במרחק 2 ק"מ מהכפר ההרוס, העקורים הפלסטינים ממתינים לשיבה

מגבלות הקורונה והאיסור על התכנסויות המוניות ריככו השנה במשהו את החיכוך – הרגשי, הסמלי, לעתים גם הפיזי – הכרוך ב"ימים הלאומיים", חיכוך ששיאו ביום העצמאות / יום הנכבה.

מדי שנה, ישראל הזחוחה שחוגגת את עצמה לדעת במפגני ענק של מטסים וזיקוקים מדחיקה בכל כוחה את היות היום הזה יום אסונם של הפלסטינים, ונדהמת בכל פעם מחדש לגלות שלא הזמן ולא חקיקה דרקונית יכולים להשכיח את האסון – או לעקור את תודעתו.

ספק עד כמה ישראלים מודעים לעובדה שבעוד "עם ישראל" חוגג בכל שנה עצמאות בפארקים ובגנים, האזרחים הפלסטינים מקיימים את צעדת השיבה השנתית אל אחד היישובים שמהם נעקרו פלסטינים ב-1948 ולא הורשו לחזור אליהם מעולם.

אף שהתאריך הרשמי לציון יום הנכבה הוא 15 במאי (מחר), תהלוכת השיבה נערכת באופן מסורתי ביום העצמאות. השנה, כאמור, תקנות הקורונה לא אפשרו את קיום התהלוכה. היא נערכה בסופו של דבר בזום, בהשתתפות נמוכה בהרבה משנים רגילות, לצד פעילויות נוספות שאירגן הוועד למען זכויות העקורים.

ככל שסוגיית השיבה כלל זוכה להתייחסות בשיח הישראלי, היא נוטה להתמקד בשיבת הפליטים הפלסטינים החיים מחוץ לגבולות המדינה. אך לצד אלה, לפי אומדן של ועד העקורים, יש כיום כ-400 אלף עקורים פנימיים – אנשים שלא עברו גבול בינלאומי, אזרחי המדינה.

מחמד כיאל, חבר הנהלת ועד העקורים (ויושב הראש שלו בעבר), עיתונאי ומתרגם, הוא בן למשפחת עקורים מאל-בירווה. "הכפר של מחמוד דרוויש", הוא מציין בגאווה. כיום הוא מתגורר בג'דידה-מכר, במרחק של כ-2 ק"מ מאל-בירווה, שעל אדמותיו הוקמו קיבוץ יסעור ומושב אחיהוד.

כששואלים אותך מאיפה אתה, מה אתה עונה?

"אני משיב באופן שנהוג אצלנו בעמותה: אני מכפר אל-בירווה וגר בכפר ג'דידה. אבא שלי כל החיים שלו היה אומר 'אני מאל-בירווה', למרות שהוא חי כמעט 60 שנה בג'דידה. כשהיה אומר 'אהל בלדנא', 'אנשי הכפר שלנו', הוא התכוון לאנשי אל-בירווה".

הצאצאים של תושבי הכפר המקורי שומרים על קשרים חברתיים? אתה מכיר את האנשים שבזהותך אתה חולק איתם קהילה?

"בטח, אנחנו בקשרים חברתיים כל הזמן. ראשית, בכל שנה ביום בעצמאות, שהוא יום הנכבה, תושבי אל-בירווה מגיעים לאדמות הכפר מכל מקום שבו הם חיים כיום בתוך המדינה ונפגשים. בשמחות שולחים הזמנות למאות מעקורי אל-בירווה והצאצאים שלהם, ובימי אבל אלפים מאנשי הכפר מגיעים לנחם".

איך מנחילים את התודעה הזו לדורות הצעירים? אם אביך אמר עד יומו האחרון שהוא מאל-בירווה, ואתה אומר "אני מאל-בירווה וגר בג'דידה", מה אומר הדור הבא?

"כשאנחנו הולכים לכפר ביום הנכבה למשל, אנחנו הולכים עם הצעירים והילדים. אנחנו מארגנים סיורים לצעירים בכפרים העקורים, מדפיסים חולצות עם הכיתוב 'אני מאל-בירווה' בערבית, יש לנו קבוצת פייסבוק פעילה של צאצאי העקורים.

"אלה תכנים שמועברים גם דרך השירה העממית, כמו של דרוויש למשל. לעמותה יש גם פרויקטים, כמו 'עודנא' ('שבנו', פרויקט משותף לוועד העקורים, ארגון זוכרות וארגונים נוספים; א"נ) שנמשך שלוש שנים ולקחו בו חלק צעירות וצעירים שסיירו בכפרים עקורים, עם הרצאות והרבה חומר כתוב.

"יש סרטים שעוסקים בנושא. היה לנו פרויקט מיוחד לנשים, 'נשים בדרך השיבה', מאות נשים משורת יישובים שונים השתתפו בסיורים, הרצאות וסרטים על היחשובים העקורים, הרבה פעילויות מכוונות לצעירים".

לתחושתך זה עובד? התודעה הזו אכן מצליחה להתקבע גם בקרב הדור הצעיר?

"את יודעת, זה כמו בכל תחום – יש אנשים שמתחברים ופעילים יותר, ויש כאלה שפחות. אבל אם תקחי את תהלוכות השיבה, יותר מ-70% מהמשתתפים הם צעירים בני הדור השני, השלישי והרביעי של הנכבה".

פעילות העמותה היא בעיקר שימור זיכרון והנחלת תודעה. האם אתם נמנעים בכוונה מפעילות פוליטית קונקרטית למימוש זכות השיבה של הפליטים והעקורים?

"אנחנו עובדים בתיאום עם ועדת המעקב הכוללת את המפלגות הערביות, למשל בארגון התהלוכה השנתית. כל התנועות הפוליטיות משתתפות בתהלוכה".

יש הרגשה שגם ברשימה המשותפת חוששים מעימות סביב הסוגיה הזאת. שיבת הפליטים והעקורים לא נמצאת גבוה על סדר היום הציבורי שלה.

"אני הפניתי את השאלה הזאת בדיוק בזמן הבחירות לכמה פעילים של הרשימה המשותפת. אמרו לי שזה כתוב בפרסומי המשותפת בחברה הערבית. אבל זה לא מספק אותנו. גם ברשות הפלסטינית וגם ברשימה המשותפת מצניעים ולא מדגישים את עניין הנכבה וזכות השיבה ועסוקים בדברים אחרים. דווקא דיבור על הנכבה והשיבה היה נותן להם יותר קולות בקרב החברה הערבית.

"בחברה היהודית הנושא הזה לא כל כך פופולרי, זה נכון. הם ניסו להתייפייף ולהצניע את הנושאים האלה, אבל הנה, בני גנץ לא רצה אותם. גם ברשות הפלסטינית מדברים על סיום הכיבוש, על הפסקת ההתנחלויות, אבל לא נותנים לזכות השיבה התייחסות ראויה לציון. כך אצל אבו מאזן וככה אצל הרשימה המשותפת. זאת בזמן שבעזה קיימו עשרות תהלוכות למען זכות השיבה.

"חשוב להדגיש גם שהנכבה לא הסתיימה, היא נמשכת – הריסות הבתים, הפקעת אדמות, מדיניות הגירוש, חוק הלאום וכו', ועד היום הזה לא נותנים לאף פליט או עקור לחזור לכפר שממנו גורש".

התהלוכות השנתיות מתקיימות על פי רוב ביישובים מרוחקים, לא היתה למשל תהלוכה המונית למנשייה או לשיח' מוניס. יש חשש מפני הפיכת הצעדות האלה לעימות חזיתי עם הממסד הישראלי?

"יש 531 כפרים עקורים ו-11 ערים שתושביהם נעקרו וגורשו ב-1948, למשל עכו, חיפה, יפו, באר שבע ועוד. עד כה קיימנו 22 תהלוכות, והשנה לא התקיימה התהלוכה בגלל הקורונה. בעבר אורגנו תהלוכות בוואדי זובלה בנגב, באזור טבריה, באזור עכו, באזור חיפה, ויש הרבה מקומות שעוד לא הגענו אליהם. אנחנו בהחלט מבררים אפשרות לארגן תהלוכת שיבה באחת הערים הגדולות.

"אבל אומר לך בכנות: העמותה והנהלתה מורכבת מנציגים של ערים וכפרים עקורים, ולא כולם חושבים אותו דבר. יש שזהירים יותר, יש פחות. יש שעומדים יותר על הזכויות שלהם, במקרה הזה הזכות להפגין ולהעלות את נושא העקורים, יש כאלה שמעדיפים לארגן את התהלוכות באזור שמצפים שלא יהיו בו עימותים.

"לפני חמש שנים קיימנו פגישה בחיפה, חשוב לנו שנציגי האזור עצמו יהיו מוכנים שהתהלוכה תתקיים אצלם, אבל אז הגיעו הבחירות ואנשים אמרו שהם עסוקים בענייני בחירות וכו'. אנחנו לא שוללים, להיפך – בהחלט יש לנו כוונה לקיים את אחת התהלוכות הקרובות באחת הערים הגדולות שמהן נעקרו פלסטינים".

לאורך השיחה, כיאל מרבה להזכיר גם את הפליטים הפלסטינים בפזורה ואת זכותם לשוב לאדמתם. אני תוהה מה קשה יותר: לערוג לאדמתך ממרחק, מגלות שמעבר לגבול, או מבית שחלונו כמעט משקיף על האדמה שאליה אינך מורשה לחזור.

"עד היום, חלק מזקני אל-בירווה יודעים להצביע בדיוק על חלקות האדמה שהיו שלהם", אומר כיאל. "צריך לזכור את זה. זה קיבוץ קטן שמשתלט על שטח ענק, בעוד בג'דידה-מכר אנשים חיים בצפיפות גדולה, ללא אדמה. אז ודאי שהם רוצים לחזור, ורוצים את האדמה שלהם".

כשאתה מדבר על שיבה לאל-בירווה, האם כוונתך לצד הקיבוץ והמושב או במקומם? זאת שאלה שמעסיקה מאוד יהודים ביחס לסוגיית השיבה.

"ברוב המכריע של המקרים, החלק המובנה בכפר המקורי נותר שטח ריק. כך באיקרית ובירעם, כך במקומות רבים נוספים, ועדיין לא נותנים לאנשים לחזור. אנחנו לא מתעלמים מהמציאות הנוכחית, אבל אנחנו מאמינים שמימוש זכות השיבה הוא דבר אפשרי. המכשול הוא אידיאולוגי-פוליטי ציוני.

"אנחנו עושים סיורים מהנגב ועד הגליל העליון. ברוב המכריע של המקומות, השטחים הבנויים של היישובים המקוריים עומדים ריקים והאדמות הוכרזו כנכסי נפקדים, למרות שבעליהם נוכחים ואף אזרחי המדינה שמנשלת אותם. זאת החלטה פוליטית שנשענת על אידיאולוגיה גזענית".