84% מבקשות הפלסטינים להגיע לאדמותיהם במרחב התפר נדחות
מנתונים שהגיעו למוקד להגנת הפרט, רק לפני שש שנים, עמד שיעור הסירובים על 24% בלבד, זינוק של 60%. רק אחוז אחד מהבקשות נדחה מטעמי ביטחון. אחת הסיבות לזינוק: קביעת הצבא ש"חלקות זעירות" אינן מאפשרות "חקלאות בת קיימא"
84 אחוז מהבקשות שהגישו פלסטינים לעבד את אדמותיהם הנמצאות ב"מרחב התפר" נדחו מאז תחילת השנה, כך עולה מנתונים שפרסם המינהל האזרחי בעקבות בקשת חופש מידע שהגיש המוקד להגנת הפרט. מדובר בעלייה חדה בשיעור הסירובים לעומת 2019, אז סורבו 62 אחוז מהבקשות. במוקד אומרים שזו תוצאה של החמרת הכללים לבקשת היתר, ובמיוחד הקביעה שמי שיש לו "חלקה מזערית" של פחות מ-330 מ"ר אינו רשאי לקבל היתר.
"זכותו של כל אדם להגיע לאדמה שלו, זו צריכה להיות הנחת היסוד". פלסטיני חוצה שער חלקאי בגדר ליד הכפר פלאמיה (צילום: אחמד אלבאז / אקטיבסטילס)
מהנתונים עולה כי שיעור זעיר מהסירובים נובע מסיבות "ביטחוניות". כך ב-2019 רק 77 מבין 4,659 הבקשות שסורבו, שני אחוזים, נומקו בכך שהמבקש הוא "מנוע שב"כ", בעוד שבששת החודשים הראשונים של 2020 רק 19 בקשות מתוך ה-1,700 שסורבו, כאחוז אחד, נומקו כנובעים מסיבה זו. ב-2019 בקשה אחת סורבה משום שהמבקש הוא "בכיר/קרוב משפחה של בכיר בחמאס", שתי בקשות סורבו "מחשש לשב"ח", ותשע בקשות סורבו בחשד שנעשה "שימוש לרעה בהיתר". ב-2020 רק בקשה אחת סורבה מסיבות אלה.
כל יתר הבקשות סורבו מסיבות מינהליות, כשהבולטת שבהן היא "אי עמידה בקריטריונים שבמדיניות". 59 אחוז מהסירובים ב-2019 נומקו כנובעים מסיבה זו, לעומת 43 אחוז מהסירובים ב-2020. במוקד אומרים ששינוי הקריטריונים הוא זה שהביא לכך שרבים כל כך אינם עומדים בהם. נימוקים נוספים הם כי "אין זיקה לקרקע", הקרקע נמצאת בתחומי הגדה המערבית ולא ב"מרחב התפר", חוסר במסמכים מתאימים ועוד נימוקים מינהליים.
תופעה בולטת נוספת היא הירידה במספר הבקשות להיתרים. בעוד שב-2019 הוגשו 7,483 בקשות, קצב של 20.5 בקשות בממוצע ביום, ב-2020 מספר הבקשות צנח ל-2,020, קצב של 12.2 בקשות ביום.
הצורך של בעלי אדמות פלסטינים לבקש היתרים להגיע לאדמות הנמצאת בבעלותם נולד עם הקמת גדר ההפרדה בתחילת שנות האלפיים. כידוע, גדר ההפרדה הוקמה במקרים רבים בתוך הגדה המערבית, והפרידה בין חקלאים פלסטינים ובין אדמותיהם. כתשעה אחוזים משטח הגדה המערבית נמצא בצד ה"ישראלי" של הגדר, מה שהצבא הישראלי מגדיר "מרחב התפר".
מרגע הקמת הגדר, הצבא הכריז על "מרחב התפר" כשטח צבאי סגור וכל פלסטיני המבקש לעבד את אדמותיו שם זקוק להיתר ממינהל האזרחי. אם בעל האדמות מבקש להכניס פועלים שיעזרו לו בעבודה החקלאית, הוא נדרש להוציא עבורם אישור מיוחד ל"תעסוקה חקלאית". באותו זמן אזרחי ישראל ואפילו תיירים או "זכאי חוק השבות", כלומר יהודים, יכולים להגיע באופן חופשי לאדמות הפרטיות של אותם פלסטינים החיים בגדה המערבית ומנועים להגיע אליהן.
11,000 בעלי אדמות רשומים
בדיון שהתקיים השבוע בבג"ץ מסרו נציגי המדינה כי 11,000 פלסטינים רשומים כמי שיש להם קרקעות במרחב התפר. במוקד להגנת הפרט ציינו כי אם מוסיפים לכל בעלים את בני משפחתו – בני זוג, ילדים ונכדים – מגיעים לעשרות רבות של אלפי פלסטינים שיש להם קשר ישיר לאדמות מעבר לגדר.
עם הקמת הגדר, הבטיחו השלטונות הישראליים כי יאפשרו לבעלי האדמות הפלסטינים לשמור על הזיקה שלהם לקרקע שלהם ולהמשיך לעבד אותה באופן חופשי. כדי לאפשר גישה זו, הוקמו בגדר "שערים חקלאיים". אולם מיד עם הקמת הגדר, פלסטינים רבים התלוננו כי השערים אינם נפתחים בזמן או אינם נפתחים כלל.
חקלאים פלסטינים מהכפרים דיר אל ר'וסון ועתיל בנפת טולכרם מפגינים לפני מחסום 623, בדרישה לפתוח אותו ולאפשר להם לעבד את אדמותיהם באופן סדיר. 9 ביולי 2017 (אחמד אל-באז/אקטיבסטילס)
אולם הבעיה המרכזית היא הירידה במספר ההיתרים הניתנים לבעלי אדמות פלסטינים. לפי הנתונים של המוקד, ב-2014 סורבו רק 24 אחוז מכלל הבקשות של בעלי קרקע פלסטינים, ו-30 אחוז מהבקשות להכניס פועלים חקלאים. שיעור הסירוב צמח ל-37 אחוז ב-2015, ל-54 אחוז ב-2017 ועד ל-84 אחוז ב-2020, זינוק של כמעט פי ארבע מתוך שש שנים.
מנכ"לית המוקד ג'סיקה מונטל אומרת שהעלייה הדרמטית הזו היא תוצאה ישירה של ההקשחה המתמדת בתנאים שהציב הצבא לקבלת היתרים. המוקד הגיש עתירה לבג"ץ בשמם של שני פלסטינים שלא קיבלו היתר חקלאי ובדרישה כללית לבטל את המגבלות ולאפשר לבעלי הקרקע גישה חופשית לאדמותיהם.
כך עד 2014, מספרת מונטל, בן זוג וילדים של בעל האדמות גם קיבל היתר חקלאי, אולם מאז גם בני המשפחה נדרשו לבקש היתר לתעסוקה חקלאית, כמו עובדים נוספים.
מחשבים כמה עצים צריך בשביל פח שמן זית אחד
שינוי מהותי יותר חל ב-2017, אז החליטו במינהל האזרחי לקבוע שמי שברשותו "חלקה מזערית" של פחות מ-330 מ"ר אינו רשאי להיתר חקלאי קבוע. בתשובה לבג"ץ הסבירו במינהל כי הם קובעים כי חלקה היא "מזערית" על פי "שיעור בעלותו היחסית של הבעלים", כלומר על ידי חלוקת החלוקה למספר הבעלים. אולם מונטל מסבירה כי משום שהמשפחות פלסטיניות גדולות, יכול להיווצר מצב מלאכותי שבו לכל אחד מהם חלקה קטנה מאוד "אם לחלקה של 10 דונם יש 30 יורשים, אז החלקה תיחשב כ'מזערית', ואף אחד לא יקבל", אומרת מונטל.
במינהל הסבירו לבג"ץ כי השינוי נועד "לסייע בעבודת המת"קים" ולהקל עליהם לקבוע למי מגיע היתר ולמי לא. המינהל אמר גם כי "חלקות מזעריות" אינן מאפשרות "חקלאות בת קיימא". הקביעה הזו מתבססת על חוות דעת של קמ"ט (קצין מטה) חקלאות במינהל ולפיה לצורך ייצור של פח שמן של 16 ק"ג בשנה "נדרשים בממוצע ארבעה עצים". לפי החישוב שלו, ארבעה עצים מתפרסים בממוצע על שטח של 400 מ"ר, ולכן "יש להניח כי בשטח הקטן מ-330 מ"ר במרחב התפר לא ניתן לקיים חקלאות בר-קיימא". בכל מקרה, נאמר בתשובת המדינה, "לא צריך להנפיק היתר לאדם שאין לו צורך לעבד את החלקה ביחס אליה הוא מבקש היתר".
ב-2019 שונו שוב התקנות במינהל האזרחי ונקבע "משטר הכרטיסיות". לפי הסדר זה, במקום אישור לשנתיים לכניסות יומיומיות, נקבע לכל בעל אדמות "מספר כניסות מוגדר" בשנה, מ-40 פעמים ומעלה. במקרה של אחד העותרים שמייצג המוקד, ניתן לו היתר למספר המינימום לכניסות – 40 בשנה, אולם הוא סירב להסדר זה. "רבים מהזיכרונות של העותר מילדותו ומהוריו המנוחים קשורים לאדמה של המשפחה", נכתב בעתירה. הקביעה של המינהל כי מותר לו להגיע אליה רק 40 פעמים בשנה, נאמר שם, "פוגעת בצורה קשה בזכויות וברגשות שלו ומנוגדת לתפיסת עולמו".
העתירה של המוקד מבקשת לבטל את הנוהל של "חלקה מזערית" שאינו מזכה את בעליה לגשת אליה וגם את משטר המכסות. המינהל טען בתגובתו לעתירה כי הדבר נדרש לצרכי ביטחון, אולם מונטל דוחה את הטענה. "מדובר במצב אבסורדי ומקומם", אומרת מונטל. "הצבא מתחכם וממציא כל מיני חישובים – קודם לקבוע שרוב הקרקע החקלאית במרחב התפר הוא 'חלקות מזעריות', ואז לקבוע שחלקות אלה לא מצדיקות עיבוד. זכותו של כל אדם להגיע לאדמה שלו – זו צריך להיות הנחת היסוד. אם לא מתאים לצבא להנפיק אלפי היתרים למרחב התפר, שיתכבד ויזיז את גדר ההפרדה לקו הירוק".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
