רצח אלחלאק: עדותה המצמררת של המטפלת שליוותה את איאד

היום בצהרים (שבת) ניהלתי שיחה מזעזעת, ארוכה, מהקשות שניהלתי בחיי. דיברתי עם ורדה אבו חדיד, המטפלת של איאד אלחלאק, שנרצח בשבוע שעבר בעיר העתיקה על-ידי חייל מג"ב.

דיברתי איתה כדי לשאול משהו קצר. היא כבר התראיינה מספיק. לא תכננתי לכתוב כלום. אבל דבריה, שזרמו בשטף, מוטטו אותי, ונעשה ברור מיד שאני חייב לתרגם אותם כאן, במלואם, מילה במילה. בלי לערוך כלום. כך סיפרה:

"אני אישה נשואה. יש לי ילד, בן 13, שמאז הירי הנפש שלו, כמו הנפש שלי, נחרבה. הוא אמר לי היום: די אמא, שאף אחד לא יבוא הביתה יותר. אל תעני לטלפון. התקשרתי אלייך ויצאתי מהבית. אני לא רוצה שהוא ישמע את השיחה בינינו.

איאד אלחלאק

"הבן שלי ראה אותי בתקשורת, ושמע שסיפרתי על הדם של איאד, שניגר מול עיני. מאז הוא לא יוצא מהבית. אבא שלו אמר לו היום, בוא נטייל, והוא סירב. מפחד מהשוטרים. אתה מבין? ואני, הבריאות הנפשית של הילדים שלי חשובה לי.

"איך השם שלך? יובל? אתה יהודי? כן. מה? אל תדאג. בעלי עובד אצל היהודים. אם היית רואה איך הם גילו אמפתיה כלפי, ביקרו אותי בבית. בסופו של דבר אנחנו חיים יחד, באותה העיר.

"25 שנה אני עובדת כמטפלת במרכז לבעלי צרכים מיוחדים. זו משימת חיי. ביום ההוא, בדרך לעבודה, עברתי כמו תמיד ליד תחנת המשטרה. לא היה שם אף אחד. המשכתי. הגעתי לחנייה, ליד חדר האשפה. ראיתי את פועלי הניקיון, עומדים בחוץ.

"ואז שמעתי צרחות. הסתובבתי לאחור. רואה את איאד. זה איאד, איאד! אהוב שלי! ואני שומעת גם צעקות של חיילים. שומעת את קול הנשק ביד שלהם. ואז ירייה. ירו בו, באיאד.

"אחרי הירי אחד מעובדי הניקיון אומר לי: סבתא, בואי תתחבאי כאן, בואי תתחבאי, ואני, בכנות, חלאס, הפחד השתלט עלי, ורציתי להגן על עצמי. נכנסתי לחדר האשפה. רעדתי. איאד צלע אחרי. הביט בי, וצעק, לעבר החיילים: איתה! איתה! אני איתה!

"הוא שרוע על הרצפה, גוסס. דם זורם מהרגל שלו, והוא צועק כל הזמן: אני איתה. אני איתה. החייל צורח עליו: תן ת'נשק. תן ת'נשק. צורח גם עלי. ואיאד הרים את היד. אני איתה. ורדה אני איתך. אני הייתי הישועה שלו.

"איאד היה בחור רזה. מסכן. איש כנוע. באופן כללי, בעלי צרכים מיוחדים הם מאד חלשים. לא יודעים להגן על עצמם, רק באמצעות מילים שהם שיננו. 'אני איתה. אני איתה'. זה מה שהוא ידע.

"דיברנו אני והחיילים. חמש, שש דקות דיברנו. אמרתי להם: אני עובדת במרכז לבעלי צרכים מיוחדים. איאד מטופל שלי. אין נשק. יש לו תעודה בכיס. תבדקו את התעודה. גם לי היתה תעודה, תבדקו אותה. והם שומעים, אבל לא רוצים לשמוע. ואיאד חי, על הרצפה, וכל הזמן אומר: אני איתה.

"ואז הם ירו בו שוב, אחרי חמש דקות, מול העיניים שלי. שמעתי שלושה כדורים. אולי שניים. לא הייתי מרוכזת. יורים במישהו מול העיניים שלך, מה אמור לקרות? האדם שבי התמוטט. השכל שלי, הנפש, הוצאו להורג ביחד איתו.

"נכנס מישהו לחדר. לבוש במדי צבא. חיילת גם נכנסה, התקרבה, הצמידה את הנשק שלה אלי. אם ישחררו את התיעוד מהמצלמות כל זה יתגלה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

"היא אמרה: אני עושה עלייך חיפוש. הרמתי ידיים. עכשיו, הניכור שבגוף שלי, גרם לכך שהיד שלה, כשהיא טפחה לי על הגוף, הרגישה כמו מכת חשמל. וזה שרף. כמו עינוי. כל מגע יד, בכל פעם שהיא נחתה על גופי, העבירה בי זרם חשמלי.

"ואז לקחו אותי לתחנת המשטרה. שתי חיילות, אחת משמאל, אחת מימין. אני כמעט מתעלפת מעייפות. צמתי באותו יום. בחדר גרמו לי להוריד את הבגדים. תתפשטי, יאללה, חג'ה – החיילת אמרה בערבית. ושוב, העבירה ידיים על הגוף שלי, ואותו דבר, חשמל מקפיא אותי, בכל מגע יד. חיפשו לי גם בתוך השיערות.

"לא יודעת איך לבשתי את הבגדים בחזרה. אני כאילו שם שוב עכשיו, בחדר הזה, ואומרת לעצמי – איך? איך הצלחתי לשים בגדים?

"הנחתי מטפחת על הראש. ישבתי בכיסא. החיילת אומרת לי, בעברית, רוצה מים? אמרתי לה לא. לא רוצה. צמתי. לאט לאט החדר מתמלא חיילים, ואני מטושטשת, העיניים שלי דהויות, לא שמה לב. מה קורה. מי שם בכלל. ממוטטת. רוצה מישהו, אדם שאוכל לסמוך עליו.

"הכניסו אותי למכונית, לקחו אותי לחקירה. הרגליים רועדות. הפה יבש. לא מצליחה לבטא כלום, לדבר. מרגישה שהשפתיים לא יכולות לנוע. ארבעה חיילים משכו אותי למגרש הרוסים. מישהו בשם אדם אמר: אני אחקור אותך. וזהו. אמרתי לו הכל.

"הסיפור הזה, זה כאילו, כאילו מישהו מחק אותי. יש דברים בחיים שלי, זכרונות אישיים מפעם, שנעלמו מאז. מספרים סודיים שזכרתי, ועכשיו אני לא מצליחה לזכור. שכחתי את מספר תעודת הזהות שלי. דברים כאלה. בלילה אני לא ישנה. כל הזמן חושבת שמישהו מגיע, מישהו שרוצה לירות בי. הבן שלי משחק במחשב, איזה משחק טפשי שיש בו ירי. צרחתי עליו. באלוהים, תנמיך. באלוהים. לא רוצה לשמוע את הקול הזה. לא רוצה. ואני מפחדת להיות שם לבד, בעיר העתיקה שוב. אני מדברת איתך עכשיו וכל הגוף שלי רועד, אתה מאמין?"

לאורך כל השיחה עם ורדה אני בוכה ושותק. ואז אמרתי לה, בלי לחשוב: אבל למה ירו בו? אני לא מבין. למה ירו בו. למה הם עשו את זה. הוא היה על הרצפה, ודימם. והיא ענתה:

"צעקתי להם, בעברית. זה נכה. זה נכה. יש לו תעודה. אבל הם לא רצו לשמוע אותי. זה כאילו החייל החליט שאיאד מחבל, והוא רצה. רצה להרוג אותו. ראיתי שרצה, שחיכה להשתמש בנשק. שום סכנה לא היתה שם.

"החיילים אלימים כלפינו בעיר הזאת תמיד. איאד זה מקרה אחד. אני גרה בעיר שנים, ותמיד מפחדת. חיילים לא מקשיבים לערבים. בודקים אותם סתם, בבוז, לא רואים אותם כבני-אדם, אלא כחיות. והם בעיר העתיקה, חמושים ליד בתי ספר, מרכזי טיפול.

"זה קשור לקצינים, והמקרה הזה צריך לזעזע, לגרום להם לבנות הדרכות, ללמד חיילים איך להתנהל. שיידעו גם שהדם שלנו לא זול. שאם יעשו משהו רע – הם יילכו לכלא. לא כמו עכשיו, שלא משלמים מחיר. לפני שהם באים לכאן, החיילים, שיהיה להם מושג מה הרקע שלנו, ומי אנחנו, ומי חי בעיר הזו בכלל.

מחאה בירושלים נגד הריגתו של איאד אלחלאק, ב-30 במאי 2020 (צילום: אורן זיו)

"אתה יודע, אני שנים עובדת איתם, עם בעלי צרכים מיוחדים. אני מאוהבת בהם. בתמימות שלהם, בנדיבות, בפשטות. אנשים טובים. טובים. רוצים שמישהו יחזיק להם את היד, שיקדם אותם. עבדתי עם איאד המון. בהתחלה הוא היה ביישן. לא דיבר. לא הגן על עצמו. לימדתי אותו לקלף בטטה, תפוחי אדמה, לשים כובע וכפפות, לשטוף כלים, לבשל. והוא צם! בכל רמדאן צם.

"זהו. מה אני אגיד. אני מאד מקווה שישתנה משהו. שהקול שלי יגיע לכולם. אני יודעת כמה זה חשוב, ולכן מדברת בטלפון. הפשע הזה טילטל אותי. היום הצלחתי לדבר, אבל אתמול לא. המצב בבית שלי גם חשוב לי. הילד שלי. זהו. שיהיה לך בהצלחה".

כמה נוח, כמה עלוב, יהיה להגיד אחרי כל זה – "זה מזעזע, אבל זו רק טעות. זה פשע של חייל בודד, של יורה. זה לא אנחנו". אבל זה כן אנחנו, וזו המדינה. כי אלימות משטרתית תמיד, תמיד, נובעת ממדיניות ומאנשים ששותקים מולה.

כל עוד נמשיך לשלוט על העם הפלסטיני, להפקיע את אדמותיו, להרוס את בתיו ולמנוע ממנו זכויות אזרח ולאום – בירושלים ובכל חור בין הנהר לים – ברור לי שהאלימות המשטרתית הזאת תימשך. אם חיילים נוהגים בפלסטינים כפחות מיהודים, כפחות מבני אדם, זה כי כך המשטר שלנו נוהג בהם.

אז כישראלי אני מבקש: אל תחריגו את איאד. תביטו במערכת. החרגת המקרה מרושעת בעיני לפחות כמו הצדקתו.