אחרי הקורונה, גם בארה"ב מבינים שצריך להעלות מסים לעשירים

ב-12 במרץ 2020, לאור התפשטות מגפת הקורונה, התיאטראות בניו יורק הודיעו על השבתה זמנית, שבינתיים הפכה לארוכה ביותר בתולדות ברודווי. מעבר להשלכותיו הרות האסון על תעשיית התיאטרון האמריקאי, הצעד טומן בחובו גם משמעות סמלית. הקורונה חשפה את אחורי הקלעים של ההצגה הוותיקה ביותר בארצות הברית: מופע האימים הניאו-ליברלי.

ההצגה הזו – שבה כולנו צופים ומשתתפים כבר ארבעה עשורים – לא נוצרה ברגע אחד או על ידי אדם יחיד. אולם, יותר מכל נשיא אמריקאי אחר, רונלד רייגן, הוא זה ששמו הפך מילה נרדפת למדיניות ניאו-ליברלית.

באוגוסט 1981, זמן קצר אחרי שנכנס לבית הלבן, רייגן חתם על חוק מסים מהפכני בשם ERTA כתרופה למשבר הסטגפלציה, צמיחה נמוכה ואבטלה לצד שיעורי אינפלציה גבוהים, שאפיין את הכלכלה האמריקאית אז. ERTA, קיצוץ המיסים הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית של ארה״ב, חתך את שיעור המס – על הכנסה, על רכוש ועל רווחי הון – עבור כל המגזרים.

באוקטובר 1986 השלים רייגן את המהפכה עם חוק רפורמת המסים (TRA). כתוצאה מכך, במשך שמונה שנות נשיאותו, שיעור המס הגבוה צנח מ-70 ל-28 אחוזים. רייגן האמין שקיצוץ מסים עבור העשירים יניב צמיחה, שפירותיה ״יחלחלו״ אל השכבות מעוטות האמצעים. הוויכוח על התועלת של ״מהפכת רייגן״ עדיין מתנהל, אבל קשה להכחיש את ההשפעה העמוקה שהייתה לה על הכלכלה הפוליטית בארה״ב.

לפי הסוציולוגית הכלכלית מוניקה פרסד, ERTA לימד את המפלגה הרפובליקאית ש״קיצוצי מס יכולים להיות פופולריים״, וכך הם הפכו ליעד המרכזי של המפלגה בתחום מדיניות הפנים. יורשיו של רייגן לא רק שלא כפרו במדיניותו הפיסקלית, הם שכפלו אותה שוב ושוב. הפעם האחרונה היתה ב-2017, כשהנשיא דונלד טראמפ הוביל קיצוץ נוסף (אותו הוא כינה, באופן שקרי, ״הגדול בהיסטוריה האמריקאית״). אפילו הדמוקרטים אימצו את הקו הזה. נשיא דמוקרטי, ברק אובמה, הוא שחתם על קיצוצי המס השניים והשלישיים בגודלם מאז שנות ה-80.

בו בזמן, אי השוויון הכלכלי הרקיע שחקים, כפי שהוכיחו כלכלנים דוגמת תומס פיקטי וג׳וזף שטיגליץ. מאז 1980, הכנסת הנטו של החציון התחתון בארה״ב עלתה ב-20 אחוזים בלבד. במהלך אותם ארבעה עשורים, הכנסת הנטו של המאיון העליון המריאה ב-420 אחוזים.

אי שוויון הוא מורכב וחשוב מכדי שנייחס אותו לנשיא אחד או לצעד נקודתי. עם זאת, מורשתו של רייגן היא של פערים סוציו-אקונומיים מתרחבים,  פרי הביאושים של מדיניות שכללה גם דה-רגולציה, חיסול איגודי עובדים והפחתה של ההוצאה הממשלתית על שירותים חברתיים.

אין זה מקרי שכשרייגן אישר את קיצוץ המס הראשון, הוא חתם גם על חוק האומניבוס (OBRA), שהגביל את הזכאות לתכניות חברתיות כמו מדיקר (Medicare) וביטוח לאומי. החוק היה הסנונית הראשונה של ההרס שרייגן זרע במדינת הרווחה, שנוסדה בעמל רב לאורך התקופה הפרוגרסיבית, הניו דיל של שנות ה-30 ו"החברה הגדולה" שנות ה-60.

רייגן, שבמקרה או לא החל את הקריירה שלו כשחקן, הבטיח בנאום השבעתו ״כלכלה בריאה, איתנה וצומחת, שתספק הזדמנויות שוות לכל האמריקאים״. אך הוא והבאים אחריו המשיכו לתדלק את ההצגה הניאו-ליברלית, שכפי שכתב העיתונאי ג׳ורג׳ מונביוט, ״מגדירה מחדש אזרחים כצרכנים״ ותופשת ״תחרות כמאפיין המהותי של יחסיים אנושיים״.

עכשיו, עם יותר מ-80,000 מקרי מוות בפחות מארבעה חודשים, אסור לנו להתעלם מהמחיר ההרסני של ניאו-ליברליזם. הוא אמנם אינו חדש, אבל הפך גלוי באופן מכאיב. הסטטיסטיקות עדיין חלקיות, אבל נתונים ראשוניים כבר הספיקו להמחיש את המחיר הלא פרופורציונלי שגובה המגפה מאנשים שאינם לבנים. לפי המרכז לבקרת מחלות ומניעתן, שיעור התמותה מקורונה בניו יורק בקרב אפרו-אמריקאים (92.3 לכל 100,000) יותר מכפול מאשר בקרב אמריקאים לבנים (45.2). הנתון המקביל עבור היספנים ולטינים (74.3) גבוה גם הוא באופן משמעותי מהממוצע אצל לבנים. הפערים הללו הם תוצאה של אפליה מערכתית וארוכת שנים שממנה סובלים מיעוטים גזעיים ומובילה, בין היתר, למחלות רקע, עבודה בתנאי סיכון וגישה מוגבלת לטיפול רפואי (הסיכוי של אפרו-אמריקאים, למשל, להיות מחוסרי ביטח רפואי גבוה פי שניים – ופי שלושה, עבור היספנים – מאשר אמריקאים לבנים).

הקורונה לא רק זרעה הרס, אלא גם הדגישה והעמיקה את אי-השוויון, תוך הפיכת חייהם של 40 מיליון אמריקאים מתחת לקו העוני ליותר קשים ומסוכנים. ב-2017, כ-7 מיליון ילדים בגילאי בית ספר חיו בבתים ללא גישה לאינטרנט; 22 מיליון ילדים היו תלויים בארוחת צהריים חינמיות או מוזלות בבתי הספר; יותר מ-1.5 מיליון תלמידי מערכת החינוך הציבורי חוו חוסר דיור. עבור הילדים הללו ומשפחותיהם, למידה מרחוק, ריחוק חברתי ובידוד מרצון הן, לכל הפחות, חלומות באספמיה.

ההצגה חייבת להיפסק. הקורונה יכולה – ומוכרחת – להוריד את המסך על הסדר הניאו-ליברלי. השינוי יכול להתחיל במנוע העיקרי של אי-השוויון: מערכת המסים האמריקאית, שבמסגרתה 400 המשפחות העשירות ביותר משלמות שיעור מס נמוך מכל קבוצת הכנסה אחרת, מעובדי בנייה ועד פנסיונרים.

בספרם ״ניצחון אי–הצדק״, הכלכלנים עמנואל סאז וגבריאל זוקמן קוראים להחלת מסים פרוגרסיביים על עושר קיצוני, בהתאמה לעידן התאגידים הבין-לאומיים. המשפטן דניאל מרקוביץ׳ המחיש לאחרונה כיצד הטלת מס חד-פעמי של חמישה אחוזים על חמשת האחוזים העשירים ביותר בארה״ב יכולה לגייס עד שני טריליון דולר, גודלה של חבילת הסיוע ההיסטורית שהסנאט אישר לפני שבועות אחדים. אפילו ״פיינאנשל טיימס״, המגדלור של האליטה הכלכלית, קרא להחלת ״צעדים שעד לאחרונה נחשבו אקסצנטריים, כמו הכנסה בסיסית ומסי עושר״ במאמר מערכת מתחילת אפריל.

כשהמגפה תגיע לקצה, והאורות יעלו שוב על ברודווי, הם יכולים לרדת גם על טרגדיית אי-השוויון האמריקאית. באופן אירוני, נדמה שכדי שזה יקרה, עלינו להקשיב לעצה שנתן השחקן-שהפך-נשיא, בנאום שבו השיק את רפורמת המסים שלו ביולי 1981. ״זוהי הזדמנות חד-פעמית להשיב את השגשוג לארה״ב״, אמר הנשיא רייגן, ״ולהפוך את הממשל להיות שוב משרתם של האזרחים״.

עילי זוזובסקי הוא סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת הרווארד בארה״ב