newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קורונה ברוואבי: המגיפה מעמיקה את הקרעים בעיר הצעירה

"עיר החלומות" הפלסטינית בקושי מאוכלסת, וכבר קיימים בה פערים בין פלסטינים אזרחי ישראל לפלסטינים תושבי הגדה. עם התפשטות המגיפה, רוואבי נמצאת בין הפטיש הישראלי והסדן הפלסטיני - והעירייה מבקשת מהתושבים לבחור צד

מאת:
השאירו תגובה
א א א

אחד המפגשים שהשאירו עלי את הרושם העז ביותר הוא זה שהזדמן לי לפני יותר מעשור, ביפן, עם אקיהירו טקהאשי, ניצול פצצת האטום בהירושימה. לאחר שגולל את סיפורו, הוא הוסיף שלימים בחר לפגוש את הטייס שהטיל את פצצת האטום, שגבתה את חיי כל משפחתו.

ומה בנוגע לאזורנו, בפלסטין ובישראל? שאלתי.

"או שתמצאו דרך להסתדר, או שאסון יקרב ביניכם", השיב.

והנה, למרבה האירוניה, האסון הגיע, אך הוא עדיין לא מקרב בינינו.

ביום שני ה-30 במרץ, שבו צוין יום האדמה, הניפו בעיר הפלסטינית רוואבי – שנמצאת במרחק של כ 20 ק"מ מרמאללה – את דגלי פלסטין במחוות הוקרה לצוותים הרפואיים הפלסטיניים. יום האדמה הוא בין האירועים הבודדים שמציינים ביחד הפלסטינים משני צדי הגבול.

רחוב ברוואבי, בסוף מרץ 2020 (צילום: מייסלון דלאשה)

רחוב ברוואבי, בסוף מרץ 2020 (צילום: מייסלון דלאשה)

על אף ההחמרה וההגבלות בעיר, כמה אנשים אף יצאו במכוניות, מדמים את צעדת יום האדמה המסורתית, תוך הקפדה על שמירת מרחק ככל הניתן, לעיני אנשי חברת הביטחון הפרטית ששומרים בקפדנות על הבידוד המחמיר שהעירייה הטילה שבוע קודם לכן.

העיר רוואבי היא העיר הפלסטינית המתוכננת היחידה שהוקמה מאז 1948. היזם, בשאר אלמסרי, עומד מאחורי הקמת עיר השאיפות והחלומות הפלסטינית. שלטי חוצות מבשרים על המהפכה האקולוגית שתביא עמה העיר, על ההזדמנות הנדירה למפגש בין הפלסטינים מכל מקום, לרבות פלסטינים אזרחי ישראל.

ככל שהציבור הישראלי שמע על העיר, זה היה לרוב מכתבות על המרכז המסחרי שלה, הבורגני בלשון המעטה. ואכן זאת התמונה שמצטיירת כלפי חוץ: עיר אליטיסטית ומנותקת, המואשמת תדיר בשיתוף פעולה עם ישראל.

בפועל, ראוובי, עם האבן הייחודית המעטרת את בנייניה ונחצבת מהרי האזור, משכה אליה דווקא את המעמד הבינוני הפלסטיני מהגדה וממזרח ירושלים, את בני המעמד הבינוני-גבוה הפלסטיני בישראל, וגם מעט פלסטינים מעזה או החיים בחו"ל.

שלט חוצות שמפרסם את העיר רוואבי (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

שלט חוצות שמפרסם את העיר רוואבי (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

בעיר, שעתידה לאכלס עד 40 אלף תושבים כשהפרויקט יגיע לסיומו (כרגע לא ברור מתי זה יקרה, שכן הוא נדחה לא מעט פעמים, בין היתר בשל הגבלות מצד ישראל וקשיים תכנוניים וכלכליים אחרים), מתגוררים כיום, חמש שנים מאז התחלת איכלוסה, בקושי 5,000 איש. אומדן מספר התושבים מעט בעייתי, משום שנוצרו כמה חלוקות ל"דיירי קבע", "נופשים", וקבוצה שלישית של משקיעים.

מרבית דיירי הקבע הם תושבי הגדה. לפי הערכות, העיר היא ביתם היחיד של כמה מאות תושבים בלבד. הקבוצה השנייה, המהווה לפחות כשליש מרוכשי הדירות, הם פלסטינים אזרחי ישראל, שלרוב מגיעים אליה בסופי שבוע או בחגים ובחופשות. ביתר ימי השנה, העיר ריקה למדי.

השליש האחרון של התושבים הם אלה שקנו דירות בעיר כהשקעה בלבד, מה שתורם רבות לאווירת הרפאים האופפת אותה. בניין בן תשע קומות המכיל 18 דירות, למשל, מאוכלס בממוצע על ידי 4-5 משפחות קבועות, 4-5 משפחות של "נופשים", והשאר משקיעים.

עם הזמן, נוצר מתח בין דיירי הקבע לדיירים הזמניים. דיירי הקבע חשים מחויבות עמוקה לשמירה על העיר ועל אופיה, בעוד שדיירי הנופש מגיעים לביקורי בזק סביב חגיגות ואירועים, המותירים את העיר מלוכלכת וחבולה.

המתח הזה יושב גם על שכבות של מתחים סמויים בין פלסטינים לפי סוג וצבע תעודת הזהות שלהם. הפלסטינים אזרחי ישראל נהנים מחופש תנועה, ממצב סוציו-אקונומי טוב יותר לרוב, ונתפסים כליברליים מדי בעיני חלק מהפלסטינים תושבי הגדה.

הפלסטינים מישראל, מצדם, שבוחרים בעיר לרוב מטעמי נוחות או מטעמים כלכליים ולא מסיבות אידאולוגיות בהכרח, מתוודעים עם הזמן לקרע העמוק שנפער בתוך העם הפלסטיני לאחר שנות ריחוק מרובות – קרע שהוא במידה רבה תוצר של מדיניות ה"הפרד ומשול" שמכתיבה המדיניות הישראלית בכל הנוגע ליחסיה עם הפלסטינים בכלל.

תנאי בידוד מחמירים

נגיף הקורונה שבא עלינו לרעה רק הבליט את ההפרדה בין התושבים – ועיריית רוואבי, המקיימת תנאי בידוד מחמירים ביחס למדיניות הננקטת ברשות הפלסטינית, למעשה מבקשת מהתושבים "לבחור צד".

ההחלטה התקבלה בעקבות נהירה של אוכלוסיית "הנופשים", שבחרו לבוא להתבודד ברוואבי. בהוראת ראש העירייה, אבראהים נאטור, הוצב מחסום "פרטי", נוסף על המחסומים המשטרתיים הפלסטיניים, ורק תושבים שהם גם עובדים חיוניים מורשים לצאת ולחזור לעיר. וטרינר, לצורך ההמחשה, אינו נופל תחת ההגדרה הזאת ואינו מורשה להיכנס לעיר.

לא  ברור אם תנאי הבידוד הקיצוניים בגדה בכלל וברוואבי בפרט הביאו את הפלסטינים אזרחי ישראל לנהור לעיר, מה שבתורו הניע את ראש העיר להחמיר את התקנות. מה שברור הוא שכוחה הכלכלי של העיר מאפשר לה להמשיך את פעולות הניקיון והחיטוי המסיביות, שכן גם בשגרה רחובותיה מצוחצחים להפליא.

עם התפשטות הנגיף, רוואבי נמצאת בין הפטיש הישראלי והסדן הפלסטיני: מצד אחד היא נמצאת תחת שליטה פלסטינית, אך אזרחי ישראל מהווים חלק ניכר מהמרקם החברתי הייחודי שלה. מצד שני, במקרה של התפשטות הנגיף בעיר, שהחשש הגדול שמקורו יגיע מישראל, ספק אם משרד הבריאות הישראלי או מישהו מטעמו ייקח אחריות על העיר ותושביה.

נכון להיום, לא ידוע על אף מקרה הדבקה ברוואבי. בסך הכל, מספר הנדבקים המאומתים בכל הגדה הוא כ-160 איש, ואישה אחת מתה. חלק ניכר מההדבקות נגרם ככל הנראה בשל מעבר בין ישראל לגדה של העובדים שעדיין מורשים להיכנס לעבוד כדי להמשיך לשרת את פרויקטי הנדל"ן של ישראל.

לרשות הפלסטינית אין אמצעים להגביל את מעבר הפועלים לישראל, לרבות להתנחלויות, משום שהמחסומים נשלטים באופן מלא על ידי ישראל. עובדה זו הגבירה את החשש ברוואבי, ועל כן גזרו את הבידוד הכפול על התושבים בעלי תעודת זהות ישראלית.

הצעדים הקיצוניים מתקבלים בגדה בהבנה, אך עם קושי רב. מצד אחד, מערכת הבריאות הפלסטינית – הסובלת מליקויים חמורים ביותר בתקציבים ובציוד רפואי – לא יכולה לעמוד בפני מגיפה אלימה מהסוג הזה שאנו חווים היום, אם תסריט הבלהות יתממש. היום יש בגדה כ-130 מכונות הנשמה בלבד המשרתות אוכלוסייה של 2.8 מיליון איש, ומכונות בודדות במזרח ירושלים ובעזה.

עובדים פלסטינים מבצעים פעולות חיטוי וניקוי בשכם, במסגרת ניסיון למניעת התפשטות מגיפת הקורונה, ב-2 באפריל 2020 (צילום: נאסר אישתיאה / פלאש90)

עובדים פלסטינים מבצעים פעולות חיטוי וניקוי בשכם, במסגרת ניסיון למניעת התפשטות מגיפת הקורונה, ב-2 באפריל 2020 (צילום: נאסר אישתיאה / פלאש90)

אולם האוכלוסייה הפלסטינית, שמרביתה חייה בתנאים כלכליים קשים, למרבה הצער למודת ניסיון בהתמודדות עם מצבי קיצון כאלה. האירוניה היא שהכיבוש הישראלי הכין את העם הפלסטיני ליום הזה היטב. כך שאין פה דרמה, בסך הכל "מחסומים". מה זה עוצר כללי עבור מי שחוו את האינתיפאדה השנייה?

בתקשורת הישראלית דיווחו על מגעים ושיתוף בין צוותי הרפואה הפלסטיניים לישראליים, מתוך ההבנה העמוקה שמה שיקרה לפלסטינים לא יישאר הפעם בחצר האחורית שהישראלים לא רואים ולא יודעים עליה. זהו אולי הגשר האופטימי היחיד כרגע בין שני העמים. אך ספק אם הוא קשור לרצון טוב של ישראל או להבנה חדה של "שותפות הגורל", שכן בימים שאינם ימי מגיפה, ישראל מגבילה גישה של פלסטינים, במיוחד בעזה, לציוד רפואי מסוים, מתוך התירוץ שאלו מוצרים דו שימושיים העשויים להיות כלי לחימה.

בכלל, נדיר לשמוע בתקשורת המיינסטרים הישראלי אמירות נוסח "בין הים לנהר נמצאת קהילה אחת שמתמודדת עם הנגיף", כפי ששמענו בימים האחרונים. ובאותה נשימה, אותה תקשורת מספרת שהמבצעים הצבאיים ממשיכים כמעט כרגיל.

ימים יגידו אם האסון האזורי אכן יגרום לשינוי תודעתי בקרב דיירות ודיירי האזור כולו. ימים יגידו אם תתגשם נבואתו של טקהאשי שאסון אזורי הוא שיקרב בינינו ותתקיים בנו הנוסחה "כגודל המשבר כך גודל התקווה".

מייסלון דלאשה היא סוציולוגית וחוקרת את השלכות ההפרדה הכלכלית והדתית-לאומית בין בתי הספר בישראל. כמו כן, היא חוקרת את הפוליטיקה של השפה והתרגום ביחסים הלא סימטריים בין היהודים והערבים, באוניברסיטת תל אביב

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אין עיסה שהוא לא בוחש בה. מוחמד בן זאיד עם נשיא ארה"ב, דולנד טראמפ (דוברות הבית הלבן)

אין עיסה שהוא לא בוחש בה. מוחמד בן זאיד עם נשיא ארה"ב, דולנד טראמפ (דוברות הבית הלבן)

כדאי לשליט האמירויות ללמוד מהעבר: רומן עם ישראל נידון לכישלון

מוחמד בן זאיד הוא מנהיג עם שאיפות מרחיקות לכת. כעת הוא מנסה לבסס את מעמדו באמצעות קשריו עם ישראל, אלא שההיסטוריה מראה שהתקרבות לישראל היא מתכון לכישלון עבור כל מדינה ערבית, ורעל לאזור כולו  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf