הקרב על התודעה: סדרות סעודיות מכשירות נורמליזציה עם ישראל

רנדא, עיתונאית בת 28 מעזה, נשארה ערה עד מאוחר כדי לצפות בסדרה "אום אהרון". "בדרך-כלל אני לא רואה סדרות אבל הפעם הסתקרנתי, רציתי להבין למה כולם מתנגדים לה, על מה המהומה." סיפרה לי במהלך ראיון בזום.

הסדרה בת 30 פרקים, אחד לכל יום ברמדאן, והיא משודרת כבר שבועיים ברשת MBC הסעודית. גיבוריה הם יהודים-ערבים אשר חיים יחד עם מוסלמים ונוצרים בעיירה קטנה באזור כווית ב-1948. הסיפור מסתבך כאשר מוקמת מדינת ישראל והיחסים בקהילה מתערערים – היהודים מתחילים לסבול מדיכוי מידי חלק משכניהם, ומתמודדים עם דילמות ומשברים.

"קשה לי לצפות בסדרה", רנדא אומרת. "התוכן שלה ציוני מאד. למשל, בפרק הראשון, יש סצינה שבה מכריזים על הקמת מדינת ישראל ואחד מהיהודים אומר למשפחה שלו: אנחנו צריכים לשוב למולדת".

קבלת שבת בסדרה "אום אהרון" ברשת הסעודית MBC (צילום מסך מתוך הסדרה)

רנדא אינה לבד. הסדרה עוררה גל של ביקורות בעולם הערבי, וגם דיונים בשאלות כמו מי נושא באחריות לגורל היהודים הערבים שנעלמו. רוב המבקרים טענו כי הסדרה היא ניסיון של הממשלה הסעודית, שעומדת מאחורי רשת MBC, להכשיר את הקרקע לנורמליזציה עם ישראל, וכי העלילה שלה משרתת את הנרטיב הישראלי.

הקטע שאליו רנדא התייחסה מעניין: היהודים והמוסלמים נראים בו כשהם מקשיבים להכרזה על הקמת ישראל, ושתי הקהילות מוכות תדהמה. בקרב היהודים מתפתח ויכוח קולני. עזרא, בנו של הרב דוד, דורש "לסיים את הגלות" ולהגר לישראל, אבל אביו מסרב, וצועק עליו: מולדתנו כאן, בכווית.

גם המוסלמים נסערים. אחד מהם מאשים את היהודים בני המקום במה שאירע, ואילו אחר מזכיר לו שיש הבדל גדול בין יהודים לבין ציונים. "אני בטוח שהיהודים שחיים אצלנו, וברחבי העולם הערבי, מתנגדים למה שקרה", הוא אומר, וחברו משיב: "אפילו אם הם מתנגדים לציונות היום, בעתיד – הם יסכימו לה".

הכרזה על מדינת ישראל, מתוך הסדרה "אום אהרון" 

"זה מפריע לי", אומרת רנדא. "הרשת הזאת, MBC, מגיעה לכל בית במזרח התיכון. יש לה כוח אדיר לעצב דעת קהל. במיוחד ברמדאן, כשאחרי ארוחת שבירת הצום הרבה אנשים יושבים לראות סדרות".

הסדרה עניינה אותי דווקא משום שהציגה, לפחות בחלק מהזמן, נוכחות יהודית במרחב הערבי שמתקיימת במנותק מישראל, כזאת המבדילה בין המושגים יהודי וציוני. אבל רנדא חלקה עלי.

"הגבולות שאתה משרטט בין יהודי לציוני כבר לא ממש קיימים ב-2020", היא אומרת. "כל מה שכרוך ביהדות נכרך גם בציונות ובישראל. כשסעודיה רוצה להתקרב לישראל היא תדבר על יהודים כי זה קל יותר – אבל זה תהליכי, והדברים שלובים".

היא הסבירה את הטענה שלה דרך סצינה אחרת, מהפרק השלישי: "המשפחה היהודית יושבת סביב השולחן ועורכת קבלת שבת. דוד, האב, מספר לילדיו שזה יום קדוש, יום שבו התפילות נענות. הוא שואל אותם מה הם מבקשים מאלוהים. בתו, רחל, אומרת: שישרוף את היטלר על מה שעשה ליהודים".

"אני יודעת שהשואה זה אסון נורא", רנדא אומרת, "אבל איך אני יכולה להתעלם מהעובדה שישראל משתמשת באסון הזה כדי להצדיק את הדיכוי שלה כלפי בני עמי? איך אתה מציע שאנתק בין הסבל היהודי ההיסטורי לבין האופן שבו הוא משמש לתת לגיטימציה לסבל שלי, כפלסטינית בעזה בהווה? אלו הפרדות שאי-אפשר לעשות יותר. לכן לא נוח לי לצפות בסדרה".

ארוחת שישי, מתוך הסדרה "אום אהרון" 

בתום קבלת השבת עזרא, אחיה המבוגר של רחל, מסלק נער שמגיע לבקש תרומות למען פלסטין ומפציר שוב בבני המשפחה להגר לישראל. אביו כועס, אבל נדמה שגם הוא מתחיל להשתכנע.

בין התגובות לסדרה נשמעו גם קולות שונים משל רנדא. חיאת אל-פהד למשל, שחקנית מפורסמת שמגלמת את דמותה של אום אהרון, הגיבה לביקורת הקשה שספגה על השתתפותה בסדרה בהתעקשות על ההבדל בין יהודים לציונים.

"הסדרה לא עושה נורמליזציה כי יש יהודים שוחרי שלום", אמרה אל-פהד בראיון ברדיו. "את יכולה לראות בישראל, יש יהודים שמתנגדים לציונות ויוצאים להפגין. הם כמו היהודים הערבים של לפני 1948".

"בעבר חיו יהודים בפלסטין, כווית, סעודיה, לוב, בחריין, מרוקו. למה שנתכחש לזה? למה שנשכח אותם? אני מוכרחה לספר את הסיפורים שלהם… ולא מתחרטת שלקחתי את התפקיד", הוסיפה.

גם רשא עמרן, משוררת סורית, התייחסה לנושא באופן ביקורתי בעיתון "אל-ערבי אל-ג'דיד", במאמר שעתיד להתפרסם בעברית באתר אופק: "האם זה הגיוני לסווג כל יצירה אמנותית שעוסקת בהיסטוריה של היהודים הערבים כנורמליזציה עם הציונות?" שאלה, "אנחנו צריכים להפסיק עם היחס הגזעני כלפי הערבים היהודים, אשר רבים מהם אינם אשמים במה שקרה לפלסטין".

היהודי חוזר אל המסך

הבמאי של אום אהרון, מצרי בשם מוחמד ג'מאל אל-עדל, ביים ב-2015 סדרת רמדאן פופולרית אחרת על יהודים בשם "חארת אל-יהוד". הסדרה תיארה את החיים ברובע היהודי במצרים ב-1948 – סיפור דומה אך גם שונה.

"בחארת אל-יהוד, היהודי המצרי הוצג כאחד משלנו, כחלק מהחבר'ה, אדם שחיינו אתו בשלום – בניגוד לאופן הצגת הישראלי או הציוני בסדרה", אומר איל שגיא ביזאוי, שכותב את עבודת הדוקטורט שלו על דמות היהודי בקולנוע המצרי.

באום אהרון, לעומת זאת, כל הדמויות היהודיות – ציוניות יותר או פחות – מוצגות באופן אמפתי ואוהד: עזרא שחולם לעלות לישראל, אום אהרון הרופאה שדואגת לקהילתה המתפרקת ואינה רוצה להגר, וגם רחל היפהפיה, שבכלל מנהלת רומן אסור עם מוחמד המוסלמי, שאביו מסוכסך עם היהודים.

רחל פותחת את הסדרה במונולוג עצוב, שאותו היא מדקלמת בעברית שבורה, שהיתה מושא ללעג ברשת, לצד שורה של טעויות אחרות, עובדתיות והיסטוריות, שהופיעו בסדרה ובאופן שבו ייצגה יהודים.

"היא מדברת עברית ששום יהודי בעולם הערבי לא דיבר", אומר ביזאוי. "היא בעצם לא מדברת עברית אלא ישראלית, ומשלבת בין כמה רבדים של השפה. זה בוודאי לא השפה שיהודי עיראק או כווית או מצרים דיברו".

"זה מאוד עצוב. השפה המשונה הזאת של רחל היא אולי העדות הטובה ביותר לנתק שבין יהודים למוסלמים… הייצוג של היהודי-ערבי בקולנוע נוצר הרבה פעמים על ידי אנשים שמעולם לא חיו בחברה עם יהודים. גם בקולנוע הישראלי, הייצוג של ערבים הוא כמעט תמיד פדיחה".

"תשווה את זה לסרט של במאי יהודי-מצרי בשם טובול מזרחי, משנות ה-30, שבאמת כתב תסריט עם מילים שיהודים מצרים השתמשו בהם. הטעויות האלה באום אהרון, הכשלים בייצוג, הן העדות החותכת למותה של קהילה".

באופן פרדוקסלי, המלים שהושמו בפיה של רחל מנסות דווקא להציל את זיכרון הקהילה. היא מביטה אל המצלמה, ואומרת: "לפני שעקבותינו תעלמנה, לפני שחיינו יפלו לתוך זכרון ונלך לאיבוד עם הזמן ונשכח, לפני שנהפוך את דפי ספרי הזמן – החלטתי לכתוב אודותינו – יהודי המפרץ".

המונולוג של רחל, מתוך הסדרה "אום אהרון"  

"הסדרות האלה הן חלק מתופעה מאוד מעניינת של העשורים האחרונים: שובו של היהודי אל המסך", מוסיף ביזאוי. "אתה יכול לראות סרטי קולנוע מרוקאים שפתאום חוזרים ומביאים דמויות של יהודים, סרטי קולנוע טוניסאים, סרטים מצרים, וסדרות טלוויזיה מצריות, סוריות, עיראקיות, וגם זו עכשיו".

"זו נוסטלגיה, אבל כזאת שמנסה להגיד משהו על ההווה, לא על העבר. הרבה פעמים זה בעצם לא געגוע ליהודים, אלא געגוע לתקופה שהם מסמלים – תקופה קדם-לאומית, קדם הקצנה דתית, לפני הכיבוש הקולוניאלי, שבה מיעוטים שונים חיו אלה לצד אלה בכל האיזור הזה של המזרח התיכון וצפון אפריקה".

"עם זאת, קשה לצפות מפלסטינים להיות שותפים לתהליך הנוסטלגי הזה, שאולי קורה בארצות ערב האחרות. הפלסטינים קיבלו אותנו, היהודים, כציונים-ישראלים. להיות יהודי במרחב הזה משמעו להשתייך למדינה שכבשה את המקום".

רחל ומוחמד סיפור אהבה, מתוך הסדרה "אום אהרון" 

עאוני אל-משני, פרשן פוליטי מבית לחם ופעיל בתנועת "ארץ לכולם", צפה גם הוא באום אהרון ומסכים עם העמדה של ביזאוי. "אני כמובן מזדהה עם היהודים כקורבנות, אבל היום, ברגע הזה – הקורבן הפך למקרבן. אני רוצה שיזדהו אתי", הוא אומר.

"אם היה אופק לאיזה פתרון פוליטי, הסדרה הזאת היתה מתקבלת יחסית בקלות לדעתי. אבל בצל עסקת המאה, נסיונות הסיפוח והעברת השגרירות לירושלים – הרבה יותר קשה לבקש מהעולם הערבי להבין שהיהודים היו קורבנות. העבר מובן תמיד דרך הפריזמה של ההווה".

אבל אל-משני לא מתרגש מהסדרה. "מה הבעיה שיצא בעולם הערבי, שבו חיים עשרות מיליוני בני אדם, סדרה אחת שמזדהה עם ישראל?" הוא שואל. "מה הסיפור הגדול? זה לא משנה, וגם לא משקף את דעת הקהל הרווחת. דיברתי עם חברים שלי מסעודיה על הסדרה – כולם מתנגדים לה. זה ברור הרי שמי שמאחורי הגל הזה הוא המשטר הסעודי".

הפוליטיקה שמאחורי הקלעים

בשנים האחרונות התהדקו הקשרים הדיפלומטיים בין ישראל למדינות המפרץ, בייחוד עם סעודיה והאמירויות. "מבחינה ביטחונית, כבר משנות ה-90 מדינות המפרץ וישראל מקיימות קשרים מתחת לרדאר", אומרת קייטי וקסברגר, חוקרת של מדינות המפרץ וכתבת בפורום לחשיבה אזורית. "בשנתיים האחרונות גם הקשרים התרבותיים פורחים".

מוהנד נירוח, פרשן פוליטי מירושלים שצפה גם הוא באום אהרון, משוכנע שהסדרה מהווה חלק מאותו ניסיון התקרבות. "רשת MBC מחוברת ישירות לבן סלמאן ולממשלה הסעודית. הם מעוניינים להתקרב לישראל, לא סתם השקיעו הון בסדרה הזאת".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

"בכווית הביקורת נגד הסדרה החריפה עד כדי כך שהם הפסיקה לשדר אותה לאחרונה בערוצים מקומיים. אבל ב-MBC הסעודי לא הפסיקו. אף אחד לא יכול לעצור אותם בגלל הכוח הכלכלי שלהם".

אבל הסלידה מהסדרה עמוקה יותר מנורמליזציה, נירוח מוסיף, ומזכיר שמתחו עליה ביקורת עוד לפני ששודרה. "MBC ידוע כערוץ שמעוות את המציאות על פי האינטרס הסעודי: מציג את מצרים כגן-עדן, מתכחש לעובדה שיש מלחמה בתימן או בלוב. סעודיה השקיעה מיליוני דולרים במלחמות באזורים האלה והחריבה אותם".

"חשוב להבין את הקונטקסט שבו הסדרה עולה לשידור: סלידה עמוקה ברחוב הערבי מהמדיניות הסעודית במזרח התיכון – בהקשר של הקרבה לישראל, אבל בעיקר בהקשר של הדיכוי שסעודיה מפעילה במדינות ערביות אחרות".

הטענות האלה מתחזקות נוכח סדרה קומית אחרת, "מחרג' 7", ששודרה גם היא ברשת MBC לרגל הרמדאן. במהלך אחת מהסצנות, אב מודאג מספר לחברו עלכך שבנו "הכיר מישהו מישראל דרך האינטרנט", וחברו משיב לו בביטול: "מה הבעיה להיות בקשר עם ישראל? ישראל קיימת, אם תרצה או לא תרצה".

"האויב הוא מי שלא מעריך אותך כשאתה עומד לצדו ומקלקל אותך יום ולילה, יותר מהישראלים" המשיך האיש בסדרה, "כל החיים שלנו נלחמנו למען העם הפלסטיני, אבל הם – מחכים להזדמנות הכי קטנה כדי לתקוף את סעודיה".

וקסברגר מציעה להבין את הסדרות הסעודיות האלה כחלק ממגמה של ליברליזציה שמאפיינת את סעודיה ואיחוד האמירויות בשנים האחרונות, ומשקפת את הרצון הפוליטי שלהם להתקרב לישראל ולמערב.

"בסעודיה ובאיחוד האמירויות יש קורלציה בין השיח המתגבר סביב סובלנות ו'קבלת האחר' לבין המגמה של יותר יחסים ומוכנות לעבוד עם ישראל. הסובלנות הזאת כמובן אינה אותנטית, היא קיימת רק כשהיא משרתת את הממשלה, ולא שכמדובר באיסלאם שיעי, או באיראן, או באנשים שמבקרים את השלטון".

"הסובלנות היא כלי פוליטי: היא מאפשרת למפרץ לייצר תדמית אחרת, יותר ליברלית, שתקרוץ למשקיעים מהמערב ותשדר יציבות פוליטית וחברתית. זה מכונן מרחב שבו קשרים עם המערב ונורמליזציה עם ישראל יכולים להתקבל בצורה חלקה יותר.

"כך למשל באיחוד האמירויות הכריזו ב-2019 על 'שנת הסובלנות', קמפיין בינלאומי שביקש לשנות את המוניטין של המדינה מבחינת זכוית אדם ופלורליזם, והשנה הם יקימו את "בית משפחת אברהם", שבו יציבו כנסייה, מסגד ובית כנסת באותו התחם. הסדרה הזאת היא חלק מאותה מגמה, וזה לא מקרי שכל זה קורה באותם שנים
שהתחילו לעשות תרגילים צבאיים עם ישראל".

פער ביחסי הכוחות

אחרי שסיימתי לצפות בפרק הרביעי של אום אהרון, מוחמד, עיתונאי וידיד שלי מעזה, סיפר לי על סדרה אחרת שלא הכרתי. בחודש האחרון הוא עוקב בביקורתיות אחר שלוש סדרות דרמה שעוסקת בסכסוך: אום אהרון, פאודה, וסדרה עזתית בשם ענקוד (אשכול ענבים).

"עולם סדרות הדרמה הפך לשדה קרב פוליטי של תרבות המונים שבו ישראל מנצחת בגדול", הוא אומר. "דרמה טובה לא נתפסת על ידי הצופה כמשהו פוליטי. זו יצירה שפונה קודם כל לרגש, לא לשכל, ודווקא משום כך היא אפקטיבית מאוד בעיצוב דעת קהל. דרך פאודה, למשל, ישראל מקדמת את הנרטיב שלה ברחבי העולם".

אני שואל אותו לגבי ענקוד. "זו סדרת רמדאן שצולמה השנה בעזה", הוא מספר, "הרבה פחות מוכרת או מדוברת מאום אהרון. הבמאי שלה הוא עזתי מקומי, איש מוכשר מאד בשם חסאם אבו דאן. על אף היכולות הצנועות של ההפקה הוא יצר סדרה יפהפיה ורגישה. נדמה לי שזו הפעם הראשונה שצפיתי בסדרת דרמה עם סיפורים מעזה המוצגים באופן כל כך מורכב ואנושי, מלאי אהבה וצער ורגש, מכל מני זוויות".

"הפער בין התקציב ויכולת ההפצה של ענקוד לזה של סדרות כמו פאודה, שמככבת בראש הטבלאות של נטפליקס, או אפילו לזה של אום אהרון, שמקודמת על ידי הענקית MBC, הוא אדיר. וזה משקף פער ביחסי כוחות שמתקיים גם במציאות".