14 שנים אני מנהל בי"ח בעזה, ואלה הימים הקשים בחיי

ארבע עשרה שנה אני מנהל את בית החולים הצפוני בעזה, בעיר בית חאנון. היום הראשון של המלחמה היה היום הכי קשה בחיים שלי כרופא.

אני מדבר על ההפגזה הראשונה של מטוסי ישראל. לפני שבוע, יום שני, קצת אחרי שבע בערב. המתים הראשונים.

שני ילדים מגיעים אלינו באמבולנס, אחד בן שלוש, אחד בן שבע. הם אחים, וברגע שאני רואה אותם, ברור לי – שניהם מתים. הגוף שלהם מרוסק ושרוף.

אבא שלהם גם מגיע. הוא נפצע קשה, אבל עדיין בהכרה. והוא נסער, שואל אותי: "מה אתם, מה עם הילדים שלי". ואז עוד אמבולנס מגיע, ויש שם ילדה קטנה, בת עשר. גם היא מתה. זו אחותם הגדולה של שני הילדים הראשונים. כולם ממשפחת אל-מסרי.

עוד ועוד בני משפחה מגיעים, שלושה אחים מאותה משפחה פצועים אנושות, ואני מכניס אותם לטיפול נמרץ. האמא בחדר ההמתנה, בקושי מצליחה לעמוד, עם כמה בנות אחרות שלה – שלא נפגעו. ואז עוד אמבולנס. זה בן דוד שלהם, שהיה אמור להתחתן ביום השני של החג, וכבר קנה חליפה, שכר אולם. בחור צעיר. אשתו מגיעה לבית החולים, אבל תוך כמה דקות גם הוא מת.

האמא קברה את ילדיה שעה בדיוק אחרי שהגיעו לבית החולים. ובזמן שאנחנו מוציאים החוצה את הגופות, נכנסים עוד פצועים, ועוד, ואנשים צורחים – זו אווירה מטורפת, כאילו הגיעה אחרית הימים, וכשאתה רואה דברים כאלה, הלב שלך מתהפך.

אני מנהל בית חולים קטן בבית חאנון. במשמרת אנחנו שלושה, ארבעה רופאים מקסימום. התנאים בעזה לא הגיוניים. תמיד אני אומר, תביאו לפה את הרופאים הכי טובים מחוץ לארץ – הם לא יצליחו להסתדר, רק רופאים בעזה לומדים לעבוד בתנאים כאלו.

אין לבית החולים שלי שום יכולת כלכלית להתמודד עם המתקפות כעת, כי מערכת הבריאות קרסה בגלל הסגר שניתק אותנו משאר חלקי הארץ. בית חולים קטן כמו שלי – כשמגיעים כמו אתמול שישים פצועים, שבעה מתוכם מקרים קשים מאוד, ויש תשעה הרוגים – אין לו את הציוד הרפואי הנדרש, והתרופות כדי להצליח לטפל בהם כמו שצריך. צריך לאלתר כל הזמן, ובשיא הלחץ, פתאום בום, עוד הפגזה – הרוג נוסף, עשרה פצועים. זה לא הגיוני.

וזה בלי סוף. המוני ילדים פצועים, ונשים. לאורך המלחמה הזו, הגיעו לפה רוב מוחלט של אזרחים – לא אנשי התנגדות חמושה או אנשי צבא. אתה רואה משפחות שלמות, כמו משפחת אל-מסרי בהפגזה הראשונה, שפשוט נמחקות מעל פני האדמה. אני לא יודע על מה הצבא הישראלי מכוון, אבל פה, בבית החולים, אני רואה את התוצאות: אזרחים מתים בתוך הבתים שלהם.

גם ברגעים האלה יש הפגזות ברקע. בכל רגע עשרות פצועים יכולים להגיע. הקול שלי צרוד מרוב עייפות ופצועים. בהתחלה צמתי, בגלל רמדאן. בתחילת המלחמה, בשיא הבלגן, אני מסתכל בשעון ופתאום קולט שהצום נגמר לפני שעה, ומותר לשתות מים. שעה שלמה אני מתרוצץ ממקום למקום בלי לשים לב אפילו שהצום נגמר.

אני ישן רק בין הפגזות. הן מגיעות בגלים, ההפגזות, ולפעמים יש מרווח של חצי שעה כדי לישון. אתמול עבדתי כל היום, ואז כל הלילה, עד הבוקר. בזריחה התפללתי בבית החולים, והלכתי הביתה בשעה חמש וחצי. בשבע וחצי בבוקר חזרתי אל בית החולים, כלומר היו לי שעתיים שינה.

עכשיו אני בבית, אוכל עם הילדים. יש לנו שעה יחד, ואז אחליף בגדים, אתקלח, ואחזור אל בית החולים. אני שרוי תחת הרבה לחץ נפשי. זה משפיע גם על המשפחה והילדים שלי, אני בקושי איתם. אבל ברוך השם, כשבן אדם מסיים את כל זה, הוא מרגיש שזה הישג גדול, מה שעשה. וזה מספיק לי.

המסר העיקרי שאני רוצה להעביר עכשיו, קודם כל, זה לעצור את האש ואת הפגיעה באזרחים. במקביל צריך ללחוץ על הממשלה בישראל לשחרר את הסגר על עזה – סיבת עומק לרוב מה שמתרחש כאן. מעבר ארז סגור. המעבר עם מצרים סגור. זה כלא, בכל משמעות המילה. גרים פה 2.2 מיליון איש, באי מבודד. אין יכולת לצאת לעבוד, אין נמל, אין שדה תעופה, ברור שהכל יתפוצץ. אנחנו בני אדם, מגיע לנו לחיות.

ד"ר ג'מיל סלימאן מנהל את בית החולים בעיר בית חאנון, בצפון עזה. הטקסט נלקח מ"אנחנו שמעבר לגדר", גוף תקשורת עצמאי שכותב על עזה