newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

החינוך הערבי הופלה תמיד, מחדלי הקורונה מאיימים לרסק אותו כליל

מחסור חמור במחשבים ובציוד מתאים, אי הנגשת חומרי לימוד בשפה הערבית והורים שנקרעים בין קריסה כלכלית לצורך לסייע לילדים בכל צעד. "משרד החינוך מרוצה ואומר שהלימודים ממשיכים להתקיים, אבל הילדים שלנו לא נספרים"

מאת:

משבר הקורונה הבליט את הפערים הקיימים מאז ומתמיד בין מערכת החינוך הערבית למערכת החינוך הישראלית הכללית. שנים שחברי הכנסת הערבים וארגונים הפועלים לקידום החינוך זועקים בדרישה לתקציבים שוויוניים, לשווא; זעקתם נותרה תלויה באוויר.

אך לא רק הפערים צפים כעת על פני השטח, אלא גם המחדלים: מנתונים של ועדת המעקב לחינוך בחברה הערבית עולה שהלמידה מרחוק נכשלה בחברה הערבית כישלון חרוץ.

"הגזענות והאפליה קיימות במערכת החינוך מאז 48, משבר הקורונה רק העמיק את הפערים" (מרים אלסטר / פלאש 90)

"הגזענות והאפליה קיימות במערכת החינוך מאז 48, משבר הקורונה רק העמיק את הפערים" (מרים אלסטר / פלאש 90)

ד"ר חסאן שרף העומד בראש ועדת המעקב לענייני חינוך: "הגזענות והאפליה קיימות במערכת החינוך מאז 48'. משבר הקורונה רק העמיק את הפערים והבליט אותם. הלמידה מרחוק הציפה גם בעיות חדשות: כ-50 אחוז מהתלמידים והתלמידות הערבים לא לומדים בכלל. חסרים 200 אלף מחשבים לתלמידים הערבים, ל-33% מהם אין להם מחשב. איך בדיוק ילמדו? באזורים שלמים יש בעיה קשה של חיבור לאינטרנט, שלא לדבר על בעיות החיבור לחשמל באזורים מסוימים כמו הכפרים הלא מוכרים בנגב ועוד אזורים נחשלים".

ממיפוי שערכו בבתי ספר לגבי אחוז התלמידים ללא מחשב או טאבלט עולה תמונה מבהילה: בכסייפה מדובר ב-70 אחוז מהתלמידים, בלקיה 50 אחוז, בחורה 50 אחוז, בקלנסווה 40-45 אחוז, במועצה האזורית אלבטוף (בית נטופה) 35-40 אחוז. הנתונים בשאר הישובים לא מעודדים גם כן.

העיקר שמשרד החינוך מרוצה

חלק מהלמידה מרחוק מתבצעת דרך הוואטסאפ של ההורים. בחלק גדול מהמקרים, נשלחו דפי עבודה שהיה צריך להדפיס אותם. בהעדר מדפסות וציוד מתאים, לא ניתן לבצע את המשימות שנשלחו מבתי ספר.

בעיה מרכזית נוספת היא השפה: הפלטפורמות המרכזיות ללמידה מרחוק משתמשות בעיקר בשפה העברית. למשל האתר המרכזי ממנו מועברת הלמידה מרחוק לא תורגם לערבית (גם אם מעביר תכנים בערבית), מה שמגביר את התלות של ילדים בבוגרים שמכירים את השפה העברית. קיים מחסור גם בתכנים דיגיטאליים מתאימים לתוכנית הלימודים בגילאים שונים בשפה הערבית (סרטונים, מצגות וכ'). כמו כן, אתרים ופורטאלים שונים של משרד החינוך המיועדים לקבוצות יעד שונות קיימים רק בשפה העברית. חומרים חינוכיים והוראות להורים ולתלמידים התקבלו בבתי ספר בעיקר בשפה העברית.

אחמד ג'ברין, ראש ועד ההורים הארצי (צילום: סטודיו ענאן)

אחמד ג'ברין, ראש ועד ההורים הארצי (צילום: סטודיו ענאן)

יושב ראש ועד ההורים הארצי לחינוך הערבי, איש העסקים אחמד ג'בארין, זועם על מערכת החינוך: "מערכת החינוך לא הייתה מוכנה בכלל למשבר הזה. כ-50% מהילדים שלנו לא לומדים בכלל. במשרד החינוך סופרים מספרים, בודקים כניסות למערכת, לא משנה להם אם אותם ילדים שהצליחו להיכנס למערכת באמת למדו משהו או לא, שלא לדבר על 50% מהילדים שלנו שבכלל לא לומדים מרחוק. משרד החינוך מבחינתו מרוצה ואומר הנה הלימודים ממשיכים להתקיים, אבל הילדים שלנו לא נספרים. משרד החינוך חייב להבין: אנו מתנגדים בחריפות שזה ייחשב ללימודים".

ג'בארין מוסיף: "בעיה קשה נוספת היא לחלק גדול מההורים אין את היכולת לעזור לילדים, הם לא קיבלו שום הכשרה או הדרכה. זה יוצר המון מתח בתוך המשפחה – הילד מתוסכל, וההורים מתוסכלים שהם לא יכולים לעזור. יש דיווחיים על עליה באלימות ומתחים בתוך המשפחה, כולם במצוקה: הילדים שתקועים כל היום בבית, ההורים שאיבדו את מקומות העבודה שלהם, מספר הילדים בבית שמתחלקים באותו מחשב – אם בכלל קיים אצלם מחשב – וכולם רוצים ללמוד. אשתי מורה בעצמה, אני רואה כמה קשה לה. אחרי השיעורים היא צריכה לשבת וללמד את הילדים שלנו, זה מאוד קשה, כמעט בלתי אפשרי ".

רוב המורים שפנינו אליהם סירבו לדבר אתנו מהפחד שיפטרו  מעבודתם אם יעזו לפתוח את הפה. מורה מהצפון שמלמדת בבתי הספר היסודיים וביקשה להישאר בעילום שם אמרה לנו: "אני ממש סובלת, זה לא עובד בכלל. אני מלמדת משמונה בבוקר עד השעה שתיים, אבל העבודה בעצם מתחילה אחרי שתיים. אין אימא של תלמיד שלא מתקשרת אלי ושואלת על שיעורי בית, כל אחת תופסת אותי חצי שעה, ויש את מנהל בית הספר שמתקשר כל יום ונותן משימות חדשות ומתעדכן. אחרי זה אני צריכה לשבת ולהכין את יום הלימודים למחרת. אני אימא לשני ילדים קטנים שגם הם לומדים ואני צריכה לעזור להם, לבשל להם, ואני פשוט  מזניחה את הילדים שלי. אני עומדת לקרוס מעומס, אנחנו לא בנויים לכזה דבר".

"יש לי שני ילדים, אחד מהם בכתה ב'. אי אפשר לזוז ממנו, הוא לא יודע איך להשתמש בתוכנה. אני חוששת שיפטרו אותי מהעבודה שלי. אם אאבד את מקום העבודה שלי אין לי מושג איך נצליח להתקיים"

ד"ר שרף:" דבר ראשון שעשינו בוועדת המעקב היה ליצור קשר עם כל המועצות המקומיות בארץ. בדקנו  את התשתיות, והתוצאות לא מפתיעות. לפי מידע שקיבלנו מרשויות מקומיות שונות, ישנה בעיה קשה של העדר תשתית אינטרנט או קיום תשתיות חלשות שגורמות לבעיות התחברות רציפה. בעיה נוספת היא תשתיות וציוד בבתי ספר, שזה נושא בפני עצמו. קיימים פערים אדירים בכל מה שקשור לתקשוב בין בתי ספר יהודיים לבתי ספר ערביים. פער זה העצים את הפערים הדיגיטאליים הקיימים וכן את רמת השימוש באמצעים דיגיטאליים בחינוך בימי שגרה.

בעיה נוספת שמוכרת לכולנו היא התקציבים לרשויות המקומיות הערביות, היכולת של הרשויות המקומיות הערביות להשקיע בציוד טכנולוגי בבתי ספר היא הרבה יותר מוגבלת בשל המצב הכלכלי והכספי של הרשויות המקומיות הערביות בהשוואה ליכולת התמיכה התקציבית בבתי ספר של רשויות מקומיות יהודיות. לזה יש להוסיף את היכולת של בתי ספר בחברה היהודית לגייס תרומות ותקציבים מגורמים פילנתרופיים שונים שהיא גדולה בהרבה מהאפשרויות העומדות בפני בתי ספר ערביים".

פער עצום מול היהודים, בהיקף ובאיכות

גם בארגון יוזמות אברהם כתבו מסמך מפורט אשר הוגש לכנסת, למשרד החינוך ולמשרד התשתיות שבו מפרטים נתונים על בסיס תחקיר שטח מקיף שעשו. הארגון טרם קיבל תשובה מהגורמים. יעל מעין מיוזמות אברהם: "על פי המידע שיש בידינו, בנגב ישנם 102,224 תלמידים. 36,000 מהם מתגוררים בכפרים הלא מוכרים או בכפרי המועצות האזוריות נווה מדבר או אלקסום ללא תשתיות. 20,000 מתגוררים בשכנות בעיירות הקיימות – גם כן ללא תשתיות. 30,000 תלמידים מתגוררים בשכונות עם תשתיות אך הם בנים של משפחות עם 8 ילדים לפחות ועם מחשב אחד בבית בלבד. מכאן ניתן ללמוד שלמחצית מתלמידי הנגב אין תשתיות אינטרנט. בדו"ח שהוכן על ידי איגוד האינטרנט הישראלי כבר ב-2018 נכתב כי נדרש להשוות את תשתיות האינטרנט והסלולר בישובים הערביים לתקן ולמצב הקיים ביישובים היהודים והמעורבים".

בעית הנגשת המידע לחברה הערבית לא הייתה רק במשרד הבריאות, שלקח להם שבועיים להנגיש מידע בערבית; גם משרד החינוך לקה באותה הבעיה.

ד"ר חסאן שרף, ראש ועדת המעקב לחינוך בחברה הערבית (צילום: היאם שחאדה, סטודיו נאטור)

ד"ר חסאן שרף, ראש ועדת המעקב לחינוך בחברה הערבית (צילום: היאם שחאדה, סטודיו נאטור)

ד"ר שרף: "עקבנו אחרי התוכניות שהועברו בשבועיים הראשונים, והמידע שהתקבל מהורים וממחנכים. יש פער עצום בין מה שמוצע ליהודים לבין מה שמוצע לנו מבחינת היקף ואיכות. המצב השתפר בימים האחרונים אך הפער עודנו קיים. במקרים רבים, מועברים שיעורים שלא מתאימים לגיל התלמידים (למשל, שיעורים המיועדים לכיתה ב' מועבר גם לכיתה א'). כמו כן, יש חזרות רבות על אותם שיעורים. קיים פער בהדרכה ובהיערכות בשל משאבי הפיקוח וההדרכה הנמוכים בחברה הערבית בהשוואה לחברה היהודית. יש לציין בהיקשר הזה שלא מונה מפקח בנושא תקשוב בחינוך הערבי מאז יציאת המפקח הקודם לפנסיה לפני כארבע שנים. לפי אתר משרד החינוך, יש רק ממלא מקום. לפי המורים בתחום, ממלא המקום עובד גם בחלקיות משרה. אולפני השידור נמצאים באזור המרכז. אין אף אולפן שידור באזור הצפון. זה מקשה על מורים ערבים להשתלב בהוראה מרחוק".

מורה מאזור המרכז אשר העדיפה להישאר בעילום שם מספרת: "זה בלתי אפשרי ללמד כשאני מנסה להעביר שיעור לילד שיושב בבית קטן והאחים שלו צועקים ברקע. הוא לא מבין מה עליו לעשות, אני מנסה להסביר לאימא שלו וגם היא לא יודעת מה עליה לעשות ואיך להשתמש במחשב. אני נשארת חסרת אונים מול המצב. באמת אכפת לי מהתלמידים שלי ואני מתאמצת, אבל הכל הזוי. הלמידה מרחוק בחברה שלנו לא עובדת. גם אני לפעמים לא יודעת מה לעשות, ההדרכה היחידה שקיבלנו זה שני משפטים וחצי איך להשתמש בתוכנה. זה בושה להגיד שאנחנו מלמדים, זה בזבוז זמן. היה עדיף שהילדים ישבו בבית ישחקו, ינוחו, יקראו ספרים ויעסקו בפעילות חינוכית אבל לא פורמלית, הם היו לומדים יותר".

ועדת המעקב פנתה למשרד החינוך ולגורמים האחראים במספר דרישות. יו"ר ועדת המעקב, מחמד ברכה: "אנחנו כל הזמן נלחמים, ועלינו להמשיך להילחם במערכת על מנת לקבל מה שמגע לנו על פי חוק ודין. על משרד החינוך לפעול מיידית לסגירת הפערים הקיימים בחינוך ולהבטיח חינוך שוויוני ונגישות ללמידה מרחוק לכלל התלמידים במדינה".

ילד לומד בכפר בדואי בלתי מוכר (צילום: סברין אבו כף, פורום דו קיום)

ילד לומד בכפר בדואי בלתי מוכר (צילום: סברין אבו כף, פורום דו קיום)

במסמך שהם הוציאו לגורמים האחראים הועלו 15 דרישות, ביניהן אספקת ציוד ומחשבים, העברת הוראות בשפה הערבית, פתיחת אולפן שידור באיזור המרכז והנגב, התאמת תכנית הלמידה מרחוק למציאות בשטח אספקת שירותים פסיכולוגיים בשפה הערבית לתלמידים, להורים ולמורים הזקוקים לשירותים אלה, גיבוש תכנית להשלמת חומרים והכנת התלמידים לבחינות הבגרות לאור פערי הלמידה מרחוק בתקופת השבתת בתי הספר, גיבוש תכנית לקליטת התלמידים אחרי החזרה ללימודים, ועוד. במקביל, בתחילת השבוע עתרו באותו העניין לבג"ץ ועדת המעקב, ועד ההורים הארצי ועוד ארגונים בנגב באמצעות ארגון עדאלה. מתוך הרשימה הארוכה, בוצעה בינתיים רק הנגשת המידע בערבית בעדכונים שנשלחים למנהלי בתי הספר.

במערכה הזאת כולם סובלים גם המשפחות. "יש לי שני ילדים, אחד מהם בכתה ב', שאני צריכה לשבת איתו כל היום בזום", אומרת אמא שמבקשת לא להזדהות בשמה. "אי אפשר לזוז ממנו, הוא לא יודע איך להשתמש בתוכנה. אני חוששת שיפטרו אותי מהעבודה שלי, אני צריכה גם לעזור לבת שלי עם הלימודים  שלה ויש דברים שאין לי מושג בהם. כל היום אני במתח והילדים במתח, אני אמא חד הורית ומחכה לסוף השבוע רק כדי להשלים את העבודה שלי. אם אאבד את מקום העבודה שלי אין לי מושג איך נצליח להתקיים, מזונות לשני ילדים זה לא מספיק. אני מוצאת את עצמי מתעוררת בארבע בבוקר כדי לעבוד או נשארת ערה עד מאוחר, בקושי ישנה והעצבים שלי לפעמים יוצאים על הילדים, ואז אני מרגישה רע עם עצמי שצעקתי עליהם, לא מספיק שהם סגורים בבית וסובלים. המון ימים אני מאבדת שליטה ומתחילה לבכות בשקט שהילדים לא יראו, נכנסת לשירותים, נועלת אותם ובוכה".

ממשרד החינוך נמסר בתגובה:

"ערוצי הלמידה מרחוק של המשרד, כולם, הם דו לשוניים – בעברית ובערבית. המשרד מעניק שירותי למידה מרחוק לכלל התלמידים בישראל, השקיע משאבים רבים לשם תקשוב מוסדות החינוך בחברה הערבית ומאפשר למידה בכל אמצעי קצה – מחשבים או ניידים".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf