newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סיכום 2018 במזרח ירושלים: ישראל עדיין לא הצליחה לייהד את העיר

השנה החולפת הייתה קשה לפלסטינים בעיר הקודש, עם מאמצי ייהוד והתנחלות אדירים של ממשלת נתניהו. אך עדיין, רק שלושה אחוזים מתושבי העיר העתיקה וסביבתה הם מתנחלים, למשל. הנה מעללי החודשים האחרונים של ממשלת נתניהו בעיר המאוחדת

מאת:

2018 היתה שנה גרועה בשביל מזרח ירושלים: ההליכים לפינוי פלסטינים מבתיהם העלו הילוך, כמו גם קידום תכניות בניה לישראלים מעבר לקו הירוק בירושלים. אולם מה שהתחולל בעיר בשנה שחלפה היה יותר משינוי כמותי.

אחרי עשור של מאמצים לסכל את הסיכויים לחלוקת העיר, נתניהו יכול להמשיך ולפעול כשהוא משוחרר מהאתגר הזה. העברת השגרירות האמריקאית לירושלים ביטאה את הגיבוי האמריקאי להמשך השליטה הישראלית בעיר; גיבוי שהוציא את האוויר מבלון "הצונאמי המדיני" שהן הפלסטינים והן מחנה השלום הישראלי טעו להשליך עליו את יהבם.

כמובן שהשינוי לא אירע באבחה אחת. מה שהתחולל בירושלים במהלך 2018 הוא המשך והתפתחות של דברים שאירעו גם קודם. אולם בכל זאת, הפרדיגמה הבסיסית שבמסגרתה פועלת ישראל בירושלים השתנתה. את השינוי הזה ואת האופנים שבהם הוא בא לידי ביטוי סוקר הדו"ח החדש שפרסם ארגון עיר עמים לסיכום שנת 2018.

המשטרה מפזרת בכוח מתפללים בסיום תפילת יום שישי בוואדי ג'וז, ירושלים המזרחית. שנה קשה למזרח ירושלים (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

ירושלים "רבתי"

חלק מהפעולות הישראליות בשנה החולפת נועדו לקצור את פירות ההישג הזה ולקדם את המהלכים ליצירת ירושלים רבתי: תקציבי עתק לתשתיות כבישים, שהבולט בהם הוא כביש האפרטהייד, נועדו לחבר לירושלים את ההתנחלויות שמסביב לעיר ובמקביל להעמיק את הניתוק שלה מהמרחב הפלסטיני שסביבה. הריסת חאן אל-אחמר שכמעט ויצאה לפועל היא גם חלק מפרויקט ירושלים רבתי בואך E1. סיכול ההריסה של הכפר בדקה ה-90, כמו גם העובדה שבפועל לא סופחו התנחלויות, מראה שעדיין נותרו כמה בלמים שמגבילים את ישראל. אך אם הממשלה החדשה שתורכב בחודשים הקרובים תהיה ממשלת ימין, קרוב לוודאי שנראה ניסיונות לממש את מה שלא יצא לפועל בשנה שעברה.

כשמתבוננים בפעילות הישראלית הנמרצת בתוך מזרח ירושלים, מתברר שהניצחון שב"הורדת ירושלים מהשולחן" אינו סוף פסוק ואינו מאפשר לישראל לנוח על זרי הדפנה. גם אם לעת עתה הפלסטינים אינם יכולים לכפות על ישראל ריבונות פלסטינית בירושלים המזרחית, הרי שעצם נוכחותם בעיר מציבה בפני ישראל שורה של אתגרים.

אפשר להבחין בשלושה אזורים במזרח ירושלים שבכל אחד מהם ישראל משתמשת באסטרטגיה אחרת כדי להתמודד עם פן מסוים של האתגרים הללו.

ברצועה החיצונית של ירושלים נמצאות השכונות הפלסטיניות שגדר ההפרדה ניתקה מהעיר: כפר עקב-סמיראמיס, השכונות שמסביב למחנה הפליטים שועפט והחלק הצפוני של וולאג'ה. הן מהוות פחות מ-4% משטחה של מזרח ירושלים וכיום חיים בהן כ-120,000 מזרח ירושלמים. המלחמה הדמוגרפית שמנהלת המדינה היהודית נגד ריבוי הפלסטינים בעיר הבירה שלה הביאה לכך שלמעלה משליש מתושבי מזרח ירושלים נאלצים להצטופף בחלק כה זעיר של העיר.

כביש האפרטהייד (כביש 4370), נועדו לחבר לירושלים של ההתנחלויות שמסביב לעיר ובמקביל להעמיק את הניתוק שלה מהמרחב הפלסטיני שסביבה (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

גם במהלך השנה החולפת מדיניות התכנון והבניה היוותה מכשיר מרכזי של המדינה לניהול המלחמה הדמוגרפית שלה נגד 330,000 תושביה הפלסטינים של העיר. לעומת למעלה מ-5,000 יחידות דיור שקודמו במהלך 2018 בתכניות מתאר להרחבת השכונות הישראליות שמעבר לקו הירוק, בשכונות הפלסטיניות של העיר קודמה תכנית אחת ויחידה בהיקף של פחות מ-600 יחידות דיור.

אם היינו סופרים גם את התכניות שקודמו במערב ירושלים, הרי שהפער היה גדול עוד יותר. החנק התכנוני המתמשך הביא להגירתם של עשרות אלפי פלסטינים משכונות כמו העיר העתיקה, ג'בל אלמוכאבר וסילוואן אל השכונות שמעבר לגדר אשר רק בהן יכולים הפלסטינים לבנות ללא הגבלה – גם אם ללא היתרי בניה.

על המציאות הקשה בשכונות אלו שהופקרו בידי עיריית ירושלים ושאר רשויות המדינה, נכתב לא מעט. אלא שהמודעות הגוברת למתרחש שם הביאה את הממשלה לקדם מהלכים שונים שיקרעו סופית את תושבי השכונות הללו מהעיר, במקום לתקן את המצב. אחרי ש-2018 נפתחה בכישלונו של השר לענייני ירושלים, זאב אלקין, לשנות את חוק יסוד ירושלים באופן שיאפשר להפוך את השכונות הללו למועצה מקומית נפרדת, מקודם כעת הרעיון של יצירת מנהלת משותפת לעירייה, לממשלה ולצבא (!) שתנהל את השכונות הללו. אלקין ואחרים אומרים במפורש שהמטרה היא להקטין את האוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים. היעד אליו חותרת המדינה סומן בידי ראש הממשלה שהצהיר לפני 3 שנים שיש לשלול את מעמד התושבות – ובפרט לסלק אותם מירושלים – של תושבי השכונות שמעבר לגדר.

המדינה משקיעה מאות מיליוני שקלים בפרויקטים של התנחלות בכסות תיירותית -"מרכז מורשת" ליהודי תימן - דווקא בשכונת "בטן אל הווא" בתוך סילוואן, בבית שארגון עטרת כהנים השתלט עליו תוך גירוש של חמש משפחות פלסטיניות; טיילת בהר הזיתים שמתחילה בהתנחלות בית אורות ומסתיימת בהתנחלות בית החושן; וכמובן הרכבל למתחם קדם של אלע"ד.

מהרצועה החיצונית של ירושלים נקפוץ היישר לליבה: העיר העתיקה והרצועה סביבה שבה נמצאים האתרים ההיסטוריים של ירושלים בהם: ירושלים הקדומה (עיר דוד), בית הקברות היהודי בהר הזיתים וכמובן הכותל המערבי. מאה אלף מזרח ירושלמים חיים בעיר העתיקה וסביבתה וגם אחרי למעלה מחמישים שנה של מאמצי יהוד אדירים, אין שם יותר מ-3,000 מתנחלים במתחמי התנחלות קטנים (ועוד כ-3,000 תושבי הרובע היהודי). השפה השלטת, התושבים, החנויות, המסגדים ובתי הספר מבהירים לכל מי שמבקר שם שמדובר בעיר פלסטינית-מוסלמית ושום מפגן של דגלי ישראל גדולים מתנופפים מגגות מתחמי ההתנחלויות לא ישנה את החוויה הישירה הזו.

בניגוד לכפר עקב והכפר וולאג'ה, ישראל לא מוכנה לשמוט מידיה את סילואן ושייח ג'ראח. לכן במקום ההפקרה של הרצועה החיצונית, ברצועה הפנימית של ירושלים היא מנסה לאחוז בצורה אגרסיבית ביותר: במהלך השנה שחלפה קצב הדיונים בתביעות לפינוי משפחות פלסטיניות בשייח ג'ראח, סילואן והעיר העתיקה הואץ; תכניות בניה של מתנחלים בשייח ג'ראח קודמו במהירות אחרי שהוקפאו לאורך שנים רבות; ופעילים מזרח ירושלמים שמובילים את ההגנה על הקהילות שלהם מאוימים ללא הרף בידי רשויות המדינה ונעצרים מעצרי שווא. המדינה משקיעה מאות מיליוני שקלים בפרויקטים של התנחלות בכסות תיירותית – "מרכז מורשת" ליהודי תימן – דווקא בשכונת "בטן אלהווא" בתוך סילוואן, בבית שארגון עטרת כהנים השתלט עליו תוך גירוש של חמש משפחות פלסטיניות; טיילת בהר הזיתים שמתחילה בהתנחלות בית אורות ומסתיימת בהתנחלות בית החושן; וכמובן הרכבל למתחם קדם של אלע"ד. פרויקטים אלו מחברים פיזית בין מתחמי ההתנחלות הזעירים ו"מגייסים" את הציבור הרחב לבקר ולעבות את הנוכחות המתנחלית האידאולוגית (המצומצמת בפני עצמה).

נשים פלסטיניות מוחות על הגבלת תנועת פלסטינים בעיר העתיקה בירושלים (פאיז אבו רמילה/ אקטיבסטילס)

למאמצי הייהוד מגויסות מגוון רשויות המדינה – משרדי ממשלה, עיריית ירושלים, המשטרה, האפוטרופוס הכללי, רשות הטבע והגנים ועוד – שגם משקיעים תקציבי עתק של מאות מיליוני שקלים בפרויקטים אלה.

הרצועה האמצעית של מזרח ירושלים היא השכונות שנשארות אחרי הטיפול בלב ובמעטפת החיצונית שלה: בשכונות הללו (למשל צור באהר בדרום ועיסאוויה בצפון) חיים כמאה אלף פלסטינים. בניגוד לליבה של ירושלים, אין בשכונות אלו משהו אטרקטיבי לישראל ולכן אין צורך בטקטיקות האגרסיביות שהמדינה מפעילה מסביב לעיר העתיקה. ובניגוד למעטפת החיצונית המנותקת בחומה, בשכונות הרצועה האמצעית מתקיים מעין "ריצ'רץ'" של שכונות ישראליות ופלסטיניות – למשל ג'בל מוכאבר צמודה לארמון הנציב ופסגת זאב נושקת לבית חנינא. לכן טקטיקת הניתוק קשה ליישום שם.

אך גם אם קשה, היא בהחלט נשקלת, כפי שמעידה תכנית ברוח זו שח"כ ענת ברקו (שריון של נתניהו) הגישה לנתניהו ושמציעה להוציא גם את השכונות הללו מהעיר. אחרים בימין הישראלי מעדיפים לקיים ברצועה המרכזית הזו בה חיים מאה אלף פלסטינים מצג של צמצום פערים וכאילו ישראליזציה של התושבים.

אם תבקשו מראש העירייה או מהשר לענייני ירושלים להציג בפניכם את הפתרון שלו לשאלת מזרח ירושלים, הוא יקח אתכם לרצועה המרכזית הזו. הוא יראה לכם כבישים שנסללים, תכניות לבניית בתי ספר ואפילו תכנית מתאר רצינית שהעירייה מקדמת (אותה תכנית יחידה שהזכרנו למעלה). אין זה מקרה שדווקא מצור באהר שברצועה הזו יצא המהלך של רמדאן דבש לשבור את החרם ארוך השנים ולהשתתף בבחירות המוניציפאליות. המהלך הזה, כידוע, נכשל כישלון חרוץ.

בשנה שעברה הממשלה אישרה תקציב של שני מיליארד שקל לתכנית חומש לצמצום פערים כלכליים במזרח ירושלים. כיצד אפשר ליישב את המהלכים הפוגעניים שישראל מקדמת מסביב לעיר העתיקה ואת התכניות לניתוק המעטפת החיצונית מירושלים עם השקעה תקציבית גדולה כל כך? הסתירה לכאורה מתיישבת עם העובדה שככל הנראה (תכניות העבודה המפורטות טרם פורסמו ולכן אי אפשר לדעת בוודאות), מרבית הכסף יכוון לרצועה המרכזית בה חיים לא יותר משליש מתושבי מזרח העיר והרבה פחות – אם בכלל – לחלקיה האחרים.

כל הסימנים מעידים על כך שבשנה הקרובה נראה את אסטרטגיות הפעולה הללו ממשיכות: גורמי ימין החלו לקדם מהלך חדש לשינוי המעמד של השכונות שמעבר לגדר; עוד משפחות פלסטיניות עלולות לאבד את בתיהן ברובע המוסלמי, בבטן אלהווא ובשייח ג'ראח והמדינה תמשיך לקדם פרויקטים כמו הרכבל בשירות ייהוד סביבות העיר העתיקה. במקביל, תקציבים גדולים יושקעו כנראה בתחומי החינוך והתעסוקה, רובם מן הסתם בשכונות כמו בית חנינא, שועפט וג'בל מוכאבר. אלא שתקציבים אלו לא יכללו תחומים חיוניים כמו תכנון, החיוני כאוויר לנשימה לתושבי מזרח ירושלים. בנוסף, יוצמד לפלסטינים תג מחיר: התניית שירותים במעבר למסגרות ישראליות כמו למשל בתחום החינוך (תלמידים כיום לומדים לפי תוכניות פלסטיניות).

ההבנה שישראל מפנה שיטות פעולה שונות כלפי אזורים שונים במזרח ירושלים, מאפשרת לנו לזהות איומים שלא מבחינים בהם כשמתבוננים על המדיניות הישראלית במזרח ירושלים כגוש אחד. למשל, אם אנחנו מתמקדים בהיקפי הבניה הישראלית שמייצרת את ירושלים רבתי, לא נייחס חשיבות אסטרטגית ליחידות דיור ספורות שעברו לידי מתנחלים בשייח ג'ראח. זו כמובן טעות בדיוק כמו שזו טעות לחשוב שישראל מפנה תקציבים למזרח ירושלים כשבפועל מרבית התקציבים הללו מופנים ללא יותר משליש מהעיר הפלסטינית.

המאמצים הכבירים שישראל משקיעה בדיכוי ופירור מזרח ירושלים מראים לנו שגם עם גיבוי אמריקאי הדוק, אפילו כשירושלים "הוסרה מהשולחן" והרשות הפלסטינית חלשה מתמיד, שום דבר עוד לא הוכרע וישראל אינה יכולה לנוח על זרי הדפנה. ירושלים הפלסטינית מאתגרת את ישראל ולא תפסיק לאתגר אותה. והאתגר מוצב גם לפתחו של השמאל הישראלי. במקום לראות בהסדר המדיני (או כישלונו) את חזות הכול, עלינו להפשיל שרוולים ולקחת חלק במאבקים היומיומיים של האנשים האמיתיים שחיים במזרח ירושלים: להחזיר את גופי העירייה לפעול בשכונות שמעבר לגדר, לדרוש שיאושרו תכניות מתאר בשכונות הפלסטיניות ולעמוד יחד עם תושבי שייח' ג'ראח ובטן אלהווא בהפגנות נגד פינוי משפחות פלסטיניות.

אביב טטרסקי עובד בעמותת עיר עמים ופעיל בדהרמה מעורבת חברתית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf