newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אסור לנו לוותר על הרחובות

הצורך לקחת אחריות על בריאותנו ולדאוג לרווחת הקהילות שלנו אינו סותר את זכותנו ויכולתנו ללמוד את המצב, לדון באופן ביקורתי בצעדים ההכרחיים וליישם אותם. אמנם הפיתוי להיכנע בפני סמכות המדינה גדול, אך יש לו תרופות נגד בדמות הסולידריות והחברותיות

מאת:

מגיפת הקורונה עושה יחסי ציבור מעולים ל"מדינה החזקה" ברחבי העולם. התקשורת המערבית, שציירה בתחילה את תגובותיהן של מדינות מזרח אסיה כסמכותניות ואנטי-ליברליות, שינתה כיוון במהרה עת שהתברר כי דמוקרטיות ליברליות מובילות כמו ארה"ב ובריטניה שוקעות לתוך ספירלה מפחידה של התפשטות, בה בעת שמדינות כמו סין, סינגפור ווייטנאם מגיחות מהמשבר בקלות יחסית.

כאן בישראל השתרר קונצנזוס, המקיף גם אנשי שמאל רדיקלי, שקורא לאמץ ללא הסתייגות את הנחיות ההסגר הדרקוניות שהטילה המדינה. העובדה שתוכנית החילוץ של ממשלת נתניהו היא אחת הקמצניות והרגרסיביות בעולם העשיר, ושתקנות ההסגר פוגעות בבירור באפשרות להתארגן נגדה, ככל הנראה אינה מורידה או מעלה מבחינתם.

רחוב יפו הריק בירושלים, ב-28 במרץ 2020 (צילום: נתי שוחט / פלאש90)

רחוב יפו הריק בירושלים, ב-28 במרץ 2020 (צילום: נתי שוחט / פלאש90)

אך, כפי שמציין ההיסטוריון השמאלי מייק דייוויס, מנקודת מבט אפידמיולוגית איסורים גורפים על פעילות מחוץ לבית – כמו אלו הנהוגים כאן – הם "אבסורד מובהק". "התעמלות יומית", הוא אומר, "היא הכרחית לשמירה על מערכות חיסון חזקות". עוד טוען דייוויס, בראיון ארוך ומעורר מחשבה עם דניאל דנוויר בפודקאסט The Dig, כי יש חשיבות פוליטית רבה להישארות במרחב הציבורי.

לדברי דייוויס, "אני לא רואה סתירה בין ריחוק חברתי למחאה. זה אחד מעשרת הדיברות של השמאל, אולי הדיבר הראשון: אף פעם לא לוותר על הרחובות. [..] אני לא מתנגד לריחוק חברתי, אני מתנגד למעצר בית. אני מתנגד לפחד שמוביל אנשים לרצות פשוט לשבת מהצד ולראות HBO או משהו (עד שהכל ייגמר). אנחנו חייבים להפגין נוכחות בזירה הציבורית".

למיטב הבנתי, דייוויס גורס כי יחידים וקולקטיבים פוליטיים בשמאל חייבים לקחת אחריות על בריאותנו הגופנית והנפשית, כמו גם על רווחתן של קהילותינו. זה הכרחי, כיוון שהמדינה כפופה – לפחות חלקית – לשחקנים חורשי רע ובעלי כוח רב.

שחקנים אלה מרוויחים מכל ויתור שלנו על זכותנו ויכולתנו ללמוד את המצב, לדון בצעדים ההכרחיים, ולקבל אותם על עצמנו מרצון. ויתור מסוג זה הוא מפתה במיוחד ברגעים שבהם נראה כי המעמד השליט מתפצל, ופלגיו רבים ביניהם על אודות הצעדים הנחוצים. כך למשל, הצורך המיידי של ההון הפיננסי, שאותו מייצג משרד האוצר, בהמשך קיומו של מסחר מנוגד לאינטרס של בריאות הציבור, שמייצג אותו משרד הבריאות וזוכה לתמיכתם של פלגים אחרים במעמד השליט.

עם זאת, לאור התוצאות הרות האסון בארצות שבהן ההון הפיננסי הצליח להכתיב את התנהלות הממשלה, קל ליפול לגישה פשטנית שדוחקת הצדה כל שיקול מלבד זה האפידמיולוגי הצר ביותר, ומצדדת מתוך כך בניתוק מוחלט של כל מגע עם אחרים כאילו היה דרישה מובנת מאליה.

בתנאים כאלה נדרשת מאנשי שמאל התנהלות מתוחכמת יותר ביחס למדינה, על כל חלקיה. ההתפעלות הציבורית מתפקודם של עובדי מערכת הבריאות, למשל, היא ראויה, ואנשי שמאל יכולים להצטרף אליה בלב שלם. ניתן גם לנסות להרחיב את מעגל ההערכה לעובדים אחרים שמסתכנים, כמו קופאיות בסופר ואוספי זבל. בה בעת, אנחנו יכולים וצריכים להתנגד בכל דרך לניסיונותיה של המדינה להעביר עניינים אזרחיים לידי הצבא, שלא לדבר על חברות ריגול פרטיות.

הפילוסוף הבריטי המנוח מארק פישר הצביע על דמיון מסוים בין תרבות-הנגד הפסיכדלית של שנות ה-60 לבין הרעיון הקומוניסטי: שניהם, לטענתו, מבוססים על יצירת קרע עם היומיום והיווכחות באפשרות שהחיים ייראו לגמרי אחרת.

המגיפה דומה לשתי התופעות הללו. בדרכה, גם היא מוכיחה כי היבטים עגומים רבים של החיים, שאותם התרגלנו לראות כהכרחיים – כמו נסיעות ארוכות לעבודה, ערים מזוהמות, בתי כלא מלאים, התעללות במהגרים – יכולים פשוט להתבטל מבלי שלמישהו ייגרם נזק משמעותי.

תחושת האפשרות הזאת מעצימה, אבל גם מפחידה. במרחב החברתי שנפתח כך פתאום לדמיון, תוך כדי צניחה למשבר כלכלי חסר-תקדים, הפיתוי להיכנע בפני סמכות המדינה עשוי לגדול מאוד. תרופות-הנגד הטובות ביותר נגד פאניקה הן סולידריות וחברותיות – פרקטיקות המסייעות לבנות את ביטחוננו הקולקטיבי ביכולתנו לקבל החלטות נכונות.

מתנדבים של עמותת אליפלט מכינים סלי מזון למשפחות של מבקשי מקלט, 1 באפריל 2020 (צילום: אורן זיו)

מתנדבים של עמותת אליפלט מכינים סלי מזון למשפחות של מבקשי מקלט, ב-1 באפריל 2020 (צילום: אורן זיו)

קבוצות סיוע הדדי שכונתיות, שהופיעו לאחרונה במאות ערים בבריטניה ובכמה ערים בישראל, הן טיפוס אחד של התארגנות שיצטרך לפתח ניתוח חד ויחס מתוחכמים כלפי המדינה. למשל, קבוצת הסיוע ההדדי ביפו שבה אני חבר משתפת פעולה עם עובדי עירייה, בה בעת שהיא מנסחת דרישות ביקורתיות כלפי השלטון המקומי והארצי ומחפשת דרך להתנגד לאלימות שמפעילה המשטרה בשם ההנחיות.

אנחנו רק בתחילתו של המשבר. מלתעותיו עומדות להיפער לרווחה ולאיים לבלוע אותנו. רבים יתפתו להשליך הצדה כל ניואנס אנליטי ולהתקבץ תחת כנפה של המדינה, היא "הסובייקט האמור לדעת". אבל אלו מאתנו שמחכים לרגע הזה שנים רבות חייבים להתנגד לפיתוי. זה הזמן ללמוד את הנושאים, לדון בינינו, ולהפעיל שיקול דעת. ויתור מרצון על היכולות הללו יהיה התאבדות.

מתן קמינר הוא אנתרופולוג, עמית פוסט-דוקטורט באוניברסיטת חיפה ופעיל באקדמיה לשוויון. המאמר המקורי התפרסם באנגלית באתר LeftEast

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf