מות אלחלאק ניפץ את אשליית ההתקרבות בין משה ליאון למזרח י-ם

רק לפני מספר שבועות בישרו הכותרות בעיתונים על ניצנים של שינוי ביחסים בין עיריית ירושלים ותושבי מזרח העיר. על רקע האינטרס המשותף של בלימת התפשטות הקורונה, חלה קפיצת מדרגה במידת התיאום ושיתוף הפעולה בין העירייה וגורמי חברה אזרחית פלסטינית. הנכונות לקחת אחריות על צורכי התושבים – ולא פחות מכך, היחס המכבד מצד הרשויות – הביאו לכך שבאחת השכונות הפלסטיניות אף היו מוכנים לקבל ביקור של קציני צבא בכירים. והנה, בשבת האחרונה, חיילים מאותו צבא ירו למוות בצעיר האוטיסט איאד אלחלאק.

מי שמכירים מקרוב את המדיניות הישראלית במזרח ירושלים ידעו כל העת שהפער בין מה שנדרש עבור שוויון אמיתי לבין הרוחות החדשות שאולי מנשבות בכיכר ספרא הוא אדיר. אבל אפילו אנחנו לא ציפינו שהתזכורת לעובדה זו תגיע כה מהר ובצורה כה כואבת. במזרח ירושלים נשמעים כבר קולות אשר מצביעים על הריגתו של איאד כהוכחה האולטימטיבית לכך שהכיבוש הוא אותו כיבוש, ושלהאמין לרצון הטוב של ראש העירייה זו תמימות במקרה הטוב, או בוגדנות במקרה הרע.

במערב ירושלים הזעזוע מהמוות של איאד צריך לגרום לנו להישיר מבט אל הפער הזה. לא בשביל לבטל בזלזול את מה שהעירייה כן עושה, אלא בשביל להגיד לראש העירייה שאנחנו דורשים ממנו להיות אמיץ הרבה יותר. ליאון יכול בצדק להצביע על פרויקטים של תשתיות שקודמו בתפקיד סירב לקדם ושמבוצעים כעת. ובכל זאת הריסות הבתים ממשיכות כבימים ימימה: עוד לא חלף שבוע מסיום מצב החירום של הקורונה וכבר נהרסו לפחות שבעה בתים.

ליאון יכול לספר על היחסים שבנה בחודשים האחרונים עם פעילים מזרח ירושלמים. ועדיין ארגוני מתנחלים בסיוע רשויות שונות ממשיכים להשתלט על עוד ועוד נכסים בשכונות הפלסטיניות של העיר. ליאון התעקש על הקמת תחנה לבדיקות קורונה בשכונות שמעבר לגדר ההפרדה. אבל גם היום למעלה משליש מתושבי מזרח העיר נאלצים לחיות באזורים הללו שבהם המדינה כמעט ואינה מתפקדת. ליאון יכול להתגאות באירועים שבהם העירייה הנכיחה השנה את חודש הרמדאן. אבל האלימות המשטרתית נגד הפלסטינים בעיר ממשיכה: המוות של איאד הוא מקרה קיצוני, אבל התנכלות ואף תקיפה של עוברי אורח פלסטינים בידי שוטרים היא עניין יומיומי בירושלים.

בעבר ניסה ליאון לטעון שההתמודדות עם הפער הזה אינה נמצאת בסמכותו. כך הוא הסביר את סירובו להתעמת עם מפקד המשטרה דורון ידיד סביב הפשיטות האלימות של המשטרה בעיסאוויה. ואכן הרבה ממה שמנינו למעלה הוא מדיניות ממשלתית והאחראים הישירים הם ראש הממשלה, השר לביטחון פנים ועמיתיהם. אלא שעובדה זו אינה יכולה לפטור את ליאון מהאחריות לאתגר את המדיניות הזו למען רווחתם ושלומם של תושבי עירו.

כן, הממשלה רוצה אולי לשפר את המצב הכלכלי במזרח ירושלים אבל היא לחלוטין לא מוכנה להציע שיפור בסוגיות הליבה של היעדר תוכניות מתאר, קידום התנחלויות ואלימות משטרתית. מי שמתוך מחשבה כאילו פרגמטית מסכים להגביל את עצמו לגבולות הגזרה שהממשלה מוכנה לסבול, משתף פעולה בעצם עם שימור העליונות היהודית בעיר על חשבון הצרכים הבסיסיים ביותר של תושביה הפלסטינים.

ראש העירייה אינו היחיד שמנסה להתחמק מהאתגר שאסור להתחמק ממנו. בשנים האחרונות גובר ומתרחב מאוד העיסוק של החברה האזרחית המערב ירושלמית בנעשה במזרח ירושלים. מכוני מחקר, עמותות ואפילו "סתם" התארגנויות של תושבים משקיעים לא מעט זמן ואנרגיה בנושאים הקשורים לרווחתם של תושבי השכונות הפלסטיניות. בתקופת הקורונה הארגונים הללו פעלו רבות בשני חלקי העיר ומן הסתם שאבו ובצדק סיפוק רב מפרי עמלם.

אלא שהעוסקים בפעילות המבורכת הזו נרתעים כמו מאש מאותן סוגיות "פוליטיות" שהממסד סימן כאסורות במגע. מותו של איאד סמוך כל כך להצלחה שבאה לידי ביטוי בהתמודדות עם הקורונה מחייבת את אותם ארגונים להכיר במחיר של ההתעלמות הזו. הרי הריסות הבתים הסיטוניות לא מאפשרות להקטין באמת את אחוזי העוני במזרח העיר. מי שנאלצים לחיות מעבר לחומת ההפרדה לא יוכלו ליהנות משיפור התשתיות בשכונות שבצד הישראלי של החומה. ושום כמות של שיתוף ציבור או תוכניות מנהיגות שיתקיימו במזרח ירושלים לא תבטל את הדיכוי היומיומי בידי מג"ב ויס"מ.

לאיאד אלחלאק ולמשפחתו זה כבר לא ישנה. אבל מותו ממחיש בצורה הנוראית ביותר את המחיר של המשך ההתעלמות הזו.

אביב טטרסקי הוא חוקר בעמותת עיר עמים