התנגד לאפרטהייד עד מותו: מהכלא בדרא"פ ועד ישראל
דניס גולדברג, יהודי ואיש הקונגרס הלאומי האפריקאי שנכלא במקביל לנלסון מנדלה ולאחרים ב-1964 ובילה 22 שנה בכלא, ראה בישראל מדינת אפרטהייד לכל דבר, והאמין שחוקי המדינה ובתי המשפט שלה נועדו בעיקר לבסס את שליטתה. גולדברג נפטר בשבוע שעבר בגיל 87
דניס גולדברג, האקטיביסט היהודי הדרום אפריקאי שפעל נגד האפרטהייד, מת בשבוע שעבר, ב-29 באפריל, שבועיים אחרי יום הולדתו ה-87.
התמזל מזלי לראות את גולדברג נואם באוניברסיטת אוקספורד בפברואר 2014, בזכות ביקור אצל חבר שהיה שם באותה עת. האירוע עצמו נמשך פחות משעתיים, אבל הוא נחרת בלבי כאחד מהרגעים העמוקים והנעימים ביותר במהלך החינוך הפוליטי שלי.
גולדברג, שהיה מהנדס במקצועו וחבר ותיק בקונגרס הלאומי האפריקאי, היה קצין טכני בכיר שעסק בייצור נשק בעבור הפלג הצבאי של המפלגה. הוא נעצר והורשע יחד עם נלסון מנדלה, וולטר סיסולו, אחמד קתרדה ומנהיגים אחרים במשפט ריווניה ב-1963-1964, ונדון למאסר עולם. גולדברג נשלח כמובן לכלא ללבנים בפרטוריה. חבריו השחורים נשלחו לאי רובן ליד קייפטאון.
דניס גולדברג ונלסון מנדלה (צילום: באדיבות דבי יזבק)
לאחר 22 שנה מאחורי הסורגים גולדברג שוחרר ב-1985, באופן חלקי כתוצאה מקמפיין של קבוצת פעילים ישראלים למען שחרור אסירים יהודים בעולם, ובהם ביתו הילרי שחיה בקיבוץ. הקמפיין סייע לגרום לישראל ולבריטניה להתערב לטובת שחרורו, במקביל למכתב של גולדברג עצמו לנשיא דרום אפריקה פיטר וויליאם בוטה.
גולדברג, שהיה מבקר חריף של הציונות, המדיניות הישראלית נגד הפלסטינים והיחסים של ישראל עם פרטוריה, הגלה את עצמו ללונדון במקום להגר לישראל, והמשיך לעשות נפשות לקונגרס הלאומי האפריקאי. אחרי הבחירות החופשיות הראשונות בדרום אפריקה ב-1994, גולדברג עסק בפעילות פילנטרופית במקביל לאקטיביזם הפוליטי שלו.
גולדברג הגיע לאוקספורד כדי לשאת הרצאה שנתית לכבוד ברם פישר, עורך הדין הקומוניסט הלבן שהוביל את צוות ההגנה של נאשמי ריווניה. פישר עצמו נידון בסופו של דבר למאסר עולם בגלל פעילותו הקומוניסטית, ומת מסרטן כעבור תשע שנים בעודו בכלא.
המחווה היתה יפה ושילבה התייחסויות לעמדותיו הפוליטיות של פישר, לאהבתו לאתלטיקה, לטעם המוזיקלי שלו, לביטויי הזעם שלו ולענווה שבדמותו. ההומור המפורסם של גולדברג נצנץ במהלך כל נאומו. בהזכירו את מרד האיכרים באנגליה ב-1381 כדוגמה למאבק מעמדי הוא אמר: "אתם מבינים למה משתלם להיכנס לכלא – יש לך זמן לקרוא וללמוד היסטוריה!"
הקול שלו רעד לפרקים, והוא עצר מדי פעם כאשר הוצף ברגשות לגבי חברו שהלך לעולמו. תוך שהוא מודה לפישר וצוות ההגנה, שלדבריו ממש הציל את חייו ואת חיי חבריו, הוא הסתכל על הקהל ואמר: "זה ממש נחמד לדווח לכם על כך הערב".
טרור בחסות המדינה
מה שהרשים אותי יותר מכל היה סיפורו של גולדברג על הדילמות שאתם התמודדו הוא והנאשמים האחרים במהלך המשפט בבית הדין הלבן של האפרטהייד.
המנהיגים, שהואשמו במעשי חבלה, היו כמעט בטוחים שייגזרו עליהם עונשי מוות. למרות זאת, הם העדיפו לא לערער על העונשים שיקבלו. המטרה הראשונית שלהם במשפט לא היתה להציל את עצמם, אלא להתמודד עם המשטר ראש בראש.
"המדינה רצתה משפט ראווה", גולדברג הסביר, "היינו חייבים להפוך את המהלך ולהראות שמדינת האפרטהייד היא מקור האלימות והברוטליות. במלים אחרות, היינו חייבים להראות שמדובר בטרור בחסות המדינה".
פישר קיבל על עצמו לחלוטין את האסטרטגיה הפוליטית הזאת, אבל הפציר בהם להגיש ערעור אם יהיה צורך. הוא התעקש שזה עתיד לפחות לאפשר להם להרוויח זמן, לא רק למען חייהם של הנאשמים, אלא גם כדי לאפשר את הגברת הלחץ על משטר האפרטהייד (לקראת סוף המשפט העבירה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 190, הקוראת למדינות "להפעיל את כל יכולת השפעתן" על פרטוריה כדי לסייע בשחרור האסירים הפוליטים).
להפתעת כולם, בית המשפט בחר בסופו של דבר בעונשי מאסר, והנאשמים בחרו לא לערער עליהם כדי לא לקבל עונשים חמורים יותר. מלבד זאת, הם השיגו את מטרתם העיקרית: קו ההגנה שלהם במשפט ריווניה היה נקודת מפנה שהובילה להתנגדות גואה נגד האפרטהייד.
זו היתה תזכורת, ציין גולדברג, לכך ש"העתיד שלנו כרוך בפוליטיקה של דרום אפריקה יותר מאשר בתפיסה מבודדת כלשהי של חוק וצדק או אי צדק". ישבתי בקהל והקשבתי בשקיקה לכל מילה בנאומו של גולדברג.
הדילמות שהוא העלה היו השתקפויות מדויקות של האופן שבו הפלסטינים חווים את המשטר הישראלי גם כאזרחים הנתונים למרות החוק האזרחי וגם כנתינים תחת ממשל צבאי.
אקטיביסטים פלסטינים, ישראלים וזרים חוסמים בולדוזר ישראלי שמנסה להרוס את הכפר חאן אל אחמר, ב-4 ביולי 2018 (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)
בתי הדין הישראליים, שאינם משמשים כלל כאיזון לכוחה של המדינה, מהווים אדריכלים מרכזיים וכלים המאפשרים הפקעת אדמות, חקיקה גזענית, הפרדת משפחות, אפליה ועוד. ולמרות שניתן לטעון שהחוקים הישראליים מעודנים יותר מהאפרטהייד הדרום אפריקאי, הם משיגים את אותה המטרה: העליונות והפריווילגיות של קבוצה אחת על פני קבוצה אחרת.
גולדברג הסכים לטענה זאת. כמו מנהיגים רבים במאבק נגד האפרטהייד הדרום אפריקאי, הוא הצהיר: "אין לי ספק שישראל היא מדינת אפרטהייד. אני לא יכול להסכים לכך שדיכוי כזה יתקיים בשמי".
ישראל לא היתה צריכה להיות העתק מדויק של דרום אפריקה כדי לנהל משטר אפרטהייד, הוא טען, והעובדה שלחלק מהפלסטינים יש אזרחות ישראלית, כולל הזכות לבחור, לא משנה עובדה זו. "זה פשוט: הקבוצה הדומיננטית מדירה את התושבים הילידיים מזכויותיהם בגבולות ישראל עצמה ובשטחים הכבושים, תוך הפרה של החוק הבינלאומי", הוא אמר.
אין ניצחונות מידיים
לא פלא שעורכי דין ואקטיביסטים פלסטינים ניסו זמן רב לשאוב מהניסיון הדרום אפריקאי ולקבל ממנו תשובות למאבקם שלהם. מה אנחנו יכולים להרוויח ממערכת חוקים שנועדה לדכא אותנו? האם פעולה בתוך בתי המשפט רק תעצים את הטענה של ישראל שהיא דמוקרטיה אמיתית המאפשרת קיום של הליכים נאותים?
שאלות אלה אינן ייחודיות למקרה שלנו, ועם זאת, בחלוף 70 שנה, מאמציהם של הפלסטינים העלו פרי דל מאוד.
בזמן שהוקדש לשאלות ולתשובות הצלחתי לשאול את גולדברג לגבי אתגרים דומים שאתם התמודדנו בשימוש בחוק בפלסטין-ישראל, ואילו עצות הוא יכול לתת לנו. גולדברג ענה שמדינה, בראש ובראשונה, תמיד שואפת "לשעתק את עצמה", והחוק הוא ביטוי לכך.
החוק כשלעצמו לא יכול לשחרר עם ממשטר מדכא, ואין ניצחונות מיידיים במאבק עממי, בוודאי שלא באולם בית המשפט.עם זאת, כאשר עושים בחוק שימוש ביקורתי ומחוכם, הוא יכול לשמש ככלי חשוב להילחם במדינה.
בין אם מדובר בהגנה על אנשים ממעשי רשע, או בדרישה של צרכים בסיסיים מהממשלה, ההישגים המזעריים שאנחנו משיגים לעתים יכולים לחולל שינוי, אם לא עכשיו אז אולי מחר, ואם לא באולם המשפט אולי במקום אחר.
ואכן, אלמלא היו נאשמי ריווניה משתמשים בבית המשפט לטובתם, הם בלי ספק היו מוצאים להורג. מנדלה לא היה שורד והופך לנשיא, ואסירי ריווניה לא היו רואים מעולם בנפילת האפרטהייד.
הקריירה של פישר עצמו היתה בגדר התגלמות הפילוסופיה המשפטית הזאת. "כנציג מערכת המשפט הוא נשבע למלא את חוקי מדינת האפרטהייד", העיר גולדברג במחווה שלו, "אבל כמהפכן הוא השתמש בבתי המשפט כדי לקדם הפיכה מהפכנית נגד השיטה".
במהלך משפטו שלו, לפני שנכלא, פישר אמר להגנתו: "כאשר החוק הוא לא מוסרי, יש לציית לחוק נעלה יותר כדי לעשות צדק". אמירה זו, מבחינת גולדברג, מהווה "אבחנה בין צדק לבין החלטות של בית המשפט שנועדו לשמר את קיומה של המדינה".
שמעתי את הלקח הזה פעמים רבות בפלסטין-ישראל ובכל העולם, אבל כאשר אסיר פוליטי אגדי זה השמיע את הדברים, זה קיבל משמעות כבירה.
כמו מנהיגים אחרים מקרב מתנגדי האפרטהייד שהלכו לעולם, כולל מנדלה, סיסולו ואוליבר טמבו, גולדברג היה ההתגלמות של המאבק הפוליטי שנמשך עשרות שנים, שדרש מסירות וכושר הסתגלות, שהיו בו כישלונות וניצחונות ושדרש ענווה ולא הניב הרבה סיפוק.
הוא שימש תזכורת לכך שעל אף כל התלאות שאיתם מתמודדים הפלסטינים, העולם כבר ראה דיכוי מסוג זה וניתן לנצח אותו.
אמג'ד עיראקי הוא כותב ועורך במגזין 972+, שם התפרסמה הכתבה במקור. תרגום: שי אילן
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
