ליכוד וחמאס באותו פרלמנט? זה פחות דמיוני ממה שנשמע

שני שדים יצאו מהבקבוק בשלושת החודשים הראשונים של 2020. ביחד, שני השדים האלה – סיפוח הגדה המערבית והתחזקותה של הרשימה המשותפת – סללו את הדרך לעתיד של המדינה האחת. בפעם הראשונה מאז אמצע המאה הקודמת, אנחנו יכולים לדמיין כעת את קווי המתאר של מדינה דמוקרטית שתייצג את כל התושבים החיים בין נהר הירדן לים התיכון.

תוכנית טראמפ-נתניהו שואפת להכשיר רשמית את האפרטהייד במסווה של מדינה פלסטינית. התוצאה המיידית היתה צניחת שיא בתמיכה בפתרון שתי המדינות בגדה ובעזה. לאור העובדה שהסיפוח הוא כעת המדיניות הרשמית של הימין הישראלי, מגמה זו צפויה להימשך. כאשר הסיפוח יתממש, מכונת ההנשמה של פתרון שתי המדינות תשבוק סופית.

קו פרשת המים השני הוא התחזקותה של הרשימה המשותפת, נכונותה המפורשת לתמוך בממשלת מיעוט והפתיחות לרעיון מצד מפלגות מיינסטרים יהודיות. רוב מצביעי מפלגות המרכז-שמאל היהודים העדיפו קואליציה עם איימן עודה ואחמד טיבי על פני קואליציה עם בנימין נתניהו ואריה דרעי. כמו הסיפוח, גם השותפות הזו טרם התממשה, אבל היא הגבירה את המודעות לאופי הדו-לאומי האינהרנטי של הארץ המשותפת. משבר הקורונה תרם אף הוא להבנה הזו בכך ששיקף עבור הציבור הישראלי את עומק התלות ההדדית בין היהודים לערבים ואת היותה של הארץ יחידה אחת.

כיצד היה נראה הפרלמנט של המדינה האחת אילו לכל מי שחי בין הנהר לים היתה זכות הצבעה? בבחירות הישראליות במרץ 2020 השתתפו 4.65 מיליון בוחרים, עם שיעור הצבעה של 71 אחוזים מקרב 6.5 מיליון בעלי זכות בחירה. מבין אלה, קצת יותר מ-2.2 מיליון הצביעו עבור בלוק הימין (כולל 0.6 מיליון למפלגות החרדיות), 1.6 מיליון לכחול לבן ומפלגת העבודה, 600,000 הצביעו לרשימה המשותפת ו-250,000 לישראל ביתנו, בעיקר מהגרים מברה"מ לשעבר.

אילו לתושבים הפלסטינים בגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה היתה זכות להצביע בבחירות האלה, סביר להניח שהיו מתווספים 1.5 מיליון קולות. בבחירות האחרונות שנערכו לפרלמנט הפלסטיני ב-2005 נספרו קצת יותר ממיליון קולות, עם שיעור הצבעה של 76 אחוזים. חמש עשרה שנים מאוחר יותר, לשכת הבחירות המרכזית הפלסטינית מדווחת כיום על 2.2 מיליון בעלי זכות הצבעה, שאילו 70 אחוז מתוכם ישתתפו בבחירות יהוו 1.55 מיליון מצביעים.

הסקרים המעודכנים ביותר מראים שחמאס ופת"ח הם עדיין הכוחות הפוליטיים הדומיננטיים בגדה ובעזה, עם 38 אחוזי תמיכה בפת"ח ו-32 אחוזי תמיכה בחמאס. זה משחזר במידה רבה את תוצאות הבחירות ב-2005, כשחמאס זכה ב-45 אחוזי תמיכה ופת"ח ב-41 אחוזים. בבחירות ההן, השמאל הפלסטיני והמפלגות הליברליות גרפו את יתר 15 האחוזים, אך לפי סקרים אחרונים, אחוז התמיכה בהן צפוי לעלות ל-20 עד 30 אחוזים.

בהנחה שפת"ח וחמאס יזכו כל אחת ב-40 אחוזים מהקולות בגדה המערבית ובעזה, בשנת 2020 הפרלמנט של מדינת ישראל-פלסטין יכול היה להיראות כך:

גם יהודית, גם ערבית

נוף פוליטי כזה יהיה שונה באופן מהותי מזה בכנסת הנוכחית, אבל אולי באופן פחות דרמטי ממה שניתן היה לצפות. אחד הדברים הראשונים שניכרים לעין כאן הוא היחלשות החמאס. אחד החששות המיידיים שרעיון המדינה האחת מעורר בקרב הציבור הישראלי הוא שבמדינה כזו, אסמאעיל הנייה יהיה יום אחד בוודאות ראש הממשלה. עם 10 אחוזי תמיכה או 12 חברי פרלמנט, לחמאס יהיה בערך אותו מספר בוחרים כמו המפלגות החרדיות. אפילו אם יזכה לתמיכה נוספת כלשהי מקרב התנועה האסלאמית בתוך הקו הירוק, סיכוייו של אסמאעיל הנייה להיות ראש ממשלה לא יהיו גדולים מאלה של אריה דרעי היום.

המפלגות תצטרכנה, מן הסתם, לעשות התאמות כאלה ואחרות כדי להשתלב בממשלה ייצוגית אמיתית. ארבעת המרכיבים של הרשימה המשותפת אולי ישלבו כוחות עם זרמים פוליטיים קרובים בגדה. את תמונת המצב במרכז-שמאל הציוני קשה יותר ויותר לחזות. אבל הבקעים העמוקים שנפערים הן בתוך הציבור היהודי והן בזה הפלסטיני נותרו יציבים יחסית מזה כשני עשורים; שתי החברות פלורליסטיות במידה רבה מאוד.

במסגרת המספרים הנוכחיים, למפלגות היהודיות יהיה רוב מוצק של 75 חברי פרלמנט. מספרים אלה ישתנו בהדרגה עם הזמן לכדי שוויון תוך כשני עשורים, היות ומספר הערבים והיהודים פחות או יותר שווה בגודלו. עם זאת, להוציא תרחישים של גלי הגירה המוניים, הכוח הפרלמנטרי היהודי לא יהפוך לכוח שולי. זאת תהיה מדינה יהודית כשם שהיא תהיה מדינה ערבית, עם פרלמנט דו-לאומי שייצג את המציאות הדו-לאומית של הארץ.

רצוי מאוד, כמובן, לטובת היהודים והערבים כאחד, לכונן מכניזם פורמלי של חלוקת הכוח כדי למנוע דיקטטורה של קבוצה אחת על השניה. מודל כזה של חלוקת כוח פוליטית קיים בצפון אירלנד, והוא שאפשר את ישיבתם המשותפת בממשלה של הניצים משני הצדדים. מי שמפקפק ביכולת של הליכוד וחמאס לשבת באותו פרלמנט ראוי שיחשוב על נהרות השנאה והדם שהפרידו בין מפלגת האלסטר היוניוניסטית ו-שין פיין; מנהיגותיהן הן כעת ראש הממשלה וסגן ראש הממשלה של צפון אירלנד.

הנכונות האחרונה לשיתוף פעולה בין המרכז-שמאל הציוני לבין הרשימה המשותפת מצביעה על אפשרויות של בריתות עתידיות שיחצו את הקווים האתניים. כבר כיום יש אינטרסים משותפים רבים בין מצביעי כחול לבן לבין מעמד הביניים בגדה המערבית שמיוצג על ידי פת"ח והליברלים הפלסטיניים. הם מקיימים קשרים עסקיים על בסיס יומי. הרשימה המשותפת גם שיתפה פעולה עם המפלגות החרדיות בכנסת בנושאים חברתיים וכלכליים, שיתוף פעולה שיכול להתפתח עוד תחת דמוקרטיה שיתופית.

כל זה לא יכול להתחולל בתוך מערכת המבנים והסמלים הנוכחית בישראל. את הדגל וההמנון צריך יהיה לשנות, או להתאים. השליטה של קק"ל על אדמות המדינה תצטרך להיפסק. באשר לנקודת התורפה הקשה ביותר, זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים תצטרך לכל הפחות להשתוות לחוק השבות היהודית, אך המפלגות היהודיות יטילו כמעט בוודאות וטו על הגירה בלתי מוגבלת של פליטים.

תיקון המפה הפוליטית, לא הכחדתה

חלק מהציבור היהודי בישראל ירצה להגביל את החזון הזה לגדה המערבית ולהדיר ממנו את עזה. לרעיון הזה אין היתכנות פוליטית: ברגע שמאמצים את עקרון הזכויות השוות, בלתי אפשרי יהיה להחריג ממנו את תושבי עזה. זה יהיה גם בלתי מוסרי בעליל וגם יפעל כחרב פיפיות. שיקומה של עזה יעמוד בהכרח בראש סדר העדיפויות של ממשלה שתייצג את כל יושבי הארץ, כדרך היחידה להימנע מאלימות מתמשכת.

האם הפלסטינים יאמצו את החזון הזה כאסטרטגיה בעידן שאחרי הסיפוח? יש להם סיבות רבות וטובות להתנגד לו. מדינה דו-לאומית תקבור את החלום של מדינה פלסטינית עצמאית באמת ותכשיר את הפרויקט הציוני. זכות השיבה של מיליוני פליטים בגלות תודחק לעתיד מעורפל. אבל יש להם גם כמה סיבות טובות מאוד לאמץ את החזון הזה, כפי שרבים מהם עושים כבר היום.

אם וכאשר יבחרו הפלסטינים בחזון המדינה האחת, ייתכן מאוד שהוא יהיה מקובל על יותר ישראלים יהודים משנוטים להניח. הימין מקדם את רעיון הסיפוח מתוך אמונה שיהודים וערבים לא יוכלו לעולם להסכים על עתיד פוליטי משותף. זוהי נקודת התורפה של הימין והפחד הגדול ביותר שלו. העובדה היא שהקו הירוק הוא כבר שקוף עבור רוב הישראלים; מי שמקבל כיום את השותפות עם 15 חברי הכנסת של הרשימה המשותפת, סביר בהחלט שיסכין גם עם נוכחותם של 35 או 40 חברי פרלמנט פלסטינים. הרחבת זכות הבחירה לכל תושבי הארץ יכולה להיות מאיימת פחות משהיתה בעבר.

מה שהמספרים מראים לנו הוא שהמפה הפוליטית של מדינה דמוקרטית עתידית יכולה להיות תיקון של המפה הנוכחית, לא הכחדתה. בעידן של אחרי הקורונה, ההכרה במציאות הדו-לאומית כבר מתגבשת. התרבות הישראלית והעברית תמשיך לשגשג. היהודים לא ייהנו מאותן פריבילגיות כמו היום, אבל המדינה תמשיך להיות מדינה יהודית, וגם מדינה ערבית. היא כזו כבר כיום.

ד"ר יוסף רפופורט, מרצה להיסטוריה של האסלאם, אוניברסיטת קווין מרי, לונדון. מאנגלית: אורלי נוי