עוד מושג כזה, אחרי הצטרפות כחול לבן והעבודה לממשלת הסיפוח של נתניהו?) יכולים לכעוס, להתריע ולהזהיר את השמאל שבכך הוא יביא על עצמו את סופו – אבל זה המצב והוא לא הולך להשתנות. אם כבר, הוא רק יעמיק.

השמאל היהודי בכיכר לא רק קיבל כמובנת מאליה את השותפות עם הפלסטינים, הוא אפילו קיבל את הבכורה שלהם. לאיש או אשה לא נראה מוזר שאיימן עודה היה הדובר הראשון. המציאות מלמדת שהרשימה המשותפת היא כרגע מפלגת השמאל הגדולה בישראל, היא האחות הבכורה.

אני לא רוצה להמעיט בגודלם של הפערים בין השמאל היהודי לבין הפלסטינים בישראל. הם עוד רחוקים מדיבור בשפה אחת ומגיבוש מטרה אחת. ברחוב הפלסטיני נמתחה ביקורת על כך שעודה אמר שההפגנה מציינת רק 53 שנה לכיבוש, ולא 72 שנה לכיבוש, כלומר מאז 1948. זו שפה שמן הסתם זרה לרוב היהודים שהיו במוצאי שבת בכיכר.

גם השלט "אנחנו לא יכולים לנשום מאז 1948" שהונף בכיכר מן הסתם לא ירד טוב בגרון לכמה מהיהודים שהיו שם. כפי שברור שגם דגלי ישראל שהורמו גבוה בהפגנה לא מצאו חן בעיני רבים מהמפגינים הפלסטינים. אבל לפחות לצורך הפעולה הפוליטית המיידית, לצורך המחאה נגד ממשלת הימין והסיפוח, הפערים הושארו בצד.

אבל היה אלמנט נוסף בכיכר שצריך להדאיג את הימין הרבה יותר מעוד דגל או פחות דגל. לאלמנט הזה קוראים אפרטהייד, או ליתר דיוק, הנינוחות שבה השמאל היהודי זנח את המושג "כיבוש" ואימץ את המושג "אפרטהייד" כדי לתאר את המצב הישראלי-פלסטיני.

עד לפני זמן לא רב, אפשר היה למצוא שתי תגובות בשמאל היהודי לניסיון לייבא את המושג הזה. האחת היתה להכחיש את ההשוואה, כלומר לטעון שאי אפשר להשוות את מה שעשה המשטר הלבן בדרום אפריקה למה שעושה ישראל בשטחים הכבושים. התגובה השנייה היתה להפוך את האפרטהייד לאיום לעתיד, כלומר כרגע אין אפטרהייד, אבל אם ישראל לא תעשה כך וכך נגיע לאפרטהייד.

במוצאי שבת דיברו על האפרטהייד בלשון הווה, לא רק דוברים כמו עו"ד מיכאל ספרד מיש דין או אבנר גבריהו משוברים שתיקה, אלא גם ניצן הורוביץ ותמי זנדברג, שני חברי הכנסת של מרצ. נדמה לי שמרב מיכאלי היתה היחידה מבין הדוברות והדוברים שנמנעה מלהשתמש במלה הזאת.

היו כאלה שאמרו שכבר היום אנחנו חיים באפרטהייד, היו שאמרו שברגע שיוחל הסיפוח, כלומר בעוד שלושה שבועות, ההגדרה למשטר הישראלי תהפוך לאפרטהייד. האפרטהייד נכנס למחזור הדם של השמאל היהודי.

השינוי הזה משמעותי משני טעמים מרכזיים. הראשון הוא מוסרי-חוקי. כיבוש יכול להיות מצב זמני, והוא אפילו מוכר על ידי החוק הבינלאומי. הוא לא מצב רצוי, בוודאי אם מנצלים את המצב הזה באופן שישראל ניצלה אותו ב-53 השנים האחרונות, אבל הוא לא פסול מוסרית וחוקית כשלעצמו.

אפרטהייד, לעומת זאת, הוא עוול מוסרי ברור. גם מבחינת החוק הבינלאומי הוא מוכר כפשע נגד האנושות. ברגע שמגדירים את המשטר הישראלי כמשטר של אפרטהייד, אין אפשרות מוסרית אלא להיאבק נגדו. הגדרה כזו מנחיתה מכת מוות על האשליה שאפשר לייצר כאן קונצנזוס יהודי-ציוני.

הטעם השני, והוא חשוב לא פחות, הוא שאת הכיבוש אפשר להתיר באמצעות נסיגה ישראלית מהשטחים הכבושים. זו העמדה שהשמאל הציוני החזיק בה יותר מ-40 שנה. תפיסה כזו מניחה שברגע שהכיבוש יסתיים, מדינת ישראל תחזור להיות לגיטימית והכל ישוב על מקומו בשלום. אבל את האפרטהייד אפשר להתיר באמצעות שוויון, באמצעות ביטול העליונות של קבוצה אחת על הקבוצה או הקבוצות האחרות. ביטול העליונות היהודית, במקרה של ישראל.

במלים אחרות, ברגע שהמשטר הישראלי מוגדר כמשטר של אפרטהייד, ביטולו דורש שינוי עמוק במשטר. לא סתם נסיגה של הצבא הישראלי ופינוי ההתנחלויות, אלא הגדרה מחדש של המשטר ממשטר של עליונות (יהודית) למשטר של שוויון. זו אופוזיציה שהימין לא הכיר מעולם. כדאי שהוא יתחיל להכיר אותה.