newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הפרויקט הפוליטי היהודי-ערבי רחב הרבה יותר ממפלגה

מפלגה יהודית-ערבית לא צריכה לעסוק רק בשוויון אזרחי. היא צריכה לנסח מחדש במשותף את האופן שבו פועלת מדינת ישראל וליצור סביבה עורף אזרחי של ארגונים, מכוני מחקר, כלי תקשורת ועוד. הימין עשה את זה. הגיע הזמן לחקות אותו

מאת:

הפרויקט הפוליטי הבא בישראל צריך להיות המפלגה היהודית ערבית. כבר היום יש רבים שמסכימים עם התפיסה הזו, מוכנים לקדם את הקמת המפלגה הזו וישמחו לקחת בה חלק כשתוקם. כמה התארגנויות כאלו קמו כאן בשנתיים האחרונות. הצלחתן הייתה מוגבלת, ואף אחת מהן לא הפכה למפלגה מיוצגת, או אפילו מתמודדת.

אחרי קריסת השמאל, הצורך במפלגה יהודית ערבית גובר. מפגינים נגד חוק הלאום (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

אחרי קריסת השמאל, הצורך במפלגה יהודית ערבית גובר. מפגינים נגד חוק הלאום (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

אבל הפרויקט הפוליטי היהודי ערבי לא צריך להיות מוגבל להקמתה של מפלגה. הוא צריך להיות פרויקט רחב בהרבה, שמטרתו שינוי השיח והתפיסה הציבורית בישראל, ואז שינוי המציאות, שינוי עמוק. פרויקט פוליטי רחב, כולל, שאפתני ומאתגר, כזה שיכלול אנשים וארגונים קיימים, אך יוכל להקים ארגונים חדשים. אחד מהם, חוד החנית שלהם, יהיה המפלגה היהודית ערבית.

רבים מהמתעניינים והפעילים בשלל המיזמים האפשריים מבקשים להגדיר את המפלגה בשלל צורות: "יהודית ערבית", "ערבית יהודית", "יהודית פלסטינית" ועוד. בשל ראשוניות הפרויקט כולו, אתעלם מהדקויות שבין ההגדרות ואקרא לה "המפלגה היהודית ערבית", ובהתאם אתייחס לפרויקט כפרויקט פוליטי יהודי ערבי. לא כדי להוציא החוצה את מי שמגדירים אותו אחרת, אלא כדי להקל על הכתיבה. וכן, משום שמדובר בפרויקט ראשוני, ההגדרות המדויקות יתאפשרו בהמשך הדרך.

קריסת השמאל הוא לא סיבה מספיקה למפלגה חדשה

הצורך במפלגה היהודית ערבית כה בולט עד ששלל אישים ושלל קבוצות קוראים להקמתו, בתצורות ואופנים שונים. אני מכיר לפחות ארבע התארגנויות שונות לקידום היוזמה ורבים במערכת הפוליטית כבר התבטאו בנושא וקראו להקמת המפלגה הזו בדיוק – זהבה גלאון, עיסאווי פריג', טלב א-סאנע, מוסי רז, אברום בורג ועוד רבים אחרים.

המוטיבציה הפוליטית להקמת המפלגה החדשה הזו ברורה. מרצ, כמו השמאל כולו, בקריסה. קריסה פוליטית במספר המנדטים וקריסה ערכית משום ההתחמקות המתמדת מהמאבק בכיבוש. מהלכי הבחירות האחרונות, שבהן אנשי מרצ חברו אל אשת הימין אורלי לוי-אבקסיס רק מדגימים את הטשטוש הרעיוני. התוצאה היא שבאותו פתק נבחרו חברי כנסת ממרצ וכן שרים בממשלת נתניהו החדשה. זו הוכחה לתוצאת הטשטוש הזה. המוטיבציה הפוליטית  למפלגה יהודית ערבית חזקה וברורה, אבל המניעים המרכזיים צריכים להיות המוטיבציה הערכית והרצון לייצר אלטרנטיבה אמיתית למצב הקיים, לתפיסות העולם הקיימות.

המוטיבציה הערכית ברורה, או לפחות צריכה להיות ברורה. עד כה שותפות יהודית ערבית מלאה הייתה חסרה במערכת הפוליטית. הנציגות הערבית במרצ, העבודה או קדימה היתה חשובה אבל לא מספקת. כך גם לא הנציגות היהודית בחד"ש, שכיום היא חלק מהרשימה המשותפת.

הפרויקט הפוליטי היהודי-ערבי צריך להיות רחב ככל האפשר ולכלול אתרי חדשות, בלוגים, קבוצות פעילים, נציגות מוניציפלית, נציגות פרלמנטרית ותמיכה כללית בציבור

השותפות השוויונית הזו הכרחית משום שמדובר ביותר מאשר מתן קול, יותר מאשר ייצוג הולם. מדובר בניסוח מחדש של האופן בו מתנהלת מדינת ישראל, מדובר בבנייה מחדש של החזון לחיים כאן. החזון לאופן שבו כולנו חיים במרחב הגיאוגרפי הזה – ישראל ופלסטין.

לפני כל דבר אחר – שותפות מלאה בניסוח החיים כאן. לא מדינה ליהודים שבה מתארחים, במקרה, גם אחרים. אלא מדינה שבה כל אזרח הוא שותף לקביעת סדר היום, שותף לבניית המדינה ובעל זכויות שוות. צריך להבהיר: הדרישה לשוויון אזרחי – דרישה חשובה, הכרחית – רחוקה מלהיות מספקת עבור הפרויקט הזה. תכליתו של הפרויקט הזה גדולה מהצעת תיקונים לבעיות. המטרה היא בניית חזון חדש, חברה חדשה.

אף אחד לא התפלא שעיסאווי פריג' נדחק למקום לא ריאלי. פרייג' עם מוסי רז (צילום: תומר ניוברג / פלאש 90)

אף אחד לא התפלא שעיסאווי פריג' נדחק למקום לא ריאלי. פרייג' עם מוסי רז (צילום: תומר ניוברג / פלאש 90)

השמאל הישראלי כבר שנים מבולבל. נוח לזנוח את החזון המדיני, בפרט את המאבק בכיבוש. נוח לזנוח גם את השותפות היהודית-ערבית. לפוליטיקאי שרוצה להיות ממוקם גבוה יותר ברשימה נוח להתחנף לימין. הכניסה העדכנית של פליטי העבודה שנותרו בכנסת אל ממשלת נתניהו (שסיפוח חלקים מהגדה המערבית הוא מעיקריה) היא רק עוד צעד באותה נטישה, באותה בגידה במצביעים ובערכים.

כבר שנים אין אף נושא בו מרצ והעבודה הצליחו להוביל בסדר היום. הרשימה המשותפת במצב טוב יותר, אך גם נבחריה מתקשים להציב חזון חלופי למדינה. מאז יוזמת ז'נווה מ-2003, השמאל הישראלי לא הצליח להציע סדר יום מדיני מעודכן. מלבד ההצעה הקבועה להגדלת קצבאות, השמאל מתקשה להציע חזון כלכלי כלשהו. מי שמזכירים שוב ושוב את ברני סנדרס כמקור השראה לא לומדים מהרדיקליות הכלכלית שלו ושל אליזבט וורן כאפשרות לחזון כלכלי-שמאלי-ישראלי.

אך בעיקר, השמאל הישראלי התבלבל משום ששכח שנושא הזהות היהודית הוא לב ליבה של הציבוריות הישראלית. הוא הקו המפריד בין שמאל לימין, הוא מגדיר את קווי השבר בין יהודים לערבים, בין ישראל לפלסטין, בין ישראל לתפוצות. לכן חזון ישראלי חדש חייב להידרש אל הנושא הזה בדיוק.

חזון חדש לזהות היהודית איננו מתמצה במחויבות חלולה להיותה של ישראל "יהודית". הוא גם לא, ממש לא, ההזדהות המימית עם סמלי היהדות של "שמאלנים שגם הולכים לבית כנסת / מניחים תפילין / צמים בכיפור / פעם היו בכותל". מדובר בהגדרה מחדש של הזהות היהודית הישראלית – זהות יהודית שהיא שותפות והכלה של מוסלמים ונוצרים, זהות יהודית שלא זקוקה לחנופה תמידית לחובשי הכיפות (ולשריון המיותר שלהם ברשימות השמאל), זהות יהודית שמתכתבת עם יהדות העולם ומייצרת קשרים עמוקים עם יהדות ארה"ב, ובעיקר עם חלקה הליברלי. וגם, זהות יהודית שאין לה כל בעיה להכיל לזוגות מעורבים – יהודי ומוסלמית, נוצרי ויהודייה.

לקחת דוגמה מצפון אירלנד

מפלגה יהודית ערבית אפשרית עכשיו. נכון, בלי ליצור תשתית ציבורית רחבה, עתידה של המפלגה הזו לא יהיה טוב בהרבה מאשר ההווה של מרצ. מפלגה קטנה, על סף אחוז החסימה. עתידה הסביר של המפלגה הזו בבחירות הבאות הוא בחבירה אל גוף פוליטי קיים – מרצ או הרשימה המשותפת, אלא אם ישתנה אחוז החסימה המוגזם והבלתי דמוקרטי הנהוג בישראל.

לכן תכלית הפרויקט היהודי-ערבי צריכה להיות הרבה יותר מאשר הקמת מפלגה בלבד. המטרה היא לבנות תשתית אזרחית רחבה של אקטיביסטים, אנשי הגות ורוח, אנשי תקשורת, אנשי מדיניות ונבחרי ציבור בשלל רמות, עם שורשים עמוקים ורחבים בציבוריות הישראלית שיתמכו במפלגה, אבל בעיקר ישנו את השיח, את התפיסה ואת החזון של ישראל.

בצפון אירלנד, שבשנות התשעים הייתה קרועה במלחמה קשה לא פחות מזו שלנו כאן, קיימת מפלגת Alliance, מפלגה בה חברים פרוטסטנטים וקתולים יחד. זו היום המפלגה החמישית בגודלה בצפון אירלנד. יותר מפעם אחת נציגות המפלגה שימשו כראשות העיר בלפסט (המקבילה הישראלית לראשות העיר ירושלים על ידי נציגת מפלגה יהודית-ערבית) ולמפלגה נציגים בפרלמנט האירופי ובפרלמנט הבריטי. זו הדגמה טובה להזדמנות הפוליטית שבמפלגה המאחדת את שני הציבורים החיים יחד באזור מסוכסך, גם כנגד האמונה הרווחת המפקפקת באפשרות האיחוד.

ההכרח בפרויקט פוליטי רחב יותר ממפלגה קשור לשלושה היבטים: האתגר האלקטורלי של הקמת מפלגה חדשה, הצורך בחזון חדש, ועומק השפעתו של הכיבוש על כל המערכות בישראל.

כפי שכתבתי, אי אפשר לדעת מה תהיה מידת האטרקטיביות של מפלגה כזו בבחירות הקרובות. אתגר הקמת המפלגה כולל, למשל, את קיומה של הרשימה המשותפת כמפלגה גדולה, חזקה, יציבה ואטרקטיבית עבור מצביעים ערבים. לפיכך, פרויקט שיתחיל וייגמר במפלגה חדשה יפיק לכל היותר ספח למרצ או לרשימה המשותפת. זה לא מספיק.

לא מספיק "יצוג" ערבי במפלגה יהודית וההפך

זה לא מספיק גם כי הסוגייה העמוקה איננה הקמת גוף פוליטי חדש למאוכזבי השמאל היהודי. הסוגייה האמיתית היא יצירת חזון חדש למדינת ישראל שבו כל אחד ואחת מהאזרחים שותף בעיצוב המדינה. אך מפלגה חייבת להיות חלק מהפרויקט הזה, משום שהמסגרות הקיימות הן חלק מהפרדיגמות הקיימות – מפלגות יהודיות או ערביות שבהן יהיה ייצוג כלשהו "לצד השני". מפלגה חייבת לקום והיא חייבת להיות גוף פוליטי משותף בהנהגה, בניסוח החזון ובבחירת הדרך.

יצוג יהודי ברשימה המשותפת לא מספיק. ח״כ עופר כסיף במהלך מחאה בשכונת שייח ג׳ראח במזרח ירושלים (צילום: אורן זיו)

יצוג יהודי ברשימה המשותפת לא מספיק. ח״כ עופר כסיף במהלך מחאה בשכונת שייח ג׳ראח במזרח ירושלים (צילום: אורן זיו)

הנה דוגמה. לנבחרי הרשימה המשותפת יש החלטה עקבית שלא להיות מיוצגים בוועדת החוץ והביטחון. הם מעדיפים נוכחות בוועדות הכספים והפנים משום שלדעתם מדובר בייצוג טוב יותר לציבור הערבי. אולי הם צודקים, אבל מכיוון שמרכז הדיון הישראלי הוא בביטחון וחוץ, היעדרותם ממנו מקטינה את משקלם הציבורי ומידת השותפות שלהם בעיצוב עתיד המדינה. זה אחד הדברים ששותפות יהודית-ערבית חייבת לשנות.

מפלגה כזו תצטרך לדון בשאלה מה יש לנו לומר על מקומה של ישראל בתוך העולם היהודי, ובתור מרכז התפוצות היהודיות. לא לבטל את הדיון הזה כי הוא קריטי למיליונים. צריך למצוא דרך טובה לדיון מורכב שיכלול שותפות יהודית-ערבית, יחד עם שותפות של ישראל-תפוצות, ואולי גם של התפוצה הפלסטינית בתוך המורכבות הגדולה הזו.

מפלגה כזו לא תסתפק רק בשוויון אזרחי. זו דרישה קלה, שגם לא מעט אנשי ימין מסכימים לה. החזון צריך לכלול עיסוק בסוגיות העומק הישראליות והפלסטיניות. דיון מאתגר באופיה היהודי של ישראל, באופיה הפלסטיני של הרשות הפלסטינית, במקומם של חוק השבות וזכות השיבה. דיון שלא צריך להדיר שותפים לדרך, אלא לחדד עמדות ולהצביע על מורכבויות.

ולבסוף, החזון הזה חייב להתחשב בכך שיותר משני שלישים מימיה, ישראל כובשת את הפלסטינים. מוסדות המדינה התומכים בכיבוש כבר הפכו תלויים בו – הצבא, מערכת המשפט, המערכות הכלכליות והתחבורתיות. מגזר פוליטי שלם, הציונות הדתית המתנחלית, תלוי בעצם הגדרתו וזהותו בהתמשכותו של הכיבוש. פירוק הכיבוש יכתוב מחדש את זהותה ודמותה של ישראל. זהו הפרויקט הפוליטי החשוב ביותר היום.

האלט רייט ידע לשנות את אמריקה מלמטה

השאיפה להקים פרויקט ציבורי רחב רוחשת בשמאל הישראלי כבר שנים.  "עיר לכולנו" בתל אביב היתה פרויקט דומה, אבל ברמה המוניציפלית ובלי שהצליח להתרחב. למעשה, הוא אף החל להצטמצם. לכן את ההשראה יש למצוא בפרויקטים פוליטיים אחרים.

את ההשראה אפשר לשאוב דווקא מהימין: הפרויקט הפוליטי של הימין הישראלי ופרויקט האלט-רייט בארה"ב. ערכי האלט-רייט מעוותים ורקובים ונזקם רב, אבל מדובר בקבוצת שוליים שבעקשנות רבה הצליחה להעמיד נשיא קשוב לתכניה. בתחילתו לרשות הפרויקט הזה עמדו מעט מאד אמצעי תקשורת, אוהדים מעטים ומספר קבוצות מצומצמות שהשפעתן קטנה. אך בעקשנות רבה, ובמימון רב, הם הקימו עוד אתרי חדשות, עוד מאחזים בתקשורת, עוד קבוצות פעילים. בהמשך יצרו קבוצה רעשנית במפלגה הרפובליקנית בשם "מסיבת התה". כל אלו לא היו פרויקט מנוהל מלמעלה, אלא פרויקט ציבורי רחב.

באופן דומה הימין הישראלי פעל להקמת אמצעי תקשורת, השתלט על אמצעי תקשורת קיימים, העביר תקציבי מדינה לחיזוק מאחזים פוליטיים שלו ושל החרדים וכך חיזק את בסיס כוחו. אלא שהימין הישראלי עשה זאת מעמדת הנהגת המדינה, בעוד בארה"ב האלט-רייט היה קבוצת שוליים שהצליחה להגיע למרכז.

האלט רייט עבד קשה עד ששם נשיא בדמותו בבית הלבן. הנשיא טראמפ וסגן הנשיא פנס (צילום: שילה קרייגהד, משרד הרשות המבצעת של נשיא ארה"ב)

האלט רייט עבד קשה עד ששם נשיא בדמותו בבית הלבן. הנשיא טראמפ וסגן הנשיא פנס (צילום: שילה קרייגהד, משרד הרשות המבצעת של נשיא ארה"ב)

הפרויקט הפוליטי היהודי-ערבי צריך להיות רחב ככל האפשר ולכלול אתרי חדשות, בלוגים, קבוצות פעילים, נציגות מוניציפלית, נציגות פרלמנטרית ותמיכה כללית בציבור. לא את הכל חייבים להקים. הרבה מהארגונים הקיימים והפעילים היום צריכים ויכולים למלא תפקיד משמעותי בפרויקט הזה. ביניהם אפשר למנות את שיחה מקומית, עומדים ביחד, העוקץ, הטלוויזיה החברתית, כוח לעובדים, מען.

מרכיבים הכרחיים בפרויקט הזה הם מכון חשיבה, הוצאת ספרים וכן כתב עת, אפילו אם יהיו תחת אותו הגג. זו הדרך הטובה ביותר לנסח חזון מעמיק ומאתגר.

אי אפשר להציע אלטרנטיבה בלי שקיים מרחב לנסח בזהירות ובאריכות תפיסת עולם חדשה, רחבה, מעמיקה. מאמרי דעה לא יכולים לעשות זאת. זה תפקידם של כתבי עת ומכוני מחקר אידאולוגיים. מכוני מחקר קיימים, כמו 'מולד' או 'אדוה', יצטרכו להיות חלק מהפרויקט היהודי ערבי.

בימין האמריקאי והישראלי הקימו מכוני מחקר, כתבי עת והוצאות ספרים. פורום קוהלת, כתב העת השילוח ומכון שלם על זרועותיו השונות הכוללות את כתב העת תכלת, תכנית אקדמית והוצאת ספרים הם חלק מהפרויקט הזה. המסד האינטלקטואלי של הפרויקט היהודי ערבי  מיועד לייצר את החזון שבבסיס הפרויקט הפוליטי, לקדם אותו, לחקור אותו – ובכך לספק לגיטימציה, עומק ואפשרויות פעולה לפרויקט הפוליטי ולפוליטיקאים שייקחו בו חלק.

המטרה שינוי מדיניות, לא רק שינוי שיח

המסד האינטלקטואלי הזה תפקידו לחזק את המפלגה היהודית-ערבית, אך גם למשוך את כלל השמאל הישראלי אל התפיסות אלו, ובהמשך גם חלקים מכלל הציבור הישראלי.

לצד מחקר, המסד הזה יספק גם הצעות מדיניות. מכון מחקר אפקטיבי יוכל לתרגם ערכים לניירות עמדה, כאלו שנבחר ציבור יכול לקחת וליישם. כלומר, תפקיד מכון המחקר, או מכוני המחקר, יהיה לא רק שינוי השיח אלא גם שינוי המציאות.

ניירות עמדה יוכלו לטפל במכלול הסוגיות הקשורות לזהותה היהודית של המדינה ולקשר היהודי ערבי, ממצבם של הכפרים הלא מוכרים עד הצעות לשינוי המנון. המסד הזה גם צריך להיות בסיס לפעילות של רשת שמאל מורכבת בין ארגוני חברה אזרחית, מכוני מחקר, אקדמיה, פוליטיקה ואקטיביזם. כיום קיים נתק מוזר בשמאל בין אקטיביסטים לבין אנשי ניהול ציבורי. צריך לאחד בין שתי הקבוצות ולאפשר לאנשי שמאל קריירה פוליטית רחבה, מגוונת ומפרה.

לא להתפשר על כמה מטרים כיבוש כדי להשיג תומכים

מחלת השמאל הישראלי היא טשטוש עמדות, בעיקר בכל מה שנוגע למאבק בכיבוש ולשאיפה לחברה משותפת. התירוץ הוא תמיד קריצה אל הימין המתון או המרכז. ברור שמהר מאד יעלו במחנה היהודי-ערבי המתגבש שאלות נוסח למה לא להכניס גם חובש כיפה מתנחל? למה לא להכניס גם ליכודניק, אבל תושב הפריפריה שיש לו חיבה לנושאים חברתיים? למה לא להתפשר על כמה ערבים, או על כמה מטרים של כיבוש, כדי להגיע אל עוד כמה מצביעים פוטנציאליים?

התשובה ברורה. כל מהותו של הפרויקט הזה, כל ליבתו הערכית, היא האחדות היהודית-ערבית. כל ויתור על הליבה הערכית הזו הוא נזק לפרויקט כולו. יתר על כן, ניסיון העבר מלמד שפשרות אידאולוגיות לא מיתרגמות להישגים פוליטיים. למעשה, ככל שהשמאל מטשטש עמדות, כך הוא נמחק.

בשנים האחרונות השמאל היהודי טשטש בעקביות את העמדות המדיניות שלו. בעוד אריק שרון, בשיא הפופולריות שלו, אמר כי "אי אפשר להמשיך בכיבוש", ואולמרט הצליח להיבחר לראשות הממשלה אחרי שהציע את "תכנית ההתכנסות", ראשי השמאל נמנעו מהצעת אלטרנטיבה מדינית ודיון על הכיבוש. הדבר לווה בירידה בייצוג הערבי במפלגת העבודה, ואדישות מוחלטת כשעיסאווי פריג', הנציג הערבי היחיד ברשימת העבודה-מרצ-גשר, ירד אל מקום לא ריאלי.

המצב הגיע לידי כך שלאחר הצעת "תכנית המאה" המופרכת של הנשיא טראמפ, האדם היחיד שהציע אלטרנטיבה מדינית אמיתית היה אהוד אולמרט. הוא נפגש עם אבו-מאזן בניו יורק ואמר בדיוק את מה שכל אחד ממנהיגי השמאל צריך היה לומר: "אבו מאזן הוא הפרטנר היחיד שיש לנו לשלום".

אבל טשטוש העמדות הזה לא הביא תועלת פוליטית. להפך. ההידרדרות האלקטורלית של העבודה ומרצ חלה במקביל לטשטוש הזה. יהיה מי שיטען כי חידוד העמדות לא יעזור אלקטורלית. אפשר לענות לו כי ברור שהטשטוש לא הועיל.

לא להיגרר לוויכוחים אין סופיים

אחת הסכנות לפרויקט פוליטי חדש היא היתפסות לדקויות והתמקדות באי הסכמות. פרויקט חדש מושך אנשים ערכיים, שבאים עם שלל תפיסות עולם מגובשות ועלולים, לפיכך, ליפול לפח של ויכוחים אינסופיים. ויכוחים שמעודדים ייאוש, חוסר מעש ופרישה.

בשלב ראשון כדאי לפתוח דלת לכל מי שרוצים להיות חלק מבניית הפרויקט. מי שיראו בו המשכה הישיר של הציונות, ומי שיימלטו מהמושג הזה; מי שרוצים את ישראל כמדינת כל אזרחיה, ומי שרואים בה מדינה יהודית עם שוויון מלא ליחידים וקהילות; מי שרואים בפרויקט הזה איחוד עתידי עם מרצ, מי שרואים בו איחוד עתידי עם הרשימה המשותפת ומי שמתעקשים על ריצה עצמאית. כל האנשים האלה מסכימים על ערכים, מסכימים אפילו על מרבית הפרטים, לכן אין כל סיבה לפירוק שותפות שטרם נולדה.

אוסף תפיסות העולם, שמביאים אתם השותפים הפוטנציאליים, צריך להעשיר את הפרויקט הפוליטי הזה ולא ליצור גדרות וחסמים. מידת המחויבות לגבי טבעונות, מזרחיות, סביבתנות, חילוניות, סוציאליזם או כל אג'נדה אחרת הם חשובים, אבל חשובה יותר המחויבות לתפיסה החשובה, והנדירה, של שותפות יהודית-ערבית.

ההנהגה החדשה תצטרך לדעת לעמוד בלחץ מול המפלגות הקיימות. איימן עודה בהפגנת חוק הלאום (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

ההנהגה החדשה תצטרך לדעת לעמוד בלחץ מול המפלגות הקיימות. איימן עודה בהפגנת חוק הלאום (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

ממילא קבוצת התומכים ביוזמה הזו מוגבלת היום במספר חבריה. כדי שהפרויקט הזה יוכל להתרומם, יש להקפיד על מחויבות לרעיון המרכזי, וסבלנות לפלורליזם הדעות שסביבו. כל התנהלות אחרת תקשה על הקמת המפלגה החדשה, ואולי תאיין לגמרי את אפשרות הקמתה.

ועוד דבר. אחדות יהודית-ערבית היא נושא המאתגר ממילא את השיח הציבורי בישראל. לכן לא צריך להכביד עליו בפנטזיות, שעלו בכמה התארגנויות קודמות, בדבר אחדות של "כל" הישראלים או של "כל" הערבים או הפלסטינים. די בכך שבפרויקט הזה ייקחו חלק כל מי שמאמינים בו. די בכך שהפרויקט הפוליטי הזה יתקדם. כמובן, צריך ואפשר לקוות שעם הזמן השותפות היהודית-ערבית תגדל ותקיף עוד ועוד חלקים בחברה הישראלית והפלסטינית.

אין כאן ניסיון לייצר דה-לגיטימציה לריבוי דעות, אלא רק להעיר כי לפני כל אי ההסכמות, חשוב להכיר בהסכמה הראשית – הרצון לייצר גוף פוליטי יהודי-ערבי והצורך הגדול בבנייתו.

לעמוד בלחצים מכיוון המפלגות הקיימות

הקמת פרויקט כזה דורשת מנהיגות, ארגון מורכב וכמובן כסף. בניית התשתית הזו דורשת מנהיגים אמיצים ואנשי ארגון מתוחכמים. המנהיגות הנדרשת חייבת לעבוד מחוץ למפלגות הקיימות, לפחות ההנהגה הפוליטית במובהק של הפרויקט הזה. המנהיגים האלה יצטרכו לעמוד בלחצים שיופעלו הן מצד המפלגות הקיימות, והן מצד מתנגדי חיבור יהודי-ערבי, גם מהצד היהודי וגם מהצד הערבי.

אין לקנא במי שיבחר ללכת בדרך הפוליטית הזו, לפחות בתחילתה. אבל הפרויקט הפוליטי המורכב הזה הוא בדיוק מה שנדרש למדינה. לא כי לרבים מחברי מרצ נמאס ממפלגתם, לא כי רבים בשמאל מתוסכלים מהשמאל. אלא כי זה הדבר הנכון. מפלגה זו והמצע הציבורי שצריך לקום סביבה הם בדיוק מה שישראל צריכה.

בלבו של החיבור היהודי-ערבי עומדים המאבק בגזענות ובכיבוש, בשנאה ובהסתה, אך גם בנייתה של חברה ישראלית חדשה, בנייתה של המדינה הפלסטינית, בנייתה של אפשרות חדשה, טובה יותר, למדינת ישראל, ליהודים, לערבים ולאזור הרחב שאנו חיים בו.

יש לנצל את השנים הקרובות להקמת המפלגה הזו, להקמת הפרויקט הפוליטי הזה, לגדלו ולהגדילו בסבלנות רבה כדי לשנות את השיח הציבורי, לשנות את המערכת הפוליטית ולשנות את המציאות הישראלית.

עמיר סגל הוא יועץ לפיתוח משאבים ודוקטורנט לסוציולוגיה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf