newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גם במפה הפוליטית החדשה יש הזדמנויות לעתיד טוב יותר

מצביעי כחול לבן שחשים נבגדים מהחלטתו של גנץ להצטרף למחנה נתניהו והיהודים שמצאו בית פוליטי ברשימה המשותפת מעידים כי בחברה היהודית-הציונית קיים גרעין של שינוי. המשותפת יכולה לקבץ תחתיה את הכוחות האלה וליצור כאן חזון פוליטי חדש

מאת:

הרבה דמויות בולטות בפוליטיקה הישראלית תיארו כבגידה את החלטתו של בני גנץ לפצל את כחול לבן ואת הצטרפותו, יחד עם גבי אשכנזי, למחנה של בנימין נתניהו. חבריו של גנץ למפלגה אף הצהירו במפורש כי "יותר ממיליון מצביעי כחול לבן מרגישים היום נבגדים – בצדק".

ברגע היסטורי נדיר ויתר גנץ על הזדמנות לקואליציה של 61 ח"כים בכנסת החדשה, שקיומה – צר ושברירי ככל שיהיה – היה יכול להוות חזית מול הפאשיזם המזדחל אל כל מרכזי השלטון ומוסדות המדינה.

תחושת הבגידה היתה מנת חלקם של אזרחים יהודים רבים, שקיוו להיפטר מנתניהו ומהמחנה שלו. אלה ביקשו למצוא אלטרנטיבה פוליטית דרך ההצבעה למחנה הנגדי, שבראשו עמדו גנץ ומפלגתו ושכלל גם את הרשימה המשותפת. זה היה הרגע שבו נפגשו הכוונות, בין אם במכוון ובין אם לא, של היהודים ממחנה "רק לא נתניהו" ושלנו, האזרחים הערבים שרצו להפיל את ממשלת הימין.

לעומת זאת, מנהיגי הרשימה המשותפת ומצביעיה לא חשו רגשות דומים של בגידה אחרי שהמליצו על גנץ לנשיא המדינה. למרות היותה בחירה גרועה, הם ידעו שהימנעות מהמלצה על גנץ היא בעצם המלצה על נתניהו, שבמקרה שלנו מהווה אופציה בלתי אפשרית והבחירה הגרועה ביותר.

יו"ר הרשימה המשותפת ח"כ איימן עודה מצביע בחיפה בבחירות ב-2 במרץ 2020 (צילום: פלאש90)

שיח פוליטי חדש, המבוסס על כנות ומציאותיות. יו"ר הרשימה המשותפת ח"כ איימן עודה מצביע בחיפה בבחירות ב-2 במרץ 2020 (צילום: פלאש90)

מה שחשו מי שבחרו בגנץ ובכחול לבן כגשר הבנוי מקש, כמו הרשימה המשותפת, היה אכזבה – מכך שהתקוות שנבנו מכורח המציאות הפוליטית ומהמפגש הארעי בין האינטרסים המפלגתיים של שני הצדדים קרסו כך.

בגידה ואכזבה הם שני רגשות שונים, שאינם משקפים רק את ההבדלים בציפיות אלא גם חושפים אנרגיות חיוביות נסתרות, שאולי היו להן עוד השלכות בעתיד – אם נצליח לפעול נכונה ולנצל אותן. גם תוצאות הבחירות לא חשפו רק שינויים מדאיגים ועמוקים בחברה היהודית, אלא גם אנרגיות חיוביות בתוך החברה הערבית.

לא נטעה אם נחשיב את תוצאות הבחירות כעדות לסופה של מציאות פוליטית מפלגתית, שהתחילה עם קום המדינה והתפתחה דרך כמה תחנות מפתח, שהחשובה בהן היתה ב-1977, הידועה כשנת המהפך. זו היתה הפעם הראשונה שבה עלה הליכוד לשלטון מאז 1948, והיתה בגדר עלייה על מסלול התנגשות ששרף את כל מה שנקרה בדרכו – עד שהגיע לתחנה הנוכחית.

אני לא מסכים עם אלה ששמחו למותו בפועל של מה שנשאר מהשמאל הציוני, כמו שהוא קרא לעצמו. אני גם לא מסכים עם אלה ששמחים להזכיר לנו שחיפשנו כוחות יהודיים שאינם קיימים מלכתחילה. אמנם התרוקנותה של המפה המפלגתית הישראלית מכוחות פוליטיים שנקראים שמאליים – אפילו אם אינם מקיימים ברוב המקרים את משמעותו האמיתית של שמאל – היא אזהרה שהגענו לקו הסיום, לרגע לידתה של חברה בעלת יכולות הרסניות שאינה יודעת גבולות או הרתעות. אך לא הכל שלילי.

תגובתה של החברה הערבית חשפה את רמת הבגרות הפוליטית שלה והוכיחה את תחושת האחריות הגדולה ואת המוכנות להתמודד עם סכנות הקשורות לגורלינו. בנוסף, הרשימה המשותפת הפכה לכתובת הפוליטית של עשרות אלפי מצביעים יהודים, שראו בה בפעם הראשונה מחסה לחזונם הפוליטי ובית חברתי מקובל.

אנו עדים, אם כך, להתחלה של שינויים בתפיסות המסורתיות ובמבנה הרגשי של דורות שגדלו בתוך החברה הציונית. מי שעוקב אחרי אלה שהצביעו לרשימה המשותפת ומקשיב לסיפורים שלהם, מגלה שהם השתנו נפשית אחרי שנפטרו מכמה מהמחסומים ששתלה בהם הציונות השמרנית וראייתה השורשית לאיך נתפסים הערבים בעיניה – כאובייקטים לא לגיטימיים ולא אנושיים.

בעבר, רק עצם המחשבה על הצבעה למפלגה ערבית נחשבה כטאבו. להיות באותו מחנה פוליטי עם ערבים נחשב לבגידה אשר יהודי ציוני שאוהב את עמו ומשפחתו ומדינתו אינו יכול להרשות לעצמו. מי שהצביע לרשימה המשותפת הכריז בעצם על התנגדותו להשתלטות התנועות והמפלגות הדתיות והציוניות השולטות, ואת אכיפת חוקי דת ואפרטהייד על כלל החברה. הם גם הכריזו על התנגדותם לשחיתות השלטונית ולמעשי אי הצדק של הממשלה – לא רק כלפי ערבים.

מנהיגי הרשימה המשותפת שמו לב לנחיצות של הפיכתם למחנה פוליטי הקולט את מצביעיו הערבים וגם את היהודים "האבודים", אף שהם מגדירים את עצמם ציונים ודמוקרטיים. לשם כך, אימצה הרשימה המשותפת לעצמה שיח פוליטי חדש, המבוסס על כנות ומציאותיות, שיח שבלט במיוחד במקרה של איימן עודה.

זהו שיח שאומר את האמת, אך אינו מייצר פחד או הפחדה. זהו שיח שהיה מסוגל לשכנע אלפי יהודים שהעתיד שלהם הוא עם הרשימה הזו, ושהיא מקום של אמון לתקוותיהם ודרך להוציא אותם מהייאוש ומהאובדן.

אולי נוצרה בישראל מציאות חדשה, שאין בה שמאל ולא ימין במשמעותם המקובלת והידועה, ואולי אין הסכמה יהודית גורפת לגבי ההגדרה ציונות מהי. אך ההחלטה של אלפי יהודים ציונים להצביע למפלגה המשותפת מצד אחד, ותמיכתם של מאות אלפים במפלגת כחול לבן למרות ההסכם שהתחילה לגבש עם הרשימה המשותפת, מוכיחים שקיים גרעין של שינוי בחברה היהודית הציונית.

גרעין זה כולל אנשים רבים שמוכנים להצטרף למפלגה שמנהיגיה הבולטים הם ערבים, לעמוד עם ערבים נגד הכיבוש הישראלי, ולתמוך בדרישתם של האזרחים הערבים לשוויון מלא, במדינה שמכבדת את כל אזרחיה ומאמינה בשותפות אמיתית – בין רוב שאינו יכול להמשיך להפלות לבין מיעוט שאינו מסכים להמשיך להישאר קורבן.

פגישת צוותי המו"מ של כחול לבן והרשימה המשותפת בכנסת, ב-11 במרץ 2020 (צילום: דוברות הרשימה המשותפת)

גרעין של שינוי. פגישת צוותי המו"מ של כחול לבן והרשימה המשותפת בכנסת, ב-11 במרץ 2020 (צילום: דוברות הרשימה המשותפת)

למרות הפחד מהעתיד, אני מרגיש שיש כאן הזדמנות לעבודה פוליטית שונה, שמחייבת לדפוק על דלתות חדשות ולאמץ שיח פוליטי שונה. יש הרבה מחסומים בדרך, אך נחוץ לנסות לעבור אותם. זה לא יקרה אלא אם נודה בקיומו של מהפך בתוך החברה הפוליטית בישראל, ובתוך כך גם בקרב ציבורים יהודיים שעברו תהפוכות נפשיות וחברתיות חיוביות .

אני יודע שיש הרבה הבדלים בין דעותיהם הפוליטיות של מרכיבי הרשימה המשותפת לגבי שיתוף הפעולה הפוליטי עם כוחות יהודיים שמגדירים את עצמם ציונים. כדי להימנע מהפיכת עניין זה לאלמנט הרסני בבניית הרשימה, מן הראוי יהיה שחד"ש תיקח על עצמה את משימת בניית חזון פוליטי חדש, שיוביל להקמת מסגרות חברתיות ופוליטיות חדשות, שתחת גגותיהן יתאספו פעילי חד"ש המסורתיים ואתם הכוחות החדשים אשר גילו והפנימו לאחרונה שישנה דרך אחרת שעשויה להוביל את כולנו לעתיד משותף ובטוח.

לרשימה המשותפת יש משימות גדולות וסבוכות, והאחריות המוטלת על חד"ש לפיתוח היחסים הפוליטיים בתוך החברה היהודית היא גורלית. כל השינויים האלה אינם יכולים להתרחש ללא אחידות החזון בין כל מרכיבי הרשימה המשותפת לבין התנועות והמפלגות הפוליטיות הכלולות בתוכה.

מה שיקרה בחודשים הקרובים ישאיר את חותמו וישפיע עלינו ועל ילדינו, ולא יהיה קשור רק לתנועות המרכיבות את הרשימה המשותפת, אלא גם למה שיקרה בתוך שאר מוסדותינו והנהגתנו – במיוחד בוועדת המעקב העליונה, ובמיוחד אחרי שהעומד בראשה מוחמד ברכה הודיע שלא יגיש את מועמדותו לקדנציה נוספת, הצפויה להתחיל באוקטובר הבא.

ג'ואד בולוס הוא עורך דין לזכויות אדם, פרשן פוליטי וסופר. המאמר פורסם במקור בערבית באלקודס אלערבי. תרגום: דימה דראושה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf