newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

1979, טהראן, יהודים תומכים במהפכה. תסריט שלא נכתב

היוצרים של הסדרה "טהרן" חשבו שהדרך היחידה לקרב את איראן לצופה הישראלי הוא דרך ז'אנר פאודה-הומלנד. אבל ההיסטוריה של היהודים באיראן יכולה לשמש בסיס לתסריטים פחות סטיריאוטיפים ולא פחות מעניינים

מאת:

אין להפחית מחשיבות העובדה שסדרה, שחלקים גדולים בה דוברים פרסית, זוכה לצפייה בזמן שיא ולביקורות מהללות. ההצלחה הבינלאומית של "טהרן" מוסיפה בוודאי. יש לברך על שבירת מחיצה, ולו הקטנה ביותר, בין הדימוי הדמוני של איראן לבין הצופה הישראלי הממוצע, ועל הרחבת מנעד הייצוגים של איראן בין זעם האיתוללות להגכחת המבטא.

שימש מוקד של יהודים שתמכו במהפכה נגד השאה. בית החולים היהודי ספיר בטהראן

שימש מוקד של יהודים שתמכו במהפכה נגד השאה. בית החולים היהודי ספיר בטהראן

יחד עם זאת, האם הדרך היחידה להיחשף לפרסית או לערבית חייבת להיות דרך ז׳אנר פאודה-טהראן-הומלנד? מה לומד הצופה הישראלי על איראן מצפייה בסדרה זו? אני מבין את השיקול שכדי להשיג חיבור רגשי לקהל הצופים הישראלי צריך לכלול זווית ישראלית בסיפור. היוצר של הסדרה החליט שהדרך היחידה לדמיין את הזווית הזו היא דרך זרועות הביטחון, וכך נגזר על הצופה לראות את איראן דרך הדימוי הביטחוני.

מדהים לחשוב על המשאבים האדירים שהושקעו בהפקה זו: הפיכת רחובות אתונה לדמויית טהראן, שחקנים שלמדו פרסית מעולה לצורך תפקידם, עיצוב תלבושות ותפאורה ברמה ראויה להערכה. ולחשוב שכל המשאבים האלה יכלו לסייע לקהל ללמוד משהו אמיתי ועמוק על איראן. חסרה הזווית הישראלית? האם אפשר לפצות עליה בדמות זווית יהודית? אולי להתמקד בקהילה היהודית שמנתה עד 1979 בין 80 ל-100 אלף איש ואישה?

דמיינו שהתסריט לוקח את הצופה לתוך אחת המהפכות המסעירות במאה העשרים; המהפכה האיראנית של שנת 1979, שבסופה הודח השאה והוקמה הרפובליקה האסלאמית. דמיינו שהתסריט מתמקד בבית החולים היהודי, שהפך להיות אחד ממטות הקבוצות המהפכניות. לא מאונס, כי אם מתוך תחושת שליחות מורכבת של קהילה יהודית מבוססת ובטוחה בעצמה.

דמיינו שליד בית החולים היהודי על שם דוקטור ספיר שוכן בית כנסת ובו קבוצה של מהפכנים – חלקם פעילים בתנועות הלאומיות וחלקם במפלגה הקומוניסטית – מארגנת יהודים לצאת להפגין לצד האיראנים האחרים, מוסלמים, נוצרים, זורואסטרים וגם קצת בהאיים. אחד מהקונפליקטים שהסדרה אולי תחשוף הוא הרב-גוניות של השיח היהודי באיראן בתקופת משבר: תומכי המהפכה אל מול תומכי השאה, ובצד המודאגים שאינם בטוחים במי לצדד.

מפגינים במחאות נגד השאה. הכתובת ברקע: "יחי האנטי אימפריאליזם והכוחות הדמוקרטיים". (צילום מתוך ויקיפדיה)

מפגינים במחאות נגד השאה. הכתובת ברקע: "יחי האנטי אימפריאליזם והכוחות הדמוקרטיים". (צילום מתוך ויקיפדיה)

וכל זה, כמו שאומרים, מבוסס על סיפור אמיתי! הצופה הישראלי יזכה להבין את המהפכה האיראנית מעבר לתפיסה הבנאלית של הח׳ומייניסטים שהרגו את איראן הליברלית, או רידוד הזהות היהודית באיראן לציונים או אנוסים.

הערך המוסף או הטוויסט, יגיע לצופה שיודע איך המהפכה נגמרה, אך אינו מכיר את נקודת מבטם של היהודים, שלרוב נפקדת מהנראטיב המוכר לישראלים. לא חייבים לעצור את הסיפור בינואר 1979 עם עזיבת השאה או בפברואר 1979 עם חזרת ח׳ומייני לאיראן. אפשר להמשיך ולתאר את תקופת הכאוס האוטופי, שבה היה נדמה שאין סוף לאפשרויות שהמדינה תוכל להתפתח אליהם, או לתאר את סיפורו של אחד ממנהיגי הקהילה, עזיז דאנשראד, שהיה חבר בוועדת כתיבת החוקה לאחר המהפכה.

אפשר גם להסתכל על סופם הטראגי של חביב אלקאניאן, פילנטרופ ותעשיין יהודי שהיה ראש הקהילה והוצא להורג במשפט בזק במאי 1979 באשמת ריגול לטובת ישראל והפצת שחיתות עלי אדמות, או על גורלה של עדנה סאבת, צעירה יהודיה שהיתה חברה באחד מארגוני המחתרת (המוג׳אהיגין חלק) ונאסרה לאחר שהפלג המהפכני הראשי פנה נגד שותפיו. גם סאבת הוצאה להורג ב-1982 כחברה בארגון המחתרת המוסלמי.

אם בכל זאת נרצה להציע זווית ישראלית, הרי שאפשר להסתכל על תפקידה של ישראל בביצור שלטונו הדיקטטורי של השאה, על חלקה של ישראל באימון ובחימוש המשטרה החשאית המאיימת, הסאוואכ, ובחימוש הצבא. אפשר להסתכל על השגרירות הרוחשת של ישראל ברחוב כאח׳ וכך נקבל משהו שהוא בין ״הבית הלבן״ ל״פאודה״. אבל אולי לזה הצופה או ההפקה עדיין לא יהיו מוכנים.

הנקודה היא שלא חייבים להמציא סיפור, שבסופו הצופה לא מקבל כלום מלבד ריגוש רגעי. ההיסטוריה מרתקת ועולה על כל דמיון, והצופה הישראלי ירוויח גם מתח וגם ידע יקר מפז על שכנה אוהבת שהפכה לאויבת ואנו מתעקשים לנעול אותה בקופסה של אניגמה במקום להכיר אותה. גם סדרה כזו תוכל להגיע לנטפליקס או אפל ולתת את היוקרה הבינלאומית, בטוחני.

ליאור שטרנפלד מלמד היסטוריה של איראן המודרנית במחלקה להיסטוריה ובתכנית ללימודים יהודיים באוניברסיטת פן סטייט. ספרו ״בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים״ יראה אור בקרוב בהוצאת כתב.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf