newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

141 ימי שביתת הרעב של העציר הישאם אבו הוואש

אחרי ששב לביתו צל אדם בעקבות שביתת רעב ממושכת, מתאר אבו הוואש בכרוניקה יומית מצמררת את ייסורי הגוף והנפש, את האיומים, את רגעי השבירה ורגע הניצחון, ומכריז: "אם יעצרו אותי שוב, אשבות רעב פעם נוספת"

מאת:

פגשתי אתמול (שני) את העציר המנהלי לשעבר, הישאם אבו הוואש. בסלון ביתו סיפר, בפירוט קשה לשמיעה, מה עבר במהלך 141 ימים בהם שבת רעב במחאה על כליאתו בלי משפט, מה קרה לגוף שלו, ואז לנפש. הנה:

"גם כשאנחנו תחת כיבוש, ובלי מדינה, והשב"כ רוצה להוריד לנו את הראש, אי-אפשר לכלוא ככה מאות אנשים כל הזמן". הישאם אבו הוואש עם בנו, עז א-דין, בביתם (צילום: רחלי שור)

"גם כשאנחנו תחת כיבוש, ובלי מדינה, והשב"כ רוצה להוריד לנו את הראש, אי-אפשר לכלוא ככה מאות אנשים כל הזמן". הישאם אבו הוואש עם בנו, עז א-דין, השבוע בביתם (צילום: רחלי שור)

"ביום הראשון לשביתה שמו אותי בצינוק. לקחו הכל. יש שם מיטת ברזל, מזרון מכוסה פלסטיק, ואסלה. אין חלונות. מהתקרה תלויה נורה צהובה, מסנוורת, דולקת ביום וגם בלילה. הסוהר הכניס מים מחריץ בדלת. וזהו. נשלחתי לבידוד מיד אחרי ששלחתי מכתב למנהל כלא עופר. הצהרתי, כמו אחרים לפניי, שאני שובת רעב במחאה על כך שהשב"כ כלא אותי בלי משפט ובלי ראיות, לפרק זמן לא מוגבל.

"ביום השני, הגוף התחיל לכאוב. קצת. הבטן קרקרה. בלילה, נכנסו עשרה סוהרים לצינוק והעירו אותי. חיפוש. הם הפכו את השמיכה, פשפשו בה, ניערו את המזרן, אבל חוץ מזה לא היה בחדר כלום, כמובן. אחד מהם אמר: 'אם תמשיך לשבות, השב"כ ידפקו אותך. ננסה לעזור לך איתם. אבל קודם תפסיק'. דאגתי מאוד לבן שלי, שהיה צריך לעבור ניתוח בכליה. הוא בן שש.

"ביום השלישי, החלה שריפה בבטן. שוב פרצו בלילה לצינוק. זה קרה בכל לילה. גם מנהל בית הכלא הגיע הפעם, ושאל אם אני מתכוון לסיים את השביתה. אמרתי שלא. הוא אמר: 'אז תישאר בצינוק', נתן לי קנס, מאתיים חמישים שקל, וטרק את הדלת.

"בימים הרביעי, החמישי והשישי, בהדרגה הפסקתי ללכת מרוב כאבים. קמתי רק כשהסוהרים פרצו לצינוק. שכבתי במיטה, וחשבתי על חמשת הילדים שלי. הצטערתי שלא נפרדתי מהם כשלקחו אותי. כשהחיילים נכנסו, ביקשתי שלא יעירו את הקטנים, והם כיבדו את זה. לא ידעתי שייקחו אותי למעצר נצחי. קפטן נידאל, קצין יהודי מהשב"כ, אמר לי בטלפון: 'לך איתם, אל תעשה בעיות, שעה ותחזור הביתה'. תוך כמה ימים נזרקתי לכלא. למעצר מנהלי. לא ידעתי למה. אחרי תשעה חודשים החלטתי לשבות רעב.

"בימים השביעי והשמיני, הכאב במפרקים הפך בלתי-נסבל. קשה לי לתאר אותו. כמו מסור. ביום התשיעי, הכאב דעך קצת. הגוף התחיל לאכול את עצמו נראה לי. הקיבה הצטמקה.

"ביום העשירי, הסוהרים הביאו אסיר לצינוק, את אח של אשתי, כדי שישכנע אותי לסיים את השביתה. הוא חיבק אותי. שאלתי מה שלום הבן הקטן שלי. הוא שיקר לי. אמר שהוא בריא ובכלל לא עשה ניתוח.

"ביום ה-12, קפטן נידאל מהשב"כ התקשר. הרבה פלסטינים מכירים אותו. הוא שני מטר גובה, מסתפר קצוץ, פנים חדות ורזות, מנופח משרירים. הוא אחראי לשליטה על הכפר שלי, דורה. הוא אמר לי: 'תפסיק לשבות'. שאלתי למה. אמר כי נגיע להבנות בינינו. אמרתי, 'אתה מתכוון לשחרר אותי מהמעצר המנהלי?' והוא השיב, 'לא'. אמרתי, 'אז אני ממשיך לשבות'. אמר, 'אם תמשיך, ותנצח – אני מבטיח לך, בפעם הבאה, זה לא יהיה מעצר, אני אהרוג אותך, תשאל עליי במחנה פליטים דהיישה, הרגתי כבר שמונה אנשים, ופוצצתי רגליים ליותר מ-40'.

"אחרי חצי שעה הוא שינה גישה. אמר: 'אכפת לי ממך. אין לי עניין שתמות מרעב בכלא. חבל. בוא, תסיים את השביתה בכבוד, נשב שנינו, נדבר כמו גברים'. אבל חשבתי שאני מעדיף למות מאשר להמשיך לחיות במעצר אינסופי בלי לדעת למה. בדיעבד, אני חושב שהידיעה שאני חף מפשע עזרה לי. כן כיבוש, לא כיבוש, אם הייתי עושה משהו – הייתי מקבל את התוצאות ויושב בכלא. באינתיפאדה, לפני 16 שנה, הייתי פעיל במאבק נגד הכיבוש, וישבתי על זה בכלא שלוש שנים. בשב"כ טענו שאני עדיין פעיל ג'יהאד, ולכן עצרו אותי. אבל זה לא נכון. כבר 16 שנה אין לי כל פעילות. הם התבססו על תיק ישן.

"ביום ה-19, הגיעה לצינוק אישה. עורכת דין. היא הביטה בי, והבנתי שקרה לגוף שלי משהו נורא. אין בצינוק מראה, אבל ראיתי, בעיניים שלה, שקרה לגוף שלי משהו נורא.

"ביום ה-31, הגיע רופא לצינוק. הוא הסתכל לי באישונים. אמר, 'למה אתה הורס את עצמך', ואז הוציא אותי מהצינוק, והעביר אותי למרפאה של בית הסוהר, ברמלה.

"ביום ה-32, הגעתי למרפאה הזו, שהיא בעצם כלא. הרופאים והסוהרים עם מדי שב"ס. שנאתי את המקום יותר מאשר את הצינוק. מצחין שם. תמיד היו ג'וקים על הרצפה בחדר. התחלתי להרוג אותם, והבנתי כמה הפכתי להיות חלש. ככה העברתי זמן – בהרג ג'וקים. לפחות היה חלון בחדר, שהשקיף לרחוב ליד בית הסוהר. הסתכלתי על האנשים הולכים.

האסירים המנהליים ששובתים רעב הופכים גיבורים בחברה הפלסטינית. הפגנה למען שחרור של הישאם אבו הוואש בעזה (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

הפגנה למען שחרור של הישאם אבו הוואש בעזה (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

"ביום ה-35 התחלתי להקיא. זה נמשך שבועיים, תקופה נוראית, של קיא וקיא. האיברים הפנימיים מתהפכים. בעיקר הקיבה. אתה מקיא כל רבע שעה. בגלים, כמו התקף. אחד מסתיים, אחר מתחיל. קיא מוזר כזה, כי אין בגוף אוכל. שותה שלוק מים, ומיד מקיא. פותח פה להגיד כמה מילים, ומקיא. הרופא אמר לי להפסיק לשבות, או שאמות. 'אני יודע מה מחכה לך', אמר.

"מהיום ה-38 והלאה מצבי הידרדר, ולקחו אותי כל בוקר ברכב לבית החולים אסף הרופא. הלוך, וחזור לכלא. הביאו לי שם כוס עם מלח. לקחתי עם האצבע כמה גרגרים לפה – וזה היה כאילו מישהו הכניס לי סכין לגרון. מאז לא נגעתי במלח. סירבתי לעשות בדיקות. ככה כל יום. הלוך, חזור.

"ביום ה-53, התקשר אלי שוב קצין מהשב"כ. הוא אמר: 'גם אם תלך הביתה, אני מבטיח לך, זה יהיה לשלושה חודשים – ואז נכלא אותך שוב במעצר מנהלי'. אמרתי לו ,'עדיף לי כבר שתהרוג אותי'. בימים ההם, לראשונה בחיים שלי, באמת רציתי למות. חשבתי שאני צריך למות כדי שהמשפחה שלי תיפטר ממני, שאני עול בשבילם, חסר תועלת. הרגשה נוראית.

"ביום ה-60 הלב שלי עצר. בחצות נחנקתי מקוצר נשימה. הלב שלי טס, דפק מאתיים, טוטוטוטו. הסתכלתי על הידיים שלי, וראיתי איך לאט לאט הן נרפות. אני מת. רופא הגיע. אלונקה. התעלפתי ליד המעלית.

"התעוררתי בבית החולים אסף הרופא, בשבע בבוקר. היו סביבי סוהרים וקצינים. אמרו לי: חייבים לעשות בדיקות. ביקשתי מים ושאלתי מה קרה. אמרו, 'ירד לך הסוכר'. ראיתי שאני מחובר, דרך הווריד, לאשלגן. מזינים אותי. קרעתי את הצינור מהווריד שלי. התחלתי לדמם. הרופא צעק: 'מה אתה, פסיכי? אתה רוצה למות?!'. אמרתי: 'כן, אני רוצה למות'.

איש זר הגיע ונעמד ליד המיטה שלי. נבהלתי מאד. מלמלתי: "תתרחק ממני, מי אתה", והאיש יצא מהחדר. זה היה אח שלי הגדול, ראיד, אבל גם הוא לא זיהה אותי. השומר של בית החולים הוביל את ראיד בחזרה לחדר, ואמר לו: "זה אח שלך", ואז אמר לשנינו: "אתם אחים"

ביום ה-66 הגיעו שני קציני שב"כ לחדר שלי. הם הראו לי תמונה של הבן הקטן שלי, עז א-דין, בטלפון. אמרו לי: 'תראה את הבן שלך, אתה לא מפחד שלא יהיה לו אבא? הוא חולה. לא קם מהמיטה מאז הניתוח. אף אחד בחוץ לא מתעניין בך. אתה תמות פה. תגמור את השביתה'. בתמונה, בני לבש חולצה עם התמונה שלי. חייכתי.

"ביום ה-70, השב"כ החליט להאריך את המעצר המנהלי שלי בחצי שנה נוספת. לא ציפיתי שזה יקרה, אבל ידעתי שאין דרך חזרה. מי שנשבר, ייתקע במעצר מנהלי שנים, כנקמה. השב"כ יודע שאתה חלש. ככה קרה לחבר טוב שלי, שאדי, שנשבר אחרי 62 ימים, כשהחל לאבד את הראייה, ומאז נשאר במעצר מנהלי.

"ביום ה-95, התחיל שיתוק בגוף. בהתחלה בכפות הרגליים, ואז בירכיים, ובסוף גם בפלג הגוף העליון. פתאום אין תחושה. אין שום יכולת לזוז. לפעמים, בלילה, ג'וקים בחדר זחלו עלי. זה לא הפריע לי. דיברתי איתם. אמרתי, 'איך גלגל מתהפך – פעם אתם למעלה, ופעם אני'.

ביום ה-100, הזמן התחיל להתכווץ. הייתי נעלם לפרקי זמן ארוכים. שעות הפכו לדקות. שמש עולה, יורדת, ואני לא שם לב. אני מסתכל בשעון, ביד שלי, ורואה שתיים בלילה, מסתכל שוב, ורואה שש בערב. בהמשך השבוע, אחים ורופאים, שזכרתי את השמות שלהם – נשכחו ממני. לא זיהיתי את הפנים שלהם יותר. הייתי מסתכל על מספרים בשעון היד, ולא מצליח לקרוא. מהחלון ראיתי אנשים, ושאלתי את עצמי מי הם. מה הם עושים פה. מה אני עושה פה. בערב ניסיתי להתפלל, אבל אחרי פסוק אחד בלבד – הגיע בוקר. לא הבנתי לאן אני נעלם. שיננתי לעצמי: אני שובת רעב.

"ביום ה-110, איבדתי את היכולת לדבר. נותרו רק מלמולים. הפסקתי לספור את הימים, כי איבדתי מודעות לזמן. הראייה היטשטשה ולא שמעתי באוזן אחת. סוהרים המשיכו להסיע אותי, הלוך ושוב, כל יום, לאסף הרופא – אבל באמבולנס מיוחד, כי כבר לא זזתי. סירבתי לבדיקות. אמרו לי שאני בקצה. שנגמר. מלמלתי שאני שובת רעב נגד מעצר מנהלי.

"ביום ה-120, נדמה לי, המצב שלי החמיר. קשה לזכור. מנהל בית החולים ביקש להשאיר אותי שם. מהשב"כ סירבו. הם רצו שאסע ואחזור כל יום לכלא ברמלה. המנהל התעקש, ונשארתי לילה אחד. בבוקר נכנסו לחדר שלי קצינים בשב"כ, וגררו את המיטה שלי החוצה, לרחוב. הרימו אותי שישה אנשים, וזרקו אותי למושב האחורי של רכב. זה היה כמו חטיפה. לא היתה שם, ברכב, אלונקה, פשוט זרקו אותי על המושבים. נסעתי ככה, כאבי תופת, עד לכלא ברמלה.

"למחרת, קצין שב"כ אמר לי, 'אנחנו נחליט איפה תמות. אתה תמות פה בכלא, או שתשבור שביתה'. אני לא זוכר מה עניתי לו. כשנרדמתי בלילה, כל המתים שאני מכיר הופיעו לי בחלומות. וגם מתים שאני לא מכיר, זקנים וצעירים.

"ביום ה-130, אשפזו אותי בבית החולים אסף הרופא. מישהו הסביר לי משהו חשוב. ראיתי את השפתיים שלו זזות, אבל בקושי שמעתי. הטלפון שלו צלצל והוא ענה ואמר, 'אם אני אמשיך לדבר עם המפגר הזה, אתפגר גם כן'.

"לא ידעתי מי הוא. לא הבנתי איפה אנחנו. אבל מאוד הדאיג אותי שהוא אמר שאני מפגר. שכחתי הכל – שאני בשביתה, במעצר מנהלי, בבית החולים – ונתקעתי על המילה הזו, מפגר. סימנתי לסוהר לסובב אותי כדי לשאול אותו אם אני באמת מפגר, והבנתי שהוא זה שניסה לדבר איתי קודם.

"הסוהר אמר משהו כמו: 'יאללה, אנחנו מתים ללכת', ושיחרר ממני את האזיקים. לקח עט, דחף לי ביד, ואז קירב אותה לחתיכת נייר. חתמתי על משהו. ואז הסוהרים הלכו. חשבתי, למה אתם הולכים, אתם כועסים עלי? למה אתם משאירים אותי לבד? היה מאוחר בלילה. ניסיתי להירדם. הרגשתי שאני בבית שלי. בחוץ התחיל בלגן, אורות נדלקו, וזה הציק לי, כי כל-כך רציתי לישון.

"איש זר הגיע ונעמד ליד המיטה שלי. נבהלתי מאוד. מלמלתי, 'תתרחק ממני, מי אתה?', והאיש יצא מהחדר. זה היה אח שלי הגדול, ראיד, אבל גם הוא לא זיהה אותי. הפנים שלי כוסו בשיער. השומר בבית החולים הוביל את ראיד בחזרה לחדר, ואמר לו, 'זה אח שלך'. ואז אמר לשנינו, 'אתם אחים'. לא האמנתי לו. העיניים שלי שרפו מכאב. השומר הציג אותנו אחד לשני. כאילו הכירו בינינו לראשונה. ומרוב שהיה נחרץ, השתכנעתי. חייכתי. ראיד צילם סרטון שלי. הנה, תראה.

"למחרת הגיעה כל המשפחה שלי. וגם חברי כנסת וכל מיני מכובדים. אני לא זוכר כלום. רק את אשתי. אנשים שאלו אותי כל הזמן, 'אתה רואה אותנו?' ואמרתי כן – למרות שלא ראיתי כלום. רק טשטוש. פחדתי שאם אגיד שיש לי בעיה בעיניים, יתנו לי תרופה, ואצטרך לשבור את השביתה.

"הסכמתי לשתות מים רק מהאצבעות של אשתי. חשבתי שכולם מרגלים. כל הרופאים, האחים, המשפחה – שכולם נגדי. שכולם עובדים בשב"כ. בשלב מסוים, חשבתי פתאום: גם אשתי מרגלת. לא הסכמתי לקבל ממנה מים יותר. נרדמתי לפרקי זמן ארוכים, והיו מעירים אותי עם זריקות.

"כשהעירו אותי ביום ה-141, ראיתי המון אנשים סביבי צוחקים. אמרו לי, 'זה נגמר. השב"כ הסכים לשחרר אותך. ניצחת'. סירבתי להאמין. עורך הדין הגיע, וצעק לי, 'זה נגמר!', מאה פעם, והוסיף, 'כמעט פרצה מלחמה בעזה, בסוף מצרים התערבה, והם הגיעו להסכם בין מדינות, שלא יאריכו לך את המעצר המנהלי'.

"באותו רגע נבהלתי. חשבתי שזה יהיה אסון אם תפרוץ מלחמה בגללי, חשבתי שאני לא רוצה שאף אחד ימות. הם הראו לי בטלפון אנשים חוגגים, ושמחים, ואני חשבתי איזה יופי, אנשים שמחים בגללי. נתנו לי טיפות של תה מר. לאט לאט המודעות חזרה.

"כשהחלפתי בגדים לראשונה, וראיתי את הגוף שלי, בכיתי. מה עשיתי לעצמי. הייתי תופס את כל הוורידים ביד ומקבץ אותם יחד. מקפל רגל, והעור של הירך היה נדבק, פיזית, לעור של השוק. כי אין שרירים בכלל. רק עצמות ועור. שקלתי 38 קילו ו-600 גרם. לפני-כן שקלתי 89.

"הכאב, בימים הראשונים, היה כמו עינוי. כאילו מישהו לקח אבן וחתך אותי מבפנים. הייתי צורח. הרופא הסביר שאני צריך לבנות שרירים מאפס. נתנו לי משככי כאבים דרך הווריד, אבל זה לא עזר.

"לפני כמה ימים נגמר המעצר המנהלי. אני בבית. הגוף שלי עדיין הרוס. בעיקר הקיבה והמעיים. אני לא מסוגל ללכת כמו פעם. אבל הכי קשה לי מנטלית. אני שוכח דברים כל הזמן. מחזיק מפתחות ביד, ושואל את אשתי איפה הם. התגעגעתי מאוד לילדים שלי, ולאשתי. אין לי תוכניות לעתיד, בינתיים. רק להיות איתם.

"מאז השחרור, השב"כ לא פנה אלי שוב. עשיתי את כל זה כי הם כלאו אותי בלי משפט וראיות. גם כשאנחנו תחת כיבוש, ובלי מדינה, והשב"כ רוצה להוריד לנו את הראש, אי-אפשר לכלוא ככה מאות אנשים כל הזמן. עשיתי את זה כדי להיות חופשי מאי-צדק, וכדי להיות עם המשפחה. אם יעצרו אותי שוב, אשבות רעב פעם נוספת".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf